יום שלישי, 26 בספטמבר 2017

יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת: סליחה ומחילה | יום הכיפורים | ה' בתשרי ה'תשע"ח


בס"ד

­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים ליום הכיפורים
סליחה ומחילה

היום נדבר על יום ההולדת של הסליחה,
על מחבואים ותשובה,
על כפרות וסעודות,
ועל ברכות – הרבה ברכות.

ראש השנה ה'תשע"ח שבא עלינו לטובה ולברכה כבר מאחורינו, ואנחנו ארבעה ימים לפני היום הכי גבוה של השנה – יום הכיפורים:
אחרי חטא העגל משה רבינו מתחנן בפני ה': אני חייב שתסלח להם. זה לא מספיק לי ש'רק' לא תחסל אותם. אני מציע את עצמי ככפרה עליהם: "וְעַתָּה, אִם-תִּשָּׂא חַטָּאתָם; וְאִם-אַיִן--מְחֵנִי נָא, מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ." וה' מתרצה. וה' מוחל: "סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ[1]", ונולד לנו יום הכיפורים[2]: " כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם, לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ. שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם, וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם.[3]"   
לאחר 40 יום שמשה שהה בהר סיני, מראש חודש אלול, הוא ירד עם הלוחות השניים[4] ב-י' בתשרי, שאז נמחל ונסלח לישראל על חטא העגל.

בעקבות כך למדנו ממשה את דרכי הסליחה והכפרה הציבוריים באמצעות התפילה ועבודת המקדש ונקבע יום זה כיום המסוגל במיוחד לסליחה וכפרה. מאז יום הכיפורים משמש מדי שנה כאחד המועדים הבולטים באירועי עבודת המקדש והיווה מעמד לאומי מרכזי בימים בו היה קיים בית המקדש[5].

וכך כתוב: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא. מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם... וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם. שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם. [6] "

במורה הנבוכים[7] כותב הרמב"ם:
"טעמו של הציווי על צום כפור ברור גם כן: לתת את דעת התשובה. והוא היום שבו הוריד אדון הנביאים את הלוחות השניות ובישׂר להם שנסלח חטאם הגדול. ואותו יום נעשׂה לנצח יום תשובה ועבודת ה' צרופה. לכן הורחק ממנו כל עונג גופני (מצוות העינוי) וכל מאמץ להשׂיג תועלת גופנית (איסור המלאכה), כוונתי לעשׂיית מלאכות, ומצטמצמים בו באמירת הוִידוּיים, כלומר, בהודאה בחטאים ובתשובה מהם."

תשובה לשון, לשוב, לחזור, להתחבר שוב עם נקודת ההתחלה, עם המקור, עם ה-core, הליבה.
ה
רבי מלובביץ' סיפר[8] על אחד הצדיקים שראה פעם ילדים משחקים במחבואים ואחד מהם בכה. שאל אותו הצדיק:
- "למה אתה בוכה?"
ענה לו הילד: "התחבאתי כדי שיחפשו אותי, ובסופו של דבר, אף אחד לא מחפש אחרי."
אמר לו הצדיק: "ככה זה גם אצל הקב"ה, שמתחבא כדי שיחפשו אותו, וכשלא מחפשים אותו אז הצער שלו גדול מאוד."

וסיים, במילותיו של האדמו"ר הזקן (רבי שניאור זלמן מלאדי זצק"ל): "יהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלוקות."

בטבע שלנו, ב-DNA היהודי שלנו אנחנו בנויים מלכתחילה שנרצה להתחבר עם הקב"ה. לחזור להיות מחוברים אליו כפי שהיינו לפני שירדה הנשמה שלנו לעולם הזה.
וזוהי בעצם התשובה.
היא לא שייכת רק ל"חוזרים בתשובה" אלה שהיו חילונים ונהיו דתיים, אלא אפילו יותר לאלה שנולדו דתיים, אבל לא באמת חיים ושמחים ביהדות שלהם.
התשובה היא תחושת החיבור עם הק"בה, ופעם בשנה אנחנו מקבלים הזדמנות להסיר את כל הרעשים וההפרעות ולהרגיש הכי קרובים שאפשר.

{

אבל אפשר גם כל יום, להתחיל את היום בתשובה, בחיבור למקור.
תמיד כששואלים אותי אבל איפה הוא? איפה הקב"ה? אני עונה שכל מה שצריך זה להסתכל החוצה.
אי אפשר שלא לראות אותו שם. הטבע, העצים הפרחים, החיות, הסדר, הארגון, יחסי הגומלין: "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ[9]"
הרי זה לא ייתכן שכל זה התרחש במקרה. זה כמו שמישהו יכנס למטבח שלי , יפתח את מגירת הסכו"ם, או ארון הצלחות והכוסות, ויגיד 'איזה יופי הכל הסתדר בעצמו..." זה הרי מגוחך: "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה[10]".
אז על הבוקר, כשאומרים את 'ברכות השחר' פשוט להביט החוצה מהחלון, ולהיזכר מִי בָרָא כל אֵלֶּה, ועל הבוקר להתחיל ברגל ימין, בתשובה.
זה כמו לכוון את התחנה ברדיו בדיוק על הערוץ הנכון, שלא יצפצף ולא ישרוק. נקי.

