בס"ד
השיעור מוקדש לעילוי נשמת מנחם בן חנה, שינוח בשלום על משכבו, תהה נשמתו צרורה בצרור החיים.
יַהֲדוּת וְהוֹרוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת תולדות
הטוב הרע והנערה
על עקרות ואימהוּת,
על כוחה של תפילה, ותפילת צדיקים,
על אהבת גבר לאשתו,
ועל אמביוולנטיות וכוחות מנוגדים.
"וְאֵ֛לֶּה תּוֹלְדֹ֥ת יִצְחָ֖ק בֶּן־אַבְרָהָ֑ם אַבְרָהָ֖ם הוֹלִ֥יד אֶת־יִצְחָֽק׃ וַיְהִ֤י יִצְחָק֙ בֶּן־אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה בְּקַחְתּ֣וֹ אֶת־רִבְקָ֗ה בַּת־בְּתוּאֵל֙ הָֽאֲרַמִּ֔י מִפַּדַּ֖ן אֲרָ֑ם אֲח֛וֹת לָבָ֥ן הָאֲרַמִּ֖י ל֥וֹ לְאִשָּֽׁה׃[3]"
שוב אנחנו נתקלים בפרשה שמתחילה ב-ו' החיבור.
וכבר למדנו ששום דבר לא סתם בתורה.
רש"י מלמד אותנו בפרשת מִּשְׁפָּטִ֔ים[4] המתחילה במילים "וְאֵ֙לֶּה֙ הַמִּשְׁפָּטִ֔ים", שבכל מקום שנאמר "אֵ֙לֶּה֙", זו פרשה חדשה שאינה קשורה לנאמר קודם. ואילו כאשר כתוב "וְאֵ֙לֶּה֙ ", עם ו' החיבור, משמעו תוספת, המשך, לנאמר קודם. במקרה של פרשת מִּשְׁפָּטִ֔ים, אנחנו לומדים ש"כשם שהפרשה הקודמת (עשרת הדיברות) ניתנה בסיני, כך גם החוקים הללו (של פרשת משפטים) נתנו בסיני."
אבל במקרה שלנו ו' החיבור לא באה רק כדי לחבר בין שתי הפרשות, אלא היא באה דווקא להפריד. מטרתה כפולה.
בסוף הפרשה הקודמת, פרשת חַיֵּי שָׂרָה[5] מסופר לנו על ישמעאל שעשה תשובה, וקבר ביחד עם יצחק את אברהם אע"ה במערת המכפלה לצד שרה אמנו: "וַיִּקְבְּר֨וּ אֹת֜וֹ יִצְחָ֤ק וְיִשְׁמָעֵאל֙ בָּנָ֔יו אֶל־מְעָרַ֖ת הַמַּכְפֵּלָ֑ה אֶל־שְׂדֵ֞ה עֶפְרֹ֤ן בֶּן־צֹ֙חַר֙ הַֽחִתִּ֔י אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י מַמְרֵֽא׃[6]"
רש"י מסביר לנו ש"מכאן" מהעובדה שהתורה הקדימה את שמו של יצחק לשמו של ישמעאל כשקברו את אביהם, "שעשה ישמעאל תשובה והוליך את יצחק לפניו."
ואז חותמת את הפרשה פיסקה המספרת לנו על תולדות ישמעאל. עם מי הוא התחתן, מי היו שנים-עשר בניו, והאופן שבו תהיה האומה הישמעאלית שלטת על שטחים נרחבים, המתחילה במילים: "וְאֵ֛לֶּה תֹּלְדֹ֥ת יִשְׁמָעֵ֖אל בֶּן־אַבְרָהָ֑ם אֲשֶׁ֨ר יָלְדָ֜ה הָגָ֧ר הַמִּצְרִ֛ית שִׁפְחַ֥ת שָׂרָ֖ה לְאַבְרָהָֽם׃ [7]"
אז האמת היא שהפרשה שלנו מתחברת בקשר ישיר לפרשה הקודמת, אבל התורה גם דואגת להבהיר לנו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שאין קשר.
אין קשר בין תולדות ישמעאל לתולדות יצחק.
הרב חיים ויטאל זצ"ל מסביר בספרו "עץ הדעת טוב" שהם אמנם שניהם בניו של אברהם, אבל רק "בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע.[8]". יצחק הוא זה שנולד מאב נימול, ועבר ברית מילה ביום השמיני. ויצחק הוא זה שממנו תוקם האומה היהודית.
ישמעאל זכה להיקרא בן אברהם רק כי עשה תשובה. אבל זה לא משנה את מעמדו של יצחק.
התורה בוחרת להדגיש שאמנם הפרשה שלנו מתחילה בהמשך ישיר לפרשה הקודמת, ואמנם תולדות ישמעאל ותולדות יצחק מחוברים לאותו שורש, אבל מעכשיו, אלה שני עצים נפרדים.
יש כאלה מקרים בטבע. שחלק משורשיהם של שני עצים נפרדים מחוברים מתחת לאדמה.
"וְאֵ֛לֶּה תּוֹלְדֹ֥ת יִצְחָ֖ק בֶּן־אַבְרָהָ֑ם אַבְרָהָ֖ם הוֹלִ֥יד אֶת־יִצְחָֽק׃"
הבן איש חי[9] מסביר שזה כדי שלא תהיה שום טעות, יצחק הוא בנו של אברהם אבינו, הוא דומה לא שתי טיפות מים, שלא יתבלבלו חו"ח ויחשבו שאולי בטעות שרה התעברה מאבימלך, ויצחק הוא זה שהוא ממשיך דרכו.
{
"וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ.[10] "
20 שנה מחכים יצחק ורבקה לפרי בטן.
בילקוט מעם לועז[11] מסופר שיצחק היה בן 59 שנה, ורבקה היתה בת 23 שנה כשהם "התחילו לבקש רחמים מאת הקב"ה שיתן להם בנים."
הסיבה שהם המתינו עד אז היא שעד שרבקה היתה בת 13 עדיין לא ידעו אם היא עקרה או לא, ולאחר מכן המתין יצחק "עוד עשר שנים לפי הדין, כי כך עשה אברהם, כפי שראינו בפרשת לך-לך."
אבל ברגע שהבינו שרבקה עקרה, נעמדו יצחק ורבקה כל אחד בפינה אחרת של החדר[12], ושטחו תפילתם לפני הקב"ה.
