יום רביעי, 29 בנובמבר 2017

יַהֲדוּת וְהוֹרוּת | סוכריה לשבת: פרשת וישלח | יח' בכסלו ה'תשע"ח

💎בס"ד | וישלח: פכים קטנים
לעילוי נשמת חנה חיה בת משה ע'ה

🍬 קבלו סוכריה לשבת: 🍬

בפרשת השבוע שלנו, פרשת וַיִּשְׁלַ֨ח, מתחוללת דרמה ענקית: יעקב ועשיו עומדים להיפגש אחרי עשרים שנה, והמתח גדול, האם יהיה פיוס או שעשיו יממש את האיום שלו וירצח את אחיו על נשיו וילדיו. הלילה יורד, ויעקב מעביר את כל משפחתו את נהר הירדן. ואז "וַיִּוָּתֵ֥ר יַעֲקֹ֖ב לְבַדּ֑וֹ וַיֵּאָבֵ֥ק אִישׁ֙ עִמּ֔וֹ עַ֖ד עֲל֥וֹת הַשָּֽׁחַר׃" (בראשית לב' יח')

הרשב"ם מסביר: "וַיִּוָּתֵ֥ר יַעֲקֹ֖ב לְבַדּ֑וֹ – כלומר: שהעביר כל אשר לו, שלא היה עוד לעבור אלא הוא לבדו, ורצה לעבור אחריהם, כי לברוח דרך אחרת שלא יפגשנו עשו נתכוון."
נשמע הגיוני. הוא יודע שעשיו וארבע-מאות אנשים מתקרבים, והוא מחפש דרך מילוט.
ואז אנחנו קוראים את רש"י: "וַיִּוָּתֵ֥ר יַעֲקֹ֖ב – שכח פכים קטנים וחזר עליהם" ונשארים עם סימן שאלה.
מה הוא שכח?
מסתבר שיעקב אע"ה חזר בחזרה כי הוא שכח כמה צנצנות קטנות. כתוב במסכת חולין צא: "וַיִּוָּתֵ֥ר יַעֲקֹ֖ב לְבַדּ֑וֹ – אמר רבי אלעזר, שנשתייר על פכין קטנים. מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם. וכל כך למה, לפי שאין פושטין ידיהן בגזל."
הגמרא כותבת שיעקב אבינו הצדיק סיכן את עצמו בכך שחצה בחזרה את הירדן, למקום סכנה, כי הרכוש שלו היה חשוב לו יותר מגופו, מחייו.
וזה נשמע תמוה ביותר.
איך זה אפשר שצדיקים, שכל מהותם רוחנית, שאצלם השכל שלט על הלב, יתנו חשיבות גדולה יותר לדברים גשמיים מאשר לחייהם?

הבן איש חי* מסביר לנו שזו מעלה גדולה שאפילו עשיר גדול כמו יעקב אע"ה "מקפיד כל-כך על ממונו המועט, למרות שביחס לרכושו הרב אינו חשוב כלל." שאפילו יחס של חוסר כבוד לרכוש נחשב כגזל.
הוא מביא בשם האר"י הקדוש כי צדיקים שיודעים שכל השפע שיש להם מקורו בקב"ה, "שממונם מגיע מלמעלה, מבינים שאין זה ראוי למאוס בו אפילו בדבר מועט. אדרבה, ככל שזהיר האדם על ממונו הוא מכבד בזה יותר את השי"ת, שהשפיע עליו את הממון ההוא. ומשום כך חזר יעקב אבינו עבור פכים קטנים, להראות שאינו מזלזל ח"ו בשפע שנשפע לו מלמעלה... וטורח להביאו בעצמו, ולא לשלוח את עבדיו."


אנחנו חיים היום בעולם הפוך. מצד אחד החפצים, הם הדבר שהכי חפצים בו. עובדים מצאת החמה עד צאת הנשמה בשביל לקנות חפצים, שאין בהם באמת שום חפץ. אף אחד לא באמת רוצה אותם.
ה-ראיה, אין עוד ערך לדברים.
כל דבר שקונים, מתיישן ברגע שעזב את החנות. מרגע שפותחים את האריזה, איפה שהוא יוצאת גרסה מחודשת, משופרת, משוכללת יותר. שווה יותר.
אנחנו חיים בתקופה שבה אם משהו מתקלקל, לא מתקנים אותו יותר – אלא קונים חדש.
זול יותר לקנות סוודר מאשר לסרוג אותו, ולהשקיע בו אהבה.
זול יותר לקנות ג'ינס חדש מאשר לקחת אותו לחייט (איפה יש חייט בדיוק?) לתיקון החור.
פעם היינו מחכים לפסח כדי לקבל נעליים חדשות, והיום זול יותר לקנות נעליים חדשות, מאשר ללכת לסנדלר (הוא והחייט באותו מקום?).
אין כבר מה לקנות יותר מתנה לילדים ליום ההולדת – את הכל כבר קנינו להם, לחגים, לציון טוב במבחן, ככה סתם כי אוהבים, כי הם נורא נידנדו, כי ל-כ-ו-ל-ם יש ורק לה אין...!

החפצים האלה שחפצנו בהם כל-כך, הופכים חסרי משמעות ברגע שיש לנו אותם.
ויש סכנה גדולה כי האופן שבו אנחנו מרגישים ומתייחסים לדברים, הופך בקלות להיות האופן שבו אנחנו מרגישים ומתייחסים לבני אדם: זמני, בר-חלוף, חסר ערך אמיתי, ונחשק רק כשהוא עדיין לא ברשותנו.

"צדיקים חביב עליהם ממונם יותר מגופם!"
היחס שלנו לדברים חשוב. כי מה שחשוב נחשב. ומה שנחשב יש לו ערך.
ועל יחסים צריך לעבוד, לעמול, לשמור, לשמר – ואם צריך, לתקן, לא להחליף לחדש.


שבת שלום ומבורך – באהבה, סמדר 🍓


* פניני הבן איש חי, עמ' קפג
© כל הזכויות שמורות לסמדר פרגר


אין תגובות:

פרסום תגובה