ואז, ריקי חברתי היקרה שה' יברך אותה וישמח אותה וישמור עליה, קונה לי ספר מתנה לראש השנה ומסתבר לי שממש לא המצאתי את הגלגל.
הרבי מלובביץ' מספר[11] שחמיו, האדמו"ר השישי של חב"ד, רבי יוסף יצחק שניאורסון זצק"ל, היה מספר על אביו, האדמו"ר החמישי של חב"ד, רבי שלום דובער שניאורסון זצק"ל, שהיה נוהג להסתכל בחלון כשהיה אומר את ברכות השחר.  ומכאן מלמד אותנו הרבי מלובביץ' שישנו כאן "לימוד והוראה כללית לכל אחד ואחד מישראל, אשר בכל מצב שיהיה, יש בכוחו ובאפשרותו לשבור את הכותל, לפתוח חלון ולהתקשר עם הקב"ה."

{

כתוב "עברות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר. עברות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו".

על פי חלק מהדעות בחז"ל[12], יום הכיפורים מאופיין באווירה טהורה, שיכולה לטהר את האדם, גם מבלי שהאדם ישוב בתשובה. "עיצומו של יום מכפר" יום הכיפורים בעצמו, בעצם היותו יום של סליחה וכפרה: "אפילו למי שאומר שאינו רוצה שיום-הכיפורים יכפר לו, בכל זאת יום-הכיפורים מכפר בעל-כרחו."

בקשר ל"עיצומו של יום מכפר" כותב הרבי מלובביץ'[13], שמי שחושב שיום הכיפורים מכפר על עבירות שנעשות ביום הכיפורים עצמו וקשורות לאיסורי יום כיפור עצמו, אז טעות בידו, כי "אין קטיגור נעשה סניגור". חשוב מאוד לקרב יהודים ליהדות, אבל לא בדרך של קירוב היהדות לאנשים, כלומר, לא ע"י שעושים פשרות בתורה ובמצוות. לא ע"י שמשנים את התורה שניתנה לנו בהר סיני ע"י הקב"ה ביד משה רבינו. הרבי מלובביץ' קורא לזה בדרך של "וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה[14]", כלומר, שהיהודים צריכים להתקרב לתורה, ולא התורה להתקרב אל היהודים. כמו בבית הכנסת, לא מביאים את התורה אלינו, אנחנו צריכים לבוא אל התורה, לקום לכבודה.

למרות שיום הכיפורים הוא יום צום ותענית מפאת קדושתו של היום, הוא לא חו"ח יום אבל או צרה.
נהפוך הוא, כתוב על יום הכיפורים "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן", ו"מִקְרָא קֹדֶשׁ", ובמשנה הוא מוזכר כאחד מהימים הטובים שהיו לישראל (ביחד עם ט"ו באב).
הגמרא[15] שואלת "למה יום-הכיפורים נעשה ליום טוב מיוחד כזה?" ותשובתה, מפני שהוא יום סליחה ומחילה, ויום שניתנו בו לוחות אחרונים. ולכן הוא יום טוב, כי שכשיבנה בית המקדש השלישי הוא יהיה יום של שירה וריקודים בדיוק כמו ט'ו באב, שבו בנות ישראל יוצאות לחולל בכרמים.

{

בערב יום הכיפורים, ט' בתשרי, יש כמה מנהגים שקשורים ביום כיפור עצמו החל ב-י' בתשרי:
סעודה מפסקת, כפרות ועליה לקבר.

עלייה לקבר יקירים וקברות צדיקים היא מנהג המעוגן במסורת היהודית[16].
הסיבות לעליה לקבר דווקא ביום זה[17]:
א. משום שמנהג זה יכול להזכיר לאדם את יום המוות ומשום כך יחזור בתשובה ויבקש רחמים.
ב. כמו כן יכול לבקש מה´ שירחם עליו בזכות הצדיקים.
ג. יוכל לבקש מחילה מחברו (אפילו שכבר נפטר[18]).

סעודה מפסקת – המנהג שלנו הוא לעשות סעודה מפסקת בערב יום כיפור, לפני השקיעה. כלומר כשזה עדיין ט' בתשרי, לפני כניסת הצום.
אבל על פי הנאמר בפסוק " בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם", למדו חז"ל ש"כל האוכל ושותה בתשיעי – מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי.[19]"
זה אומר, שאנחנו אמורים לאכול הרבה ביום ט' בתשרי, וזה נחשב לנו כאילו התעננו גם בט' וגם ב-י', שהוא יום כיפור עצמו.
כמה זה הרבה? שבע סעודות!!!
לפני שנבהלים....
1. אפשר להתחיל ערב קודם, כלומר ב-ח' בתשרי, כי אחרי השקיעה זה כבר היום הבא, ט' בתשרי.
אז שתי סעודות בערב ביום חמישי, עוד אחת שישי על הבוקר לארוחת בוקר, עוד אחת ב-10, עוד אחת בצהריים, עוד אחת אחה"צ, עוד אחת בסעודה מפסקת לפני תחילת הצום: סה"כ 7 סעודות טבין ותקילין.
2. סעודה זה אומר: נטילת ידיים, 'המוציא', אכילה כזית של לחם עם ממרח כלשהו, וברכת המזון.
נכון שעפ"י התורה חייבים להיות שבעים לפני שמברכים ברכת המזון, כי כתוב: "וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ—וּבֵרַכְתָּ... [20]" אבל עפ"י דרבנן[21] אפשר לברך ברכת המזון גם על כזית.