ד"ר מיכאל לייטמן, בספרו "זוהר לעם" מלמד אותנו ש"וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ", הכוונה "שהקריב קורבן והתפלל עליה." ובהמשך הפסוק כשכתוב "וַיֵּעָתֶר לוֹ ה'", שצריך שני אישות (אש ברבים) כדי שהקורבן יאֻכּל, כדי שתתקבל התפילה. ולכן יש פעמיים "וַיֵּעָתֶר". אחד עבור האש התחתונה שהיא יצחק, והשני עבור האש העליונה, שהיא הקב"ה. וכששתי האישות מכלות את הקורבן, הרי שזה סימן שנתקבלה התפילה.
הבן איש חי[13] מלמד אותנו שהסיבה לכך שהתורה מדגישה את העובדה שרבקה היתה עקרה, היא כדי ללמה אותנו ש"לידת הבנים היתה מכוח התפילה העמוקה של יצחק ורבקה.[14]"
והוא מביא כאן שיעור מרתק על ההבדל בין דיבור עם הקב"ה ותפילה לקב"ה הלקוח מהספר "בני יששכר"[15].
לפעמים אדם מדבר ומבקש בקשות מה' והמשאלה שלו מתקיימת. זה בגלל שהוא אמר את הדברים האלה ב"עת רצון[16]" "שכידוע קיימים זמנים בלתי ידועים לנו, בהם נפתחים שערי שמים ומתמלאים צרכי הנבראים."
אבל, לתפילה מפורשת, כלומר תפילות שנכתבו ונקבעו ע"י רבותינו (דרבנן) "כל דבר שנאמר בדרך תפילה, אם הוא זוכה שתיענה תפילתו – יהיה הדבר בר קיימא, ישועה תמידית!" מה שלא בהכרח קורה עם מה שקיבל כשהתפלל בדיבור, כי זה יכול להיות ישועה זמנית בלבד. כי היא לא הגיעה ביחד עם "שפע אלוקי המשפיע ומקיים את הדבר עולמית."
הבן איש חי מסביר שהמקובלים הסבירו שההבדל נעוץ בכך שבאמצעות התפילה נוצר 'צינור' דהיינו כלי קיבול לקבל את השפע העליון. והצינור הזה נברא רק ע"י תפילה: "אותיות התפילה הן המהוות את ה'כלים' לקבל את השפע העליון." ובנוסף, מכיוון שבשעת תפילה מוזכרים שמות ה' בצורה מאוד מסויימת, הם "הופכים את התפילה ל'דבר שבקדושה', וקדושה אין לה ביטול לעולם."
כמו שכותב דוד המלך "וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה' עֵת רָצוֹן"[17]: כשאני צריך דבר כלשהו אני אבקש אותו מהקב"ה על-ידי תפילה, ולא על-ידי דיבור, כדי להבטיח שיהיה זה "עת רצון", ומסיים את חלקו השני של הפסוק במילים: "אֱלֹקִים בְּרָב חַסְדֶּךָ עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ.", ואומר: אם הקב"ה יֶענה לבקשתי, יהיה זה דבר אמיתי, שיתקיים לעד, שתהיה זו ישועה תמידית.
ולכן, בגלל שרבקה היתה עקרה, ברור היה שהם צריכים ישועה "שלא כדרך הטבע כגון פקידת עקרות וכיוב' – אז זקוקים ל'צינור' הנוצר ע"י תפילה."
יצחק ורבקה היו זקוקים לעבודת תפילה מיוחדת במינה.
{
הזכרנו בשיעור שעבר את ענין התפילה של יצחק.
הכלי יקר[18] כותב על הפסוק: "וַיֵּצֵ֥א יִצְחָ֛ק לָשׂ֥וּחַ בַּשָּׂדֶ֖ה לִפְנ֣וֹת עָ֑רֶב וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּ֥ה גְמַלִּ֖ים בָּאִֽים׃[19]" כי בשעת תפילה היה נותן עיניו למטה (יבמות קה' ב'), ומיד לאחר סיום התפילה נשָּׂ֤א עֵינָיו֙ למעלה, וַיַּ֔רְא כי היה נענה מיד, וְהִנֵּ֥ה גְמַלִּ֖ים בָּאִֽים נושאים את בת זוגו."
"מזה", אגב, מוסיף וכותב הכלי יקר, "למדו שיותר האדם נענה בתפילת המנחה."
מ
|
ספר הרב אלימלך בידרמן, המכונה ר' מיילך[20]:
בתמוז שנת תשע"ה, נפטר יהודי בירושלים. קראו לו ר' נחמיה בקר. בן 91 היה כשנפטר. הבנים שלו סיפרו לי שלפני 65 שנה נולד לו הבן הראשון.
המצב של הרבנית לא היה טוב אחרי הלידה, ופרופ' שקולניק, שהיה הפרופ' הכי גדול בארץ בזמנו אמר שחייבים לנתח מיד את הרבנית, שזה עניין של פיקוח נפש. אלא מה, לצערו אחרי הניתוח לא תוכל הרבנית להביא עוד ילדים לעולם.
ר' נחמיה נתן לפרופ' שקולניק 5 לירות על החשבון. סכום שהיה שווה ערך לשלוש משכורות בזמנו.
ברגע האחרון החליט ר' נחמיה לנסוע לחזון איש[21] בבני ברק ולשאול לדעתו.
זו לא היתה נסיעה של מה בכך. ארבעה אוטובוסים היה צריך לקחת לפני 65 כדי לנסוע מירושלים לבני ברק.
כשהגיע ר' נחמיה לחזון איש, הוא בדיוק עמד בנטילת ידיים שלפני תפילת מנחה.
הוא סיפר לחזון איש שהגיע במיוחד מירושלים כדי לשאול אותו שאלה של פיקוח נפש, ולמשמע הסיפור הרים החזון איש את שתי הידיים באוויר ואמר: "נו, למה הגעת? פיקוח נפש, מה השאלה?"
ואז שאל אותו: "התפלת כבר מנחה?" וכהשיב שלא שעדיין לא, אמר לו: "בוא תתפלל איתו."
אחרי תפילת מנחה ניגש החזון איש לר' נחמיה ואמר לו: "תשאל אותי שוב את השאלה, חזור על השאלה..."
ר' נחמיה מופתע, אבל חזר.
אמר לו החזון איש: "לא לעשות את הניתוח!"
התפלא ר' נחמיה ושאל: אבל לפני מנחה הרב אמר לי ,מה השאלה, קיבלתי מנה למה הגעתי.
ענה לו החזון איש: "זה היה לפני מנחה, ועכשיו אנחנו אחרי תפילת מנחה, ובאמצע היתה תפילת מנחה, ורבנו בחיי כבר אמר[22] שבתפילה אפשר לשנות את הטבע, לבטל את הנגזר."
שאל אותו ר' נחמיה: "ומה עם הכסף? מה עם ה-5 לירות?"
ענה לו: "אתה תבקש. אם יתן יתן."
בסוף הוא נתן בלי שביקש.
ר' נחמיה מיהר חזרה לירושלים, כי הרופאים אמרו שזה ענין של פיקוח נפש, והודיע לפרופ' שקולניק שהרב לא מרשה.
הפרופ' לקח את הניירת והצילומים, אחז את ר' נחמיה בזרועותיו, ואמר לו... ואני לא רוצה לחזור על המילים של מה שאמר.
הרופאים אחזו שזה סיפור של כמה היא הולכת מהעולם, מבחינתם זה היה ממש מאבד עצמו לדעת.
סופו של הסיפור הוא שיומיים אח"כ נהיה זיהום , ואז הבינו שנס שלא ניתחו, כי אם היה זיהום אחרי כזה ניתוח , שלא נדע...
תכלס, לא ניתחו אותה והאשה הזו חיה 88 שנה והביאה עוד 9 ילדים לעולם.
את הסיפור הזה סיפרו לי כבר כמה פעמים השנה הבנים של ר' נחמיה, ואמרו לי "הרב בידרמן , אתה רואה את 9 הדובים האלה? זה המנחה של החזון איש."
זה אמר לך לפני מנחה, וזה אמר לך אחרי מנחה.
הבנתם מה זה מנחה? תבינו מה זה תפילה!
מה זה כוחה של תפילה לשנות את הטבע! מה זה דברים שעומדים ברומו של עולם!
יש לך ארמון, מה אתה מזלזל כאן? יש לך כוח של לשנות את הטבע!
אתה נפגש עם בורא עולם, הקב"ה מחכה לתפילות שלך.
כלומר, לכל תפילה יש כוח אדיר לשנות את הטבע, להציל מסכנה, לבטל את הניגזר, אבל לתפילת מנחה יש אפילו יותר כוח.
{
יש אומרים שיצחק ורבקה חיברו את תפילת 'נשמת כל חי' שאותה אנחנו אומרים בכל שבת בבית הכנסת. ד"ר אפרים יצחקי כותב ש"אין אומרים אותו בחול אלא בשבת ויו"ט כי אז יש לישראל נשמה יתירה[24]".
מבססים את זה על מה שכתב אַבּוּדֶרְהֶם[25] על סיום של נשמת: "ישרים צדיקים חסידים קדושים ר"ת יצחק, תתרומם תתברך תתקדש תתהלל ר"ת רבקה, ע"ש המחבר ואשתו."
הוכחה נוספת היא בפסוק עצמו.
כתוב: "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ", נֹכַח ראשי תיבות נשמת כל חי.
בכל מקרה, עומדים יצחק ורבקה ומתפללים ומתחננים ומבקשים מהקב"ה לשנות את רוע הגזירה.
יצחק ביקש רחמים על אשתו, ולא רצה לקחת שפחה כפי שעשה אביו שהתחתן עם הגר. עפ"י רש"י היה זה בגלל שהוא ידע שעתיד לצאת ממנו עם שלם, והוא רצה להיבנות דווקא מרבקה ולא מאף אחת אחרת, כי רבקה היתה זו המיועדת לו, כפי שלמדנו על הניסים שחזרו לאוהל שרה כשהגיעה רבקה.
הוא ידע שהוא טהור[26] והיא זו שנבחרה לו בניסי ניסים ע"י אליעזר, בשליחות אביו.
{
אבל אני חשבתי לעצמי, שבוודאי אחרי שיצחק ראה כמה צרות וכמה בעיות נגרמו להוריו, ליחסים שלהם, ולחייהם בגלל הגר השפחה המצרית, בוודאי חשב לעצמו שלא מכניסים ראש בריא למיטה חולה. כל הסיפור הזה עם הגר גרם למחלוקת בין אבא ואמא, וגרם לשרה אמנו, להגיע למצב של כעס – בפעם היחידה בחייה: "וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט ה' בֵּינִי וּבֵינֶיךָ.[27]"
רש"י מסביר ששרה טוענת כנגד אברהם שהוא חמס ממנה, גנב ממנה, גרם לה עוול בכך שכשהוא התפלל לקב"ה וביקש שיתן לו בנים, ולא לה. היא אומרת לו 'התפללת על עצמך, ולא עלי. אם היית מתפלל על שנינו לא היינו צריכים להכניס את הגר לבית שלנו. לא היינו צריכים לסכן את שלום הבית שלנו. ועכשיו כשהגר מזלזלת בי "וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ[28]" ואומרת שזה שלא נכנסתי להריון זה כנראה שאני לא כזו צדיקה כמו שכולם חושבים כי אני לא נכנסתי להריון והיא כן, עכשיו "אתה שומע בזיוני ושותק."
כשנותנים לעוד אישה להיכנס הבית – זה יוצר הרבה מאוד בעיות.
נכון. אבל עוד אישה יכולה להיות מטאפורה ולאו דווקא אחת בשר ודם אמיתית. למרות שגם כאלה אנחנו מכניסים הביתה.
קוראים להם: אמא. אמא שלך, ואמא שלי.
ו-אוהו... כמה שמכניסים אותן הביתה. כמה נותנים להן לבוא בינינו.
מה לעשות? לא כל האימהות ניחנו בתבונה יתירה, או במודעות עצמית עמוקה, ויש גם כאלה שחושבות שהן פועלות נכון.
זו מן אוטוסוגסטיה שכזו, שאנשים משכנעים את עצמם שמה שהם רוצים זה הדבר הנכון לעשות, כשהוא ממש לא הדבר הנכון עבור כולם, אלא הדבר הנכון בשבילן.
אימהות נבונות, כשהבת שלהן באה לספר להן על הצרות שבעלה עושה לה, נותנות לה חיבוק, כוס קפה וחתיכת עוגה, נשיקה, ושולחות אותה חזרה לבעלה לפתור איתו את העניינים.
אימהות פחות נבונות, ישבו על כוס קפה עם הבת שלהן כאילו הן חברות, ויתנו להן עצות, ויכניסו להן מחשבות, ויחשבו שהן עושות טוב. אבל הן לא.