על השבע סעודות האלה יש סגולה נפלאה שלפי הרבנית ימימה עובדת מצוין כי היא שומעת ממש ניסים ונפלאות ממי שעושה אותה: "אם יש סגולה שאני יכולה לומר "עובדת!" - זה זה.
מי שאוכלת שבע סעודות, בערב יום הכיפורים, יכולה כשהיא אוכלת לומר "זה יהיה כנגד השבע ברכות שיהיו לי השנה".
הרבה עשו ומתחתנות.
בכל שיעור שאני אומרת את זה אני רואה ידיים מורמות: "הרבנית, עשיתי את זה והתחתנתי באותה שנה". אני לא ראיתי אף פעם סגולה שככה קיבלתי עליה פידבקים וטוקבקים. זה אמיתי. אם את רווקה ורוצה להתחתן השנה. אם את אמא לבנות רווקות ורוצה שיינשאו השנה. אם את רוצה שאחותך תתחתן, והיא לא תקיים את הסגולה הזו, אכלי שבע סעודות וכווני עליה.
זו סגולה. לא חייבים (מי שרוצה להישאר רווקה – לבריאות...)."

{

כפרות – נהגו בעבר, ואולי יש שנוהגים עד היום, לסובב מעל הראש תרנגול ולומר: "זה כפרתי, זה חליפתי, זה התרנגול ילך למיתה ואני אלך ואכנס לחיים טובים ארוכים ולשלום", ואז שוחטים אותו ועושים ממנו ארוחה לעניים. הרעיון כאן הוא שהתרנגול והצדקה שעושים בו באים במקום סבל וייסורים שהאדם יעבור בגלל חטאיו.  
אבל אפשר גם לעשות את זה פחות טראומתי, ולשים בשקית ניילון קטנה 18 מטבעות, כמניין ח"י, ולסובב כנ"ל מעל לראש, תוך כדי קישקוש המטבעות שיעשו רעש ויבריחו את כל המקטרגים, לברך כנ"ל (במקום תרנגול לומר כסף), ולשים את הכסף בקופת הצדקה.
שקית עם ח"י מטבעות לכל אחד ואחד מבני הבית.
אגב, אני נוהגת אחת לשנה לאסוף את כל המטבעות מקופות הצדקה שבבית, לספור אותם, לרשום צ'ק על הסכום ולשלוח לצדקה. את המטבעות עצמן אני שמה בכלי שיהיה עם מה לתת צדקה במהלך השנה – כי היום, בניגוד לפעם, כבר כמעט ולא משתמשים בכסף, ואין כל הזמן מטבעות שמסתובבות בבית, ובין הכריות של הספה בסלון.

כתוב: "יָמִים יֻצָּרוּ ולא [וְלוֹ] אֶחָד בָּהֶם [22]" יש יום אחד שמחייה את כל ימות השנה והוא יום הכיפורים. יום אדיר ונורא בו נחתמים כמעט כולם לחיים. וצדקה תציל ממוות.
כפרות, הן מעין פדיון נפש – נותנים דבר במקום דבר אחר. כמו כופר. אם רוצים לשחרר אסיר מבית האסורים, יש סכום מסויים, שהוא הכופר, שבעבורו יסכימו הסוהרים לשחרר את האסיר.

רבי נחמן מברסלב כותב: "פדיון הוא המתקת הדינים והוא מושיע מכל הצרות, כי עיקר הרפואה ע"י פדיון דווקא, 'ורפא ירפא' הוא מספר (עם שני התיבות) 'פדיון נפש'[23]".
 "ראוי להרגיל את עצמו לתן בכל פעם על פדיון, כדי להמתיק הדינים מעליו בכל פעם. ואפילו כשאין לו שום חולה  ושום צער בתוך ביתו, טוב לעשות פדיונות בכל פעם, כדי שלא יבוא לידי צער וחולאת חס ושלום[24]".

וזו סגולה לשנה טובה ומתוקה ולחתימה טובה.