אסור להיכנס בין בעל ואישתו. אף פעם אין לאף אחד את התמונה המלאה של היחסים אם שומעים רק צד אחד של הסיפור. ואמא תמיד תהיה משוחדת לטובת הבת שלה.
בגלל זה חושב מאוד כשעושים טיפול זוגי, ששני בני הזוג יהיו שותפים לפגישות ולתהליך. ככה מתקבלת תמונה מלאה יותר. וככה גם יש אדם אובייקטיבי שלא מושקע רגשית במערכת היחסים של הזוג.
בסופו של דבר, בני הזוג ישלימו, ואז האמא תצא הרעה שסיכסכה.
ואם אם לא ישלימו, תצטרך האמא לחיות עם הספק, שאולי אם היתה פועלת אחרת ואורמת דברים אחרים, לא היה נהרס בית בישראל.
בכל מקרה – אימהות לא צריכות להתערב ביחסים של בעל ואשתו.
לנשים אסור להכניס את האמא שלהן בינן ובין הבעל שלהן. ואסור להן לתת לאימא שלהן יותר כבוד מזה שהן נותנות לבעל שלהן. הכבוד אצל הבעל זה נקודה רגישה.
הרב יגאל כהן אומר שכשאישה עושה מהבעל שלה מלך (במובן של כבוד, לא שפחה), הוא יעשה ממנה מלכה.
הבעל לעומת זאת צריך ללמוד להקשיב לאשתו. אבל באמת להקשיב. להסתכל לה בעיניים כשהיא מדברת, ולחכות בסבלנות שהיא תגמור את כל הסיבוב של שעה ההקדמה כדי להגיע לשורה האחרונה שזה בעצם מה שרצתה שידע. תתעניין, אפילו שזה משעמם לך. ככה יהיה לה המון חשק לכבד אותך הכי בעולם.
והכי חשוב, לא לתת לאמא שלך, של הבעל, לנהל לאשתך את הבית. למקרה שגם היא כמו האמא הקודמת לא ניחנה בתבונה יתרה, צריך לעזור לה: אמא! אל תתערבי.
ואתם, יקירים, אל תכניסו נשים אחרות הביתה.
גם לא תחביבים שלהם אתם מקדישים יותר זמן מאשר לאישה או לבעל.
גם לא חברים/חברות שאיתם אתם מבלים יותר מאשר עם אשתך או בעלך.
וגם לא את הילדים – הם אומנם תוצאה של הזוגיות שלכם, אבל הם לא חלק ממנה.
{
אבל בשורה התחתונה, אחרי כל השיקולים השכלתניים, והמעשיים, יצחק רצה להיבנות דווקא מרבקה פשוט כי הוא אהב אותה.
כתוב בפירוש: "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ...[31]"
י
|
ש סיפור על הגאון הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל[32] שבא עם רעייתו אל הרופא ואמר לו: "אדוני הרופא, הרגל של אשתי כואבת לנו".
"וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ.[33] "
הוא התחנן, והפציר, והרבה בתפילה – כי הוא פשוט אהב אותה, וכאבה היה כאבו.
וַיֶּעְתַּר יִצְחָק - עֶתֶר[34]: הוא הקילשון המשמש להפיכת הקרקע או לחפירה בערֵמת זבל דחוּסה.
כתוב במַסֶּכֶת יְבָמוֹת[35]: "למה נמשלה תפילתן של צדיקים כעֶתֶר? מה עֶתֶר זה מהפך התבואה ממקום למקום, כך תפילתן של צדיקים מהפכת מידותיו של הקדוש ברוך הוא ממידת 'רגזנות' למידת 'רחמנות'."
כותב הבן איש חי[36] "הדבר המייחד את 'תפילתם של צדיקים', הוא שיש לה יתרון מעל כל תפילות בני האדם – עד שהיא מהפכת את מידה 'רגזנות' למידת 'רחמנות'."
וזהו ה: וַיֶּעְתַּר יִצְחָק.
הוא הפך את הטבע בשביל אשתו.
וכותב רש"י:[37] "כי אין דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע." ומכיוון שרבקה היתה צדקת בת של בתואל הרשע, לתפילתו של יצחק הצדיק שהיה בן אברהם הצדיק כוח גדול יותר להפוך את הטבע, ולבטל את הגזירות. מה גם שהוא זה שחיבר את תפילת מנחה, אותה תפילה שהתקבלה, זו שבסיומה הוא הרים את עיניו וראה את רבקה על הגמל.
{
"... וַתַּהַר רִבְקָה ... וַיִּתְרֹֽצְצ֤וּ הַבָּנִים֙ בְּקִרְבָּ֔הּ[38]" מפרש"י ופשוטו של מקרא, שאלה לא היו סתם תנודות בתוך הבטן כמו של נשים הרות רגילות, אלא ממש 'ריצה', היא הרגישה שהם רצים בתוכה "אנא ואנא כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר היה יעקב רץ ומפרכס כמבקש לצאת אל בית המדרש, וכשהיתה עוברת על פתח עבודת אלילים, היה עשו מפרכס לצאת לשם."
הרב וולבה[39] מלמד את מה שהסביר המהר"ל[40] ששאל איך זה יכול להיות שעשו רצה לצאת לעבוד ע"ז, הרי אין לתינוק יצר רע, אלא רק אחרי שהוא נולד? וענה, "שהפרכוס הזה לא תלוי בבחירה או ביצר הרע אלא שיש תכונות רוחניות של צדקות ורשעות. עשו היה בטבעו רשע. ומכוח זה פרכס לעבודה זרה."
הרב וולבה מסביר שיש בעולם חוק של מגנטיזם. המצפן תמיד יצביע לכיוון צפון בגלל כוח המשיכה. יש קשר מגנטי בין כדור הארץ וירח, ובכלל כל חלל העולם. יש שדה מגנטי, שגורם לחלקיקי מתכת להיצמד למגנט כאילו מעצמם, וכו'.
ומה שיש בגשמיות , יש גם ברוחניות. כשאדם הולך ברחוב ופתאום מזיז את הראש להסתכל על דבר מסוים, זה אף פעם לא סתם. אם הוא הסתכל על דבר של פריצות למשל, זה לא בגלל שהוא ידע שזה מה שהוא עומד לראות, אלא בגלל שזה הכוח המגנטי של היצר הרע, "שהוא נמשך לטומאה מבלי לראות את הטומאה שהוא נמשך אליה, וכמו מגנט שאינו רואה את הקוטב בצפוני, בכל זאת נמשך לשם."
י
|
ש סיפור על רש"י, ששמעתי מהרב יובל הכהן אשרוב, שמספר שיום אחד כשהלך רש"י ברחוב הרים פתאום את עיניו רק כדי לראות אישה רוכבת על סוס.
והדבר מאוד הטריד אותו, איך זה שהיצר הרע שלו כל-כך חזק שגרם לו להסתכל על אישה שרוכבת על סוס בצורה לא צנועה.
בסופו של דבר הוא חזר לעבודתו על פירוש התורה, ששם היה תקוע באיזה קושי להסביר איך נראה החושן והאפוד של הכוהן הגדול. ואז הבין שזה קרה כדי שיבין את צורתו של האפוד. ואכן כך הוא גם כתב בפירושו לשמות כח' ו' בפרשת תצווה: "וְעָשׂ֖וּ אֶת-הָאֵפֹ֑ד", הוא פירש: "האפוד עשוי כמין סינר של נשים רוכבות סוסים..." כלומר, מה שגרם לו להרים את העיניים לא היה המגנט של היצר הרע, אלא המגנט של הקדושה, שאפילו כשהוא מטייל ברחוב הוא עסוק בפירוש של התורה.
{
אבל התורה היא לא רק סיפורי היסטוריה, יש כאן עומקים עצומים.
האמת היא שאנחנו מדברם כאן על שני כוחות. אחד טוב ואחד רע. ששניהם שוכנים בתוך נערה צעירה שהתפללה עשר שנים להיכנס להריון, ולא מבינה מה קורה לה.
למה אני? לא רוצה!
בשביל ביקשתי את ההריון הזה בכלל?[42]
הסיפור בתורה מספר לנו שבצערה הלכה לשאול את הקב"ה "וַתֵּ֖לֶךְ לִדְרֹ֥שׁ אֶת־ה'׃", ורש"י מסביר שהיא לא דיברה ישירות עם הקב"ה, אלא הלכה לבית המדרש של שם, בנו של נוח[43], שמסר לה את תשובתו של הקב"ה: "שְׁנֵ֤י [גוֹיִם֙] (גיים) בְּבִטְנֵ֔ךְ וּשְׁנֵ֣י לְאֻמִּ֔ים מִמֵּעַ֖יִךְ יִפָּרֵ֑דוּ וּלְאֹם֙ מִלְאֹ֣ם יֶֽאֱמָ֔ץ וְרַ֖ב יַעֲבֹ֥ד צָעִֽיר׃[44]".
יש בתוכך שני כוחות שונים, מנוגדים זה לזה.
יש כאן חלוקה משמים[45], אחד יקבל את העולם הזה, והשני יקבל את העולם הבא.
אחד יוולד רע ואחד יוולד טוב.
הגדול יוולד ערל, והקטן יוולד כשהוא מהול.
וכולנו מבינים שעשו הוא הגדול, הערל, הרע, שיהנה מהעולם הזה.
ויצחק הוא הקטן, המהול, הטוב, שיהנה מהעולם הבא.
{
וזה הסיפור של כולנו. בכל אחד ואחד מאיתנו יש עשו ויעקב.
בכל אחד מאיתנו יש שני כוחות מנוגדים שמושכים לכיוונים שונים. בסרטים המצוירים תמיד מציגים את זה כשתי דמויות קטנות על הכתפיים: מלאך לבן טוב על הכתף הימנית ושטן אדום רע על הכתף השמאלית.
אבל האמת היא שזה הרבה יותר משני כוחות מנוגדים, אלה ממש שתי ישויות נפרדות, ממש עשו ויעקב. אנחנו מורכבים משני יסודות מנוגדים שמושכים כל אחד לכיוון שלו. אחד לאדמה ואחד לשמיים.
הרבנית שרון רימון, מבית המדרש הוירטואלי ע"ש קושינצקי, שליד ישיבת הר עציון[46] מלמדת כל-כך יפה הבנה מופלאה על מי שאנחנו:
את כל הבריאה, ברא ה' יש מאין, ומהיסודות של היום הראשון, יצר ועשה את כל הצומח והחי בדיבור: "תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ....; יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם.....; תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ.....;", ורק כשהגיע לבריאת האדם התרחש משהו אחר.
הוא אמר "נַעֲשֶׂה אָדָם": אני והארץ נעשה ביחד.
אבל בניגוד לכל הבריאה, הוא לא הורה לארץ לעשות בעצמה דשא, דגים, חיות, אלא הפעם הקב"ה לוקח את עפר הארץ ובמו ידיו עושה ממנו אדם: "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה,[47]".
הקב"ה, בשתי שמותיו, זה של מידת הדין, וזה של מידת הרחמים, שניהם ביחד, שני הכוחות הללו היו שותפים ביצירת האדם עפר מן האדמה, ביצירת העיסה הזו, ביצירת האדם, "חלתו של העולם[48]".
ואז, הוסיף הקב"ה עוד משהו, משהו שלא היה אפשר למצוא על-פני האדמה, ולא היה בכלל מהעולם הזה שהוא ברא, אלא מהעולמות העליונים: "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים;" ורק אז נהיה האדם, אדם: "וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה.
והיא מביאה מדברי הרד"ק,[49] בשם אביו (רבי יוסף קמחי):
"... וכאילו אמר ליסודות נעשה אני ואתם בשיתוף, כי הגוף יהיה מן היסודות והרוח יהיה עליוני כמו המלאכים, וכן מצאנו בדברי רבותינו ז"ל: "במלאכת שמים וארץ נמלך"[50],
על רעיון של הרמב"ן[51] שאמר על: "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; [52]" – "נתייחד בעשיית האדם מאמר בעבור גודל מעלתו, כי אין טבעו כטבע החיה והבהמה אשר ברא במאמר הקודם לו."
וכשהקב"ה אמר "בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ", הוא התכוון, במילותיו של הרד"ק: "כי ידמה לשניהם: במתכונת גופו לארץ אשר לוקח ממנה, וידמה ברוח לעליונים, שאינה גוף ולא תמות. ואמר בכתוב השני "בְּצֶלֶם אֱלֹקִים בָּרָא אֹתוֹ:[53]", לספר הפלא אשר נפלא בו משאר הנבראים. וזה פשט המקרא הזה מצאתיו לרבי יוסף הקמחי, והוא הנראה מכל מה שחשבו בו...
והנה האדם דומה לתחתונים ולעליונים בתאר והדר... שידמה גופו לעפר ונפשו לעליונים. ואמר "בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ"."