{

הרב יובל הכהן אשרוב אומר שרבים  מאיתנו קוראים את הפשט של התורה "מדמים להבין שהבורא כועס" על החטאים של עם ישראל ומעניש אותם כשהם לא מתנהגים כיאות.
במילותיו: "זו תפיסה של גן ילדים" ועל אדם בוגר לרכוש הבנה אחרת.
למעשה, חכמת הקבלה מלמדת אותנו שבורא עולם הוא אור שנמצא במנוחה מוחלטת.
כמאמר הפסוק "אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי[25]"
בורא עולם לא משתנה! וחס וחלילה לחשוב שהוא כועס.
האם האש כועסת על אדם שהתקרב אליה יתר על המידה וקיבל כוויה?
האם השמש כועסת כשאדם סוגר את התריס ולא מאפשר לקרני השמש להיכנס לביתו?
כמו שהשמש לא נוגע לה אם פתחת את החלונות ואפשרת לאורה להיכנס,
או סגרת את התריסים ומנעת ממנה להיכנס - 
כמו שהאש לא נוגע לה אם השתמשת בכוחה על מנת ליצור, או להרוס -
כך יש להבין:
כל הכעסים, הכאבים והחטאים בחיינו קשורים אך ורק לאדם ולפעולתו בעולם.
מעשי האדם לא פוגמים כלום באלוקות.
משפט מעומק חכמת היהדות, שיכול לשנות את תפיסת המחשבה שלך:
אדם לא נענש על חטאיו אלא נענש על ידיהם.
החטא הוא עצמו "שובר" את הכלים של האדם, "סוגר" את התריסים שלו כך שהוא לא יכול לקבל אור. לא יכול לקבל תענוג."

והחטא הכי גדול הוא החטא שאת חוטאת לעצמך!

רבי יהונתן אֵייבּשִׁיץ זצק"ל[26]  כותב ש"שעיקר התשובה הוא להיות בשמחה [27]", ואיך תהיי בשמחה אם את כל הזמן לא מרוצה מעצמך? איך תעשי תשובה ביום הכיפורים אם את לא מרוצה מהמציאות שלך?
אז קודם כל, מצאתי שהרבה פעמים לאימהות מאוד קשה לעשות שינוי בשביל עצמן, אבל אם זה עבור הילדים שלה, היא תהפוך שמים וארץ, ומה שלא יכלה למצוא בעצמה כוחות לעשות בשביל עצמה, היא פתאום יכולה בקלילות כי זה בשביל הילדים. כשאמא מבינה שמה שהיא עושה מזיק לילדים שלה, היא כבר לא חושבת על עצמה יותר. היא מפסיקה לטחון ולחפור ופשוט עושה.
אז אם את רוצה ילדים חכמים את חייבת להיות שמחה כי כתוב: "בֵ֥ן כְּ֝סִ֗יל תּוּגַ֥ת אִמּֽוֹ [28]" 😉
לאימהות נוגות ועצובות יש בנים כסילים, אהבלים...
מה שמזכיר לי בדיחה (לא קשורה):
ישראלית אחת מסתובבת בסאבווי בניו-יורק. ניגש אליה מקסיקני אחד ושואל אותה: הבלה ספניול?
"לא לא" היא עונה לו "אהבלה מישראל". 😊😊😊

{

הדבר השני שהכי חשוב זה לעשות שלום. לא רק בין אדם לחברו, אלא בינך לבין עצמך.
כתוב במסכת עוּקְצִין בעניין שלום, "אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא, לֹא מָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּלִי מַחֲזִיק בְּרָכָה לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים כט' יא')  יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם."

והרב אשלג זצק"ל[29] מוסיף: הנה הכתוב אומר "שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר ה' וּרְפָאתִיו.[30]", ומסביר, שהקב"ה עושה שלום בין מה שרחוק אחד מהשני, והשלום שהוא עושה למי שקרוב אליו, מרפא אותו, את נשמתו. כי עבור הקב"ה זו לא בעיה,
אנחנו הרי אומרים בתפילה "עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל"

 – בין מה למה עושה הקב"ה שלום במרומיו?
למדנו[31], שכשברא הקב"ה בראשית את השמים ואת הארץ[32], הוא ברא
שבעה רקיעים, ושבע ארצות,
והפריד בין מים עליונים לתחתונים,
וברא את השמש ואת הירח וצבא הכוכבים,
כשכל אחד מהלך במסלול פרטי משלו,
ומסביבם עוד שבעה גלגלים שעליהם כוכבי הלכת סובבים,
ועוד שני גלגלים שסובבים את העולם כולו.
ולכל אחד ואחד יש מלאך מיוחד משלו,
וכל מלאך חציו אש וחציו מים, והרקיעים מורכבים מאש וממים,
ואף על פי שהם כביכול אויבים זה לזה, כי איך אפשר לכנס במקום אחד אש ומים,
כולם חיים ביחד בשָׁלוֹם כי הקב"ה דיבר ואמר לכולם לחיות בשָׁלוֹם זה עם זה,
כמאמר ה': "עֹשֶׂה שָׁלוֹם, בִּמְרוֹמָיו"[33]. וכשם שה' עושה שָׁלוֹם בכל הבריאה, ושם שָׁלוֹם אפילו בין מים לאש, כך הוּא גם יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל."[34]

כך גם אנחנו , שלום עושים רק בין ניגודים – ואת חייבת להפסיק להתנגד לעצמך.
להתנגד לתפקידך.
להתנגד לייעודך.

{

ביום הכיפורים אנחנו קוראים בספר יונה. למה? מה זה שייך?
כי יונה היה מדוכא ועצוב ולא מצא את עצמו, וברח מעצמו, וכל זה למה? כי לא רצה לעשות את התפקיד שלו.
הוא התנגד לייעוד שלו. הוא לא השלים עם המציאות שלו. הוא רצה להיות משהו אחר.

הקב"ה נגלה ליונה הנביא וציווה עליו ללכת לעיר נינווה ולהתריע בפני התושבים שאם לא יחזרו בתשובה ה' ישמיד את העיר ואותם.
ליונה לא ממש התחשק להיות נושא בשורות רעות, שאולי בכלל לא יתממשו, ואז יתנקמו בו ויזיקו לו... אז הוא ברח לים, עלה על אונייה וקיווה להגיע למקום רחוק, לתרשיש, שבו הקב"ה לא ימצא אותו.
כמובן שאי אפשר לברוח מהקב"ה...
הוא אולי יכול להתחבא מאיתנו, אבל אנחנו לא יכולים להתחבא ממנו,
הקב"ה עשה סערה, ובסוף הבינו כולם שרק אם יזרקו אותו למים לא יהיה להם שקט, והוא נשא את גורלו בהשלמה ואמר: "שָׂאוּנִי וַהֲטִילֻנִי אֶל-הַיָּם, וְיִשְׁתֹּק הַיָּם, מֵעֲלֵיכֶם:  כִּי, יוֹדֵעַ אָנִי, כִּי בְשֶׁלִּי, הַסַּעַר הַגָּדוֹל [35]".
הוא מוכן שיזרקו אותו לים, הכל ורק לא לעשות מה שהקב"ה ביקש ממנו. כי.... "זה לא אני" / "זה לא מתאים לי".
הקב"ה מציל אותו, ודג גדול בולע אותו. שלושה ימים חי יונה במעי הדג ומתפלל לה' ומבטיח לו הבטחות, ומצטער, ומתחנן, והקב"ה מרחם עליו והדג מקיא אותו ליבשה.
שוב מבקש ממנו ה' ללכת לנינווה. הפעם מהפחד, יונה עושה כדבריו, תושבי נינווה מאמינים לו, וחוזרים בתשובה אמיתית. הקב"ה סולח להם ולא משמיד את העיר.
ויונה?
יונה מבואס עד עמקי נשמתו. 'אתה רואה ה'? יצא שאני נביא שקר. כי מה שאמרתי שיקרה לא קרה. הוא כל כך היה לא מרוצה מהמציאות שלו:
"וַיֵּרַע אֶל-יוֹנָה...; קַח-נָא אֶת-נַפְשִׁי מִמֶּנִּי:  כִּי טוֹב מוֹתִי, מֵחַיָּי...;  וַיִּשְׁאַל אֶת-נַפְשׁוֹ, לָמוּת, וַיֹּאמֶר, טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי...; הֵיטֵב חָרָה-לִי עַד-מָוֶת...[36]"
הלך יונה וישב במדבר מחוץ לעיר כדי לראות מה יקרה. אולי בכל זאת הקב"ה יעשה מה שאמר ולא יוציא אותו שקרן.
כדי ללמד אותו לקח, ה' מגדל בין לילה קיקיון שיעשה לו צל, מה שמשמח את יונה מאוד מאוד: "וַיִּשְׂמַח יוֹנָה עַל-הַקִּיקָיוֹן שִׂמְחָה גְדוֹלָה[37]", ואז במהלך הלילה שולח תולעת שתכרסם את העץ. יונה מתעורר לשמש הקופחת ומרוב חום מבקש למות. חייו לא שווים לו עוד.
הקב"ה שואל אותו: הצטערת שהקיקיון נעלם?
ויונה אומר: מאוד.
ואז מסכם הקב"ה: 'אתה חס על עץ שלא עמלת לגדל אותו, על אחת כמה וכמה עליך להבין שאני חס על עיר שלמה של אנשים ובעלי חיים".

{

יונה הדיכאוני בורח מתפקידו, מייעודו, ולא מצליח עד הסוף להבדיל בין עיקר לטפל.

העיקר הוא לא הנוחות הקטנה והפרטית שלך, אלא כמה אתה מסוגל לעזור ולהיטיב עם אחרים.

"כי האדם לא נברא אלא לשמש את קונו" מסביר הרבי מלובביץ'[38] "וכפי שביאר האדמו"ר הזקן בתניא שלכל נשמה ונשמה יש תפקיד מוגדר וייחודי משלה שרק היא יכולה לעשות אותו, וכל הכוחות וכל חלק בעולם שיש לאדם הכל מותאם לתפקיד הייחודי שלו, כדי שיוכל לבצעו על הצד הטוב יותר. והשלמות של כל הבריאה וכל תיקון העולם תלוי בהצלחת העבודה של כל נשמה בתפקידה המיוחד...
מקור הכאב והאכזבה הוא בכך ש(אדם)חושב שיש בעולמו של הקב"ה תפקידים גדולים וחשובים ותפקידים פחותי ערך.."
וכי מי לא רוצה להיות חשוב?
אבל אין באמת חשוב יותר וחשוב פחות.