{
מכאן אנחנו יכולים להבין שזה לא שיש בתוכנו שני כוחות מנוגדים, כמו שאומרים היצר הטוב והיצר הרע, אלא יש בנו ממש שתי ישויות נפרדות:
בתוך כל אחד מאיתנו יש ישות של טוב – יצחק, וישות של רע – עשו.
אנחנו מורכבים משני חומרים נפרדים, שונים לחלוטין זה מזה.
יש בנו אדמה, כמו בכל היצורים והחיים על פני כדור הארץ.
אבל יש בנו עוד משהו שאין בהם. יש בנו רוח שנפח בנו במו פיו הקב"ה בכבודו ובעצמו.
האדמה היא ארצית, גשמית, ולכן גם בנו הגוף הוא ארצי וגשמי, ומתאווה לתענוגות העולם: לכל מה שגורם לגוף הנאה: אוכל, סקס, לשבת בלי לעשות כלום, לדאוג לעצמי...
כך נבראנו – אין בנו שום דבר שהוא 'לא בסדר'. זה ככה מבריאת העולם.
והקב"ה הוא הקב"ה. הוא כולו קדושה, עולמות עליונים, תורה. רוח. רוחניות.
רחוק לחלוטין מכל ענייני העולם הזה – מרחק שמים וארץ ממש. ועוד יותר מזה.
כי העולמות העליונים הם מעל לרקיע של העולם הזה.
החלק הזה שבנו רוצה לשבת כל היום ללמוד תורה. לא מעניין אותו הנאות העולם הזה, כי הן מתגמדות לעומת ההנאות של הרוח.
אבל הקב"ה ברא אותנו ככה, עם המטען הרוחני העצום הזה, בתוך גוף אנוכי וגשמי שכל הרוחניות הזאת לא מדברת אליו בכלל.
שתי ישויות. שני עמים נפרדים. שְׁנֵ֣י לְאֻמִּ֔ים.
שתי ישויות שלכל אחת מהן יש אינטרסים שונים לגמרי, צרכים אחרים לגמרי, רצונות אחרים לגמרי.
בשביל מה? מי צריך את כל זה? "לָ֥מָּה זֶּ֖ה אָנֹ֑כִי"?
{
אני זוכרת בתוך נערה, הייתי עובדת ברפת. כמה אהבתי לחלוב את הפרות. איזה יצורים מקסימים. שקטים, שלווים. הייתי עומדת אחרי החליבה, נשענת על מעקות הפח, ומתבוננת בפרות שיוצאות למרעה, ומקנאה בהן כל-כך. כל כך רציתי גם כזו שלווה, למה שלווה רק לפרות?
איך מרגיעים את הנפש הסוערת? אי אפשר קצת שלווה גם כאן בבקשה?
מסכמת לנו הרבנית שרון רימון, ומסבירה שדווקא במורכבות שלנו, נעוצה גדולתו של האדם ועוצמתו הייחודית:
"רב בריה דשמואל בשם שמואל אמר[54]: "וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד;[55]"
– זה יצר הרע. וכי יצר הרע נקרא טוב? אלא ללמד שאלמלא יצר הרע לא היה אדם נושא אשה, ולא הוליד ממנה בנים, ולא היה העולם מתקיים."
אילו היינו עשויים רק מרוח, ומחומרים שנמצאים בעולמות העליונים, לא היו לנו צרכים ותאוות, לא היינו אוכלים, לא היינו מתרבים, לא היתה שום המשכיות לעולם הזה.
לא הייתה לנו סקרנות להבין את העולם הזה, להמציא דברים, לשפר את חיינו. לא היתה כל התקדמות.
אנחנו חייבים את החלק הארצי, הגשמי, האנוכי, מלא התאוות, כדי שתהיה לנו האפשרות לבחור בין טוב ורע.
כדי שתהיה לנו האפשרות באמצעות הבחירה הזו, לצמוח ולגדול, ולהשתפר גם מבחינה רוחנית.
כי בכל ניצחון של רוח על החומר שלנו, אנחנו מתחזקים, משתפרים, משתכללים.
"דווקא היכולת לבחור בין מרידה בה' לבין עשיית רצון ה' היא הנותנת משמעות מיוחדת לבחירה בטוב, לעשיית רצון ה'. כאשר שאר הנבראים (ואפילו המלאכים) עושים את רצון ה', זה רק "טוֹב", זה לא מיוחד כל כך, כי לשם כך הם נבראו ואין ביכולתם לעשות אחרת. אולם, כאשר האדם, בעל הבחירה, בעל היצר הרע, בוחר לעשות את רצון ה', ולבנות את העולם מתוך קדושה, זה "טוֹב מְאֹד". כך יש לעשיית רצון ה' עוצמה מיוחדת, שלשמה נברא האדם – "לתקן עולם במלכות ש‑די[56]"."
{
אנחנו נמצאים בקונפליקט תמידי לא בגלל שיש לנו שני כוחות מנוגדים בתוכנו, אלא מכיוון שאנחנו עשויים משני מרכיבים שונים, אדמה ורוח הקודש, שהם ממש שתי ישויות נפרדות, ממש עשו ויעקב.
אנחנו, בני הזוג שלנו, הילדים שלנו, האנשים שהם חלק מחיינו, כולנו, שעטנז של גשמיות ורוחניות.
ולכל אחד מאיתנו נקודת מוצא אחרת, כוחות נפש אחרים, ויכולות אחרות, וכל אחד מתמודד עם הדואליות הזו בצורה אחרת, בהצלחה רבה יותר או פחות.
אל תשפטו. לא את עצמכם ולא את בני הזוג שלכם.
ובמיוחד, אל תשפטו את הילדים שלכם. יש להם את המלחמות שלהם לנהל.
וכלים אין.
בשביל זה אנחנו כאן.
והדרך היחידה להנחיל לילדים שלנו כלים להתמודד עם המורכבות הזו, היא לעבוד על עצמנו, ולהיות דוגמא.
לא דוגמא של שלימות – אלא דוגמא של עבודה שלא מתייאשת ולא מרימה ידיים.
ניאו[57], זמר אמריקאי, אמר בפעם כשופט בתחרות ריקוד משפט שלקחתי איתי:
You win or you learn!
You never a lose!
You never a lose!