כל זמן שלא עושים שלום ומשלימים עם מי שאנחנו ועם מה שאנחנו אמורות לעשות בעולם – חיים עם אכזבה וכאב.
ממש מלחמה ושלום[39] 😊
או מלחמה: אי קבלה שלך את עצמך ותפקידך בעולם, ואז אכזבה וכאב ,
או שלום, השלמה עם מי שאת ומה שאת עושה בעולמך, ואז שִׂמְחָה גְדוֹלָה.

אנחנו אומרים סליחות כמה וכמה פעמים במהלך תפילות יום הכיפורים ומזכירים את שלוש עשרה מידות הרחמים של הקב"ה, אהבה גימטריה 13: "וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת: נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה - פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים.[40]"
כמו שהקב"ה עובר ומעביר לנו על כל חטאותינו... גם את יכולה להעביר לך על הדימיוניים האלה שלך.

תעבירי! תסלחי לעצמך על כל חוסר המושלמויות הדימיוניות האלה שלך.
זה לא אמיתי – זה בראש שלך וזה רק נדמה לך...[41]

{

תסלחי לאחרים. תמחלי. להם.
תסלחי לעצמך. תמחלי. לך.
כי הרי כל מה שמגיע מהקב"ה הוא רק טוב, ואם את לא סולחת, את כאילו אומרת לקב"ה: אני לא מסכימה עם ההשגחה הפרטית שלך. אם את לא מוחלת את כאילו אומרת לקב"ה, אתה לא מנהל נכון את העולם.

אבל זה כל כך קשה.

למה זה כל-כך קשה לסלוח? לשלוח את זה הלאה ממך... לא להחזיק יותר.
לפעמים אני רואה אנשים שסוחבים על גבם פגיעות עשרות שנים. שקים של פגיעות שכבר העלו רקב, שכבר הופכים להיות חלק מהאדם עצמו, ואם יניח כבר לא ידע איך להיות הוא, איך עומדים ישר, מי אני בלי השק הזה.
זה קורה גם לאנשים שמורידים הרבה במשקל. מהר. הם לא מצליחים לישר קו בין מה שהם רואים במראה לבין מי שהם מרגישים בפנים. זה לא מתאים. זה לא מסוכרן. הזהות מבולבלת.

לפעמים אנחנו מרגישים שאם נסלח כאילו כל הרע שקרה לנו ישכח גם, אולי זה ימחק כאילו זה מעולם לא קרה. ואנחנו כל-כך צריכים שמישהו ייתן תוקף הזה שמשהו לא טוב קרה לנו, וזה קשה וזה כואב וזה השפיע עלינו. איך נסלח וככה נוותר על זה ונעלים את זה כאילו לא היו הדברים מעולם[42]?

לפעמים לא לסלוח נותן תחושת חוזק.
זה אמנם חוזק מדומה, אבל יש תחושת עשייה: אני עושה משהו, אני לא סולחת.
יש תחושה של שליטה, תחושה של החלטה, תחושה של אי אפשר יהיה לפגוע בי שוב, אני לא קורבן, ולכן אני מוגנת.
האחיזה בכעס של אי הסליחה זו דרך להעניש את מי שעשה רע, את מי שפגע, ואת כל מי שעמד מהצד ומעולם לא עזר.
אבל זו חרב פיפיות, כי באי הסליחה את מענישה את עצמך ולא את אף אחד אחר.
כל האחרים לא חיים את הכאב שלך 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע – זו רק את שחיה את זה. רק את סובלת.

חשוב מאוד לתת מקום לכל הרגשות האלה, לתת להם תוקף, ובסופו של דבר ההבנה שהסליחה היא עבורינו ולא עבור האחר תגיע.
ההבנה שהכעס מרעיל את עצמנו ולא אף אחד אחר – יכולה לעזור לנו להגיע למצב של סליחה.
ולא רק זה, צריך להבין שכל זמן שלא סולחים, אנחנו בעצם עסוקים בזה שפגע בך, ובכך את נותנת לו הרבה כח ויכולת להמשיך לפגוע בך – כי רק לך זה כואב. לא לאף אחד אחר.

אין מצב שבגלל הסליחה מה שזה לא היה ישכח או יעלם – כי מה שקרה שינה אותך.
את כבר לא אותה אחת שהיית קודם.
משהו קרה לך – וב'ה גם תצמחי מזה.

זה כמו גזע של עץ.
כשהוא עדיין שתיל צעיר ומישהו שורט אותו, נשארת שם השריטה לתמיד , גם אם העץ גדל והגזע התעבה – השריטה עדיין שם. היא תמיד תהיה שם. הפרופורציות השתנו, היא קטנה בהרבה יחסית לגזע, אבל היא לעולם תהיה חלק ממנו.

אי אפשר לזרז סליחה.
זה תהליך, וזה צריך לבוא מתוך עבודת מודעות אוהבת ומכילה – את עצמך.
יש הרבה פעמים תהליך של אבל, על מה שיכול היה לקרות לולא קרה מה שקרה...
אבל בסופו של דבר עם עבודה תגיע גם ההשלמה, וגם השלום, וגם הסליחה והמחילה.