{
When a Man Loves a Woman[58]
When a man loves a woman
Can't keep his mind on nothin' else
He'd trade the world
For a good thing he's found
If she is bad, he can't see it
She can do no wrong
Turn his back on his best friend
If he puts her down
When a man loves a woman
Spend his very last dime
Trying to hold on to what he needs
He'd give up all his comforts
And sleep out in the rain
If she said that's the way
It ought to be
When a man loves a woman
I give you everything I've got (yeah)
Trying to hold on
To your precious love
Baby please don't treat me bad
When a man loves a woman
Deep down in his soul
She can bring him such misery
If she is playing him for a fool
He's the last one to know
Loving eyes can never see
Yes when a man loves a woman
I now exactly how he feels
'Cause baby, baby, baby
I am a man
When a man loves a woman
{
לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה
שיעור יַהֲדוּת וְהוֹרוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.
שיעור יַהֲדוּת וְהוֹרוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.
פרויקט שיעורי יַהֲדוּת וְהוֹרוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.
{
על הנס הגדול שעשה איתי.
{
מקורות:
אדם – אמונה, דרך ארץ, מדרש. (מחבר אלמוני). בראשית ב' שינויים בבריאת האדם. אוחזר מוך http://www.tapuz.co.il/blogs/viewentry/7364276
הרב בידרמן, א. (י"ג חשון ה'תשע"ח | 2.11.2017). לעשות ניתוח או לא? הרב אלימלך בידרמן בסיפור מיוחד על החזון איש. [סרטון וידאו] אוחזר מתוך https://www.hidabroot.org/article/214078
הרב וולבה, ש. (ה'תשס"ט). שיעורי חומש. בראשית. פרשת תרומה. ירושלים: משפחת וולבה.
רבי ויטאל, ח. (אין תאריך). ספר עץ הדעת טוב. פרשת תולדות. אוחזר מתוך http://www.hebrew.grimoar.cz/vital/ec_ha-daat_tov.htm
רבנו יוסף, ח. (תשס"ו). פניני הבן איש חי על פרשיות השבוע – בראשית שמות. ישראל: הוצאת פלדהיים.
ד"ר יצחקי, א. (אין תאריך). מי חיבר את "נשמת כל חי". מתוך שחרית של שבת 6. אוחזר מתוך http://www.merchavim.022.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=1583365
הרב כולי, י. (ירושלמי, ש. מתרגם). (תשכ"ט). ילקוט מעם לועז – ספר בראשית ב – פרשות תולדות. ירושלים: הוצאת ח. וגשל בע"מ.
הרב ד"ר לייטמן, מ. (עורך). זוהר לעם. פרשת תולדות. וַיֶעְתַר יצחק. אוחזר מתוך: http://www.kab.co.il/heb/content/view/frame/92329?/heb/content/view/full/92329&main
הרב מור, א. נ. (22.6.2015). ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו (ז). אוחזר מתוך http://ahp.org.il/
הרב מילר, ח. (עורך). (2007). ספר שמות, עמ' 150. מהדורת לבייב, קול מנחם. כפר חב"ד: הוצאת ספרים קרני אור התורה (קה"ת).
הרבנית רימון, ש. (אין תאריך). פרשת בראשית - "נעשה אדם". אוחזר מתוך http://www.etzion.org.il/he/פרשת-בראשית-נעשה-אדם
[*] אני יודעת שאני חושפת כאן את הגיל שלי, אבל שיהיה 😊 :'הטוב הרע והנערה' הוא שמה של להקה ישראלית שפעלה בין השנים 1972 -1973 ומנתה את ג'וזי כץ, בני אמדורסקי וישראל גוריון.
[13] חכם יוסף חיים מבגדד (1834-1909) הבן איש חי (שנקרא על שם ספרו החשוב ביותר) היה מגדולי מנהיגי יהדות עירק - אף שלא נשא משרה רבנית רשמית מימיו. הוא נחשב לדרשן בחסד, שנתן מספר שיעורים מידי יום, ובמשך חמישים שנות פעילותו לא חזר על דרשה פעמיים.
בימיו, לא היה יהודי אחד שחילל שבת בבגדד. הוא השכיל להנהיג יהדות מאוחדת, ולא חשש להשתמש גם בדעות אשכנזיות בפסיקותיו ההלכתיות.
[15] בני יששכר הוא חיבורו המרכזי של רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב שעל שם ספרו זה כונה עוד בחייו "בעל הבני יששכר".
דרושי הספר מסודרים לפי שנים עשר חודשי השנה היהודית, בהתמקדות מיוחדת על חגי ומועדי ישראל. בשל סידורו הייחודי, הפך הספר לקלסיקה חסידית עיקרית, המסדרת את משנת החסידות על המועדים.
[16] זמן הדלקת נרות, למשל, הוא זמן שידוע לנו שהוא עת רצון – טוב לנצל את הזמן הזה שבו שערי שמיים פתוחים לקבלת התפילות שלנו.
[20] הרב אברהם אלימלך בידרמן (מכונה ר' מיילך, נולד בט' בחשוון תשכ"ח, 12 בנובמבר 1967) הוא משפיע ודרשן חסידי.
[21] רבי אברהם ישעיהו קָרֶליץ (י"א בחשוון תרל"ט, 7 בנובמבר 1878 – ט"ו בחשוון תשי"ד, 23 באוקטובר 1953), המכונה "החזון איש" על שם סדרת ספריו, היה מגדולי הדור הליטאים ומפוסקי ההלכה הבולטים במאה ה-20. ממעצבי דרכה של היהדות החרדית בארץ ישראל. אף על פי שהחזון איש לא שימש במשרה רבנית רשמית, שימוש רב נעשה ביצירתו התורנית, הן בפרשנות התלמוד והן בפסיקת הלכה ובפסיקת דין. (ויקיפדיה)
[22] לדברים יא' יג' (פרשת עקב): "וְהָיָ֗ה אִם־שָׁמֹ֤עַ תִּשְׁמְעוּ֙ אֶל־מִצְוֺתַ֔י אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לְאַהֲבָ֞ה אֶת־יְהֹוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ וּלְעׇבְד֔וֹ בְּכׇל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכׇל־נַפְשְׁכֶֽם׃";
רש"י: "עבודה שהיא בלב. בלב – זו תפילה, שהתפילה קרויה עבודה";
רבנו בחיי: "וצריך אתה לדעת כי כח התפילה גדול, ואפילו לשנות הטבע, ולהינצל מן הסכנה ולבטל הנגזר. והמקום יקצר מהכיל כל מה שנתבאר בכתבי הקודש ונאמר בעניינים אלו על כח התפילה לבטל הנגזר או שינוי הטבע וכן להציל מן הסכנה."