{

הרבה פעמים אנחנו מתייחסים למילים סליחה ומחילה כאל מילים נרדפות, אבל הן לא.

השורש סלח הוא גם חסל – סיום, השמדה.
כשאנחנו סולחים אנחנו גם משמידים כל זכר, אין יותר, כמו: "חֲסַל סִדּוּר פֶּסַח כְּהִלְכָתוֹ[43]", זהו נגמר, איננו.

השורש מחל הוא גם מחלה וגם מחול.
דוד המלך שר: "הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה[44]".
הפעולה של המחילה יכולה לשנות ולהפוך את האדם ואת החוויה שלו מ-מספד ל-שמחה.
מדיכאון לאושר. מכאב לעונג.
ומן הצד השני, אם זה לא נעשה, זה יכול גם חו"ח להפוך למחלה בגוף.

היום בהחלט ידוע שלרגשות יש השפעה פיזית על הגוף שלנו. וב'ה נדבר על זה יותר לעומק בשיעורים הבאים.

אנחנו חייבות לכוון יותר למחילה מאשר לסליחה – זה גם קל יותר.
כשאדם בא לבקש מאיתנו סליחה, לא עונים לו "סלחתי" אלא: "מחול לך!"
כי הסליחה היא של הקב"ה: "כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה [45]".

{

מה עושים אחרי סעודה מפסקת?
אני מקריאה לכם עכשיו את הרבנית ימימה מזרחי:[46] "ברכת הבנים – והבנות - היא רגע של רחמים עצומים.
זה קורה ברגע של הדלקת הנרות.
הדלקת הנרות היא ההזדמנות האחרונה שלנו בעשרת ימי תשובה לחזור בתשובה.
גם אם כל עשרת ימי תשובה עברו עלייך בלי תשובה כלל, וגם אם ערב יום הכיפורים עבר עלייך בלי שעשית תשובה על כלום, נשאר לך הרגע של הדלקת הנרות. 
חייב אדם לומר בערב שבת עם חשיכה 'עישרתם? עירבתם? הדליקו את הנר!'[47]
וחסידים אומרים:
עישרתם - אלה עשרת ימי תשובה.
עירבתם – זה ערב יום כיפור.
ואם בשני אלה לא עשית תשובה – הדליקו את הנר.
הדלקת הנר היא הזדמנות מדהימה לחזור בתשובה.

יש לך שני נרות של יום הכיפורים, ובנוסף להם את מכינה נר לכל אחד מבני הבית. לנר הזה קוראים "נר הבָּריא". אם הוא חלילה כבה לפני קיצו, מדליקים אותו שוב במוצאי יום הכיפורים, שידלק עד הסוף.
שני הנרות שאת מדליקה ליום כיפור – משמן.
הנרות שאת מדליקה לבני הבית – משעווה, סגולה ששוועתך (תחינתך ותפילתך) שנשאת כשהדלקת עבורם תעלה כל השנה.

ברגעי ההדלקה את מברכת את הילדים שלך. "ברכת הבנים" המדהימה נמצאת בתחילת המחזור (ואת גם יכולה להמציא ברכה משל עצמך). המילים המרגשות: עיניך לנוכח יביטו, אני כל כך מתרגשת בכל שנה כשאני מברכת את הילדים שלי.
הרב מרדכי אליהו זצ"ל אמר שברכה זו מבטלת קללות שקיללו את הילדים שלך, לא עלינו. ויש דברים כאלה, לא עלינו.

בערב יום כיפור: ט תשרי תנש"א - 29 באוקטובר 1990 עלה הרבי מלובביץ' לברך את החסידים והילדים בבית הכנסת וכך הוא אמר[48]:
"ישנו כלל "פותחין בברכה" ומכל הברכות, המתאים ביותר הוא נוסח הברכה שבחר הקב"ה בעצמו:
"וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. 
דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו לֵאמֹר, כֹּה תְבָרְכוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  אָמוֹר, לָהֶם.  יְבָרֶכְךָ ה', וְיִשְׁמְרֶךָ.  יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ.  
יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.
וְשָׂמוּ אֶת-שְׁמִי, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַאֲנִי, אֲבָרְכֵם.[49]"

אז "את מברכת את הילדים, והולכת לבית הכנסת."

{

שנה טובה ומתוקה, וחתימה טובה לכולנו.  ה' יברך כל אחת ואחת מכן.

{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה

שיעור
 ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.

{
ברכת הבנים והבנות לערב יום הכיפורים
{
מקורות:

הרב אשלג, ב. ש. (תשמ"ז - מאמר כ"ג1986/87 - מאמר 23). שלום אחר מחלוקת יותר חשוב משאין מחלוקת בכלל. אוחזר מתוך http://www.kab.co.il/heb/content/view/frame/32175?/heb/content/view/full/32175&main

הרב הלפרין, א. ד. (תשע"ז). רבי אומר – פרקי אבות. ישראל: ספריית כפר חב"ד

הרבנית מזרחי, י. (פרידמן, י. עורכת). (16.9.2010). ליום כיפור תשע"א. ירושלים. [שיעורים בדוא"ל למנויות "פרשה ואשה"].




[1]  במדבר יד' כ'
[2]  אחרי חטא העגל, עלה משה רבנו להר סיני לבקש סליחה על חטא עם ישראל. תחילת הימים הייתה בראש חודש אלול ואחרי ארבעים, ביום כיפור הסכים הקב"ה לסלוח לעם ישראל. מאז נקבע יום זה כיום סליחה וכפרה לעם ישראל.
[3]  ויקרא טז' ל'-לא'
[4]  איכה רבה, פרשה ל"ג
[5]  עפ"י ויקיפדיה
[6]  ויקרא כג' כו'-לב'
[7]  ג' לט'
[8]  בהתוועדות השנייה של שבת-בראשית תשי"ז בתוך "הרבי אומר" עמ' 235
[9]  תהילים קד' כד'
[10]  ישעיהו מ' כו'
[11]  בהתוועדות שבת-מברכים ניסן תשי"ב, בתוך "הרבי אומר" עמ' 83-82
[12]  ירושלמי בסוף מסכת יומא ח' ט'
[13] בתוך "רבי אומר" עמ' 49
[14]  פרקי אבות א' יב'
[15]  מסכת תענית ד' ח'
[16]  מתוך ויקיפדיה: כך, הוזכר ברמ"א סימן תר"ו שנהגו לילך בערב ראש השנה ויום הכיפורים לקברות קרובים וצדיקים. המנהג הוזכר כבר קודם במהרי"ל ובכלבו.
[17]  מתוך אתר "כיפה"
[18]  שם: ילך לקברו ובמעמד עשרה אנשים יאמר: ´חטאתי לאלוקי ישראל ולפלוני זה שחטאתי לו´, ויפרט החטא. והם (העשרה אנשים) ישיבו לו שלוש פעמים: ´מחול לך´. (אם קיברו של הנפטר רחוק או שהוא כהן או שהוא חלש ואינו יכול להגיע רשאי לשלוח שליח)
[19]  בבלי, ברכות דף ח' ע'ב
[20]  דברים ח' י'
[21]  כזית = כ-27 גרם (שזה פרוסה נורמלית) ועפ"י שלחן ערוך אורח חיים סימן קפד סעיף ו, ומשנה ברורה ס"ק כב
[22]  תהילים קלט טז'
[23]  ליקוטי מוהר"ן ח"ב תורה ג
[24]  ליקוטי עצות פדיון ד'
[25]  מלאכי ג' ו'
[26]  רבי יהונתן אייבשיץ (~ה'תנ"ד, 1694 – כ"א באלול ה'תקכ"ד, 18 בספטמבר 1764) היה רב, ראש ישיבה ודרשן. מגדולי פוסקי ההלכה ביהדות אשכנז בזמנו, ומחברם של ספרי יסוד בהלכה. כיהן כרבן של קהילות אה"ו: איחוד ג' קהילות היהודיות בעיר המבורג ובעיירות אלטונה וואנדסבק
[27]  בתוך שיעורה של הרבנית ימימה מזרחי, עמ' 8
[28]  משלי י' א'
[29]  הרב יהודה לייב הלוי אשלג (ה' בתשרי ה'תרמ"ה, 25 בספטמבר 1884 – י' בתשרי ה'תשט"ו, 7 באוקטובר 1954) היה מקובל, עסק בפירוש ובהפצה של תורת הקבלה. מכונה "בעל הסולם" על שם פירוש הסולם שחיבר לספר הזוהר. זכה בפרס הרב קוק לספרות תורנית לשנת תשי"ג. מספר חצרות חסידיות הולכות בדרכו.
[30]  ישעיהו נז' נט'
[31] יַהֱדוּת וְהוֹרוּת | פרשת כי תבוא | וישם לך שלום | יח' באלול ה'תשע"ו | 21.9.2016
[32]  ילקוט מעם לועז בראשית א' יד' עמ' ע' (קנא)
[33]  איוב כה' ב'
[34]  סידור תפילה, קדיש
[35]  יונה א' יב'
[36]  יונה ד' א', ג', ח', ט'
[37]  יונה ד' ו'
[38]  בתוך "רבי אומר" עמ' 201
[39]  לב טולסטוי 1985
[40]  שמות לד' ו'-ז'
[41]  מתוך השיר "זה בראש שלך" ; מילים: אריק איינשטיין ; לחן: שם-טוב לוי ; מתוך האלבום "פסק זמן" 1984
[42]  ואולי, משירי רחל
[43]  מתוך ההגדה של פסח
[44]  תהילים ל' יב'
[45]  תהילים קל' ד'
[46]  מתוך שיעורה של הרבנית ימימה מזרחי עמ' 11
[47] משנה שבת פ"ב ז'
[48]  סרטון וידאו באתר BeitChabaf.com
[49]  במדבר ב' כב'-כז'
בשיעור שמענו את השיר "ברכת הכוהנים" בביצועו ועם הלחן של סגיב כהן
https://www.youtube.com/watch?v=0TsalWvgxxk


[© Smadar Prager, CGP]



Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
To schedule an appointment please contact at smadarprager@gmail.com or 917-513-1490.

אין תגובות:

פרסום תגובה