רש"י: "עבודה שהיא בלב. בלב – זו תפילה, שהתפילה קרויה עבודה";
רבנו בחיי: "וצריך אתה לדעת כי כח התפילה גדול, ואפילו לשנות הטבע, ולהינצל מן הסכנה ולבטל הנגזר. והמקום יקצר מהכיל כל מה שנתבאר בכתבי הקודש ונאמר בעניינים אלו על כח התפילה לבטל הנגזר או שינוי הטבע וכן להציל מן הסכנה."
[24] מנהגי מהר"י טירנא מנהג של שבת: אם רוצים לומר את התפילה ביום חול לא אומרים את 'ברכת ישתבח' שבסופה.
[25] הרב דוד (בר' יוסף) אַבּוּדֶרְהֶם היה פרשן תפילות נודע שחי במאה ה-14 סביב שנת ה'ק, 1340 בספרד. עיקר פרסומו נבע מספרו שכתב בשנת 1340 - "חיבור פירוש הברכות והתפילות" (ידוע יותר בשם "ספר אבודרהם") שמטרתו ריכוז התפילות פירושם והלכותיהם.
[29] רבנו גרשום (מכונה רבינו גרשום מאור הגולה או רגמ"ה) (ד'תש"כ 960 - ד'תשפ"ח 1028) היה מגדולי חכמי ישראל ומנהיג יהדות אשכנז במאה ה-11. בין השאר התקנות היו: איסור נשיאת שתי נשים, איסור על הבעל להיעדר מביתו יותר מ-18 חודשים וכן חובת הקהילה לפרנס אישה שבעלה נעדר זמן רב.
[30] צילי שניידר, אישה מדהימה ומיוחדת, יו"ר קשר יהודי, אמרה לי משפט שנחקק על לוח ליבי: "כשהיהודים לא עושים קידוש, הגויים עושים הבדלה." ביוני 2016 קיבלה הגב' צילי שניידר את "פרס ירושלים לאחדות ישראל" בזכות פרויקט הדגל של ארגון "קשר יהודי" שבראשו היא עומדת ושאותו ייסדה והקימה לזכר אמהּ ע'ה לפני 14 שנה. ארגון "קשר יהודי" מעודד חילונים וחרדים לפתוח בדיאלוג אינטלקטואלי, אישי וב"גובה העיניים", להקשיב, להכיר מקרוב ולעסוק ביחד במכנה המשותף הבסיסי ביותר - תורת ישראל. נכון להיום נוצרו בארגון למעלה מ-8,000 חברותות אישיות פעילות ודינמיות.
[32] הרב אריה לוין (ו' בניסן ה'תרמ"ה - ט' בניסן ה'תשכ"ט; 22 במרץ 1885 - 28 במרץ 1969) היה משגיח בתלמוד תורה 'עץ חיים' בירושלים, ונודע כאיש חסד. כונה אבי האסירים או רב האסירים. בירושלים היה ידוע בשם ר' אריה.
[40] רבי יהודה ליווא בן בצלאל (נולד בסביבות 1520, ה'ר"פ - 1609, י"ח באלול ה'שס"ט), המוכר בכינויו מהר"ל (מורנו הגדול רבי ליווא) מפראג (בספרות הגרמנית כונה "רבי לעוו הגבוה") היה רב, פוסק הלכה, מקובל והוגה דעות דתי יהודי, מגדולי ישראל הבולטים בתחילת העת החדשה נולד כשני עשורים בלבד לאחר גירוש ספרד והגעת קולומבוס לאמריקה, בתקופה שבה פרחה הקבלה בארץ ישראל. שימש כאב בית הדין וראש ישיבה בערים פוזנן שבפולין, וניקלשבורג ופראג שבצ'כיה.
[46] ישיבת הר עציון (מכונה: ישיבת הגוש או פשוט הגוש), היא ישיבת הסדר ותיקה באלון שבות שבגוש עציון. בין המייסדים הרב חנן פורת ע'ה. שיטת הלימוד העיקרית הנהוגה היא שיטת בריסק, מייסודו של רבי חיים מבריסק, סבו של הרב סולובייצ'יק, שבע"ה עוד נצליח ללמוד גם ממנו.
[49] רבי דוד בן יוסף קמחי (רד"ק) (1160–1235) היה ראשון, מגדולי פרשני המקרא והדקדקנים של השפה העברית.
ראשונים הוא כינוי בתולדות עם ישראל לרבנים שפעלו בין המאה ה-11 והמאה ה-15 לערך
ראשונים הוא כינוי בתולדות עם ישראל לרבנים שפעלו בין המאה ה-11 והמאה ה-15 לערך
[51] רבי משה בן נחמן (ידוע בראשי התיבות רמב"ן; ד'תתקנ"ד, 1194 - י"א בניסן ה'ל', 4 באפריל 1270) היה מגדולי חכמי ספרד, פוסק, פרשן, הוגה, מקובל ורופא.
[54] במדרש אחר (מדרש תהלים, ט', א) ישנה התייחסות לתוספת המילה "מאד" ביחס לבריאת האדם כמתייחסת לבריאתו יצרו הרע. בשאר הברואים שאין להם יצר רע (ואולי ובכלל זה גם יצרו הטוב של האדם) נאמר רק "כי טוב"' מפני שהם עושים רצונו של ה' באופן 'אוטומטי' ואין בכך חידוש מיוחד. אולם, המיוחד באדם הוא היצר הרע, שהוא הביטוי ליכולת הבחירה של האדם. היצר הרע הוא ה"מאד", ואם מצליחים להשתמש גם בו לטובה הוא נעשה "טוב מאד".
[56] מתוך תפילת "עלינו לשבח": על פי המסורת תפילה זו חוברה בידי יהושע בן נון. התפילה שנתקנה עבור החלק הפותח את "מלכויות" בתפילת מוסף של ראש השנה, נאמרת גם בסיום שלוש התפילות בכל יום.
[58] בשיעור הקשבנו לשיר "כשגבר אוהב אישה" בביצוע של מייקל בולטון: https://www.youtube.com/watch?v=MUuNDb-nm5M
כתבו את השיר: אנדרו ג'יימס רייט וקלוין יוסטון לואיס. השיר התפרסם בשנת 1966 בביצועו של פרסי סלדג'.
כתבו את השיר: אנדרו ג'יימס רייט וקלוין יוסטון לואיס. השיר התפרסם בשנת 1966 בביצועו של פרסי סלדג'.
[© Smadar Prager, CGP]
Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה