יום שני, 11 בספטמבר 2017

יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת: טקס זיכרון (אבל לא מה שחשבתם) | פרשות ניצבים וילך | כ' באלול ה'תשע"ז


בס"ד
­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשות ניצבים-וילך
טקס זיכרון (אבל לא מה שחשבתם)

היום נדבר על טקסים וזיכרונות,
על שורשים ובריאות נפשית,
ואיך כהורים אנחנו יכולים להשפיע על זו של ילדינו.
 
לזיכרונות שלנו יש חלק מהותי מאוד במי שאנחנו, והם כלי טיפולי רב עוצמה.
מקובל לחשוב שאדם הוא סך של הזיכרונות של עצמו. אבל האמת היא שזה הפוך: העצמי בוחר את הזיכרונות כדי להיות מי שהוא.
היום ננסה לרדת לעומק החשיבה הזו, ולהבין אותה, וגם כמובן, לקשור אותה לפרשה שלנו.

{

פרשת השבוע שלנו היא לא פרשה אחת, אלה צמד פרשות: נִצָּבִים[1]- וַיֵּלֶךְ[2].
וַיֵּלֶךְ, אגב, היא הפרשה עם מספר הפסוקים הכי נמוך בתנ"ך: 30.

הרב עמוס אפרתי כותב: "פרשיות ניצבים וילך צמודות ללמדנו הניצב לפני בית דין (בראש השנה כולנו ניצבים לדין). ורוצה לצאת זכאי בדין ולהכתב ולהחתם לחיים טובים ולשלום "ילך" בדרכו של משה רבנו."

וככה פותחת פרשת נִצָּבִים:
"אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים הַיּוֹם֙ כֻּלְּכֶ֔ם לִפְנֵ֖י ה' אֱלֹקֵיכֶ֑ם רָאשֵׁיכֶ֣ם שִׁבְטֵיכֶ֗ם זִקְנֵיכֶם֙ וְשֹׁ֣טְרֵיכֶ֔ם כֹּ֖ל אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵֽל׃
טַפְּכֶ֣ם נְשֵׁיכֶ֔ם וְגֵ֣רְךָ֔ אֲשֶׁ֖ר בְּקֶ֣רֶב מַחֲנֶ֑יךָ מֵחֹטֵ֣ב עֵצֶ֔יךָ עַ֖ד שֹׁאֵ֥ב מֵימֶֽיךָ׃
לְעׇבְרְךָ֗ בִּבְרִ֛ית ה' אֱלֹקֶ֖יךָ וּבְאָלָת֑וֹ אֲשֶׁר֙ ה' אֱלֹקֶ֔יךָ כֹּרֵ֥ת עִמְּךָ֖ הַיּֽוֹם׃
לְמַ֣עַן הָקִֽים־אֹתְךָ֩ הַיּ֨וֹם ׀ ל֜וֹ לְעָ֗ם וְה֤וּא יִֽהְיֶה־לְּךָ֙ לֵֽאלֹקִ֔ים כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר־לָ֑ךְ וְכַאֲשֶׁ֤ר נִשְׁבַּע֙ לַאֲבֹתֶ֔יךָ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹֽב׃[3]"

זהו מעמד מאוד מרגש.
פשוטו של מקרא מביא לנו את רש"י כפשוטו וכותב: "לשון הכתוב מלמד שהיו כל ישראל ניצבים שם באותו היום, כיון שכינסם משה והציבם לפני הקדוש-ברוך-הוא ביום מותו, כדי להכניסם בברית."
התאריך ז' אדר שנת 2488 לבריאת העולם, וזהו יומו האחרון של משה רבינו עלי אדמות. אלה המילים ה(כמעט)אחרונות שהוא יגיד לעם ישראל, לעם שלו, זה שהוא רעה אותו כבר ארבעים שנה, בעליות ובמורדות, תמיד היה נאמן לתפקידו, ואהב את הצאן שלו יותר מאשר את עצמו. עד כדי כך, שכשחטא העם והקב"ה רצה להשמיד את כל בני ישראל, יצא משה להגנתם ואמר לה' שאם הוא משמיד את העם "מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ[4]": מחוק אותי מהתורה כאילו מעולם לא הייתי קיים, כי אין לי קיום בלי העם הזה. העם הזה הוא אני. הם הלב שלי.
המילים האלה של משה כתובות בספר שמות בפרק לב פסוק לב, כי משה מדבר כאן מדם ליבו, כי המילים האלה הן לב ליבה של התורה, שקרויה גם תורת משה:  
"וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל[5]"... אנחנו אומרים בבי"כ לפני קריאת התורה כשהיא מונפת מעלה ומוצגת בפני כל הקהל.
"תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב[6]"... אנחנו אומרים כל בוקר לפני ברכות השחר.
צמד המילים "תורת משה" מוזכר בכמה וכמה מקומות בתנ"ך[7].

{

אַתֶּ֨ם  |  נִצָּבִ֤ים  |  הַיּוֹם֙  |  כֻּלְּכֶ֔ם – ארבע מילים קטנות שאוצרות בתוכן כל כך הרבה.

נפרדנו בפרשה שעברה כִּי תָבוֹא[8] מעם ישראל שעומד המום ומפוחד אחרי ששמע 98 קללות, שיחולו על ראשם אם לא וְהָלַכְתָּ֖ בִּדְרָכָֽיו[9] של ה', שהסתיימה כך: "אֵ֩לֶּה֩ דִבְרֵ֨י הַבְּרִ֜ית אֲֽשֶׁר־צִוָּ֧ה ה' אֶת־מֹשֶׁ֗ה לִכְרֹ֛ת אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֑ב מִלְּבַ֣ד הַבְּרִ֔ית אֲשֶׁר־כָּרַ֥ת אִתָּ֖ם בְּחֹרֵֽב׃[10]" "וּשְׁמַרְתֶּ֗ם אֶת־דִּבְרֵי֙ הַבְּרִ֣ית הַזֹּ֔את וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם לְמַ֣עַן תַּשְׂכִּ֔ילוּ (תצליחו) אֵ֖ת כׇּל־אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֽׂוּן׃[11]"

בְּחֹרֵֽב׃ הכוונה להר סיני, לקללות שנאמרו בפרשת בְּחֻקֹּתַ֖י החותמת את ספר ויקרא: "אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה.[12]"
בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֑ב: הכוונה למקום שעומד עכשיו משה עם כל בני ישראל ובמשך 37 ימים[13] מוסר להם את משנה התורה, את ספר דברים, את נאום הפרידה שלו בטרם יאסף אל עמיו.

מסביר הרב משה אלשיך ע'ה[14]:  "דווקא היום אתם ניצבים כולכם כאן, אבל לאחר שתיכנסו לארץ ותכבשוה ותחלקוה ביניכם לא תוכלו להתכנס במקום אחד אנשים נשים וטף, שכלא חד יהיה בחלקו. וגם בני ראובן ובני גד וחצי שבט המנשה היו מניחים נשיהם וטפם בעבר הירדן. אבל היום אתם ניצבים כולכם לפני ה' אלוקיכם, ולכן כאן אתם צריכים להיכנס בברית."

ומשה פותח ואומר, הנה, כולכם כאן עכשיו עומדים מולי:  אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים הַיּוֹם֙ כֻּלְּכֶ֔ם.
ומה הוא בעצם אומר כאן לעם?
בואו נתעכב על כל מילה ונראה שארבעת המילים האלה הם לטיפה ארוכה, וניחום של אהבה.

{

קודם כל משה רבנו מרגיע אותם: אל תדאגו. למרות ששמעתם עכשיו כאלה קללות מפחידות, הכל יהיה בסדר. מבטיח.
אבל ממה עם ישראל מפחד כל-כך?
אם בן אדם יודע שאין לו כוונה לחטוא, שהוא בבסיסו טוב, אז אין לו שום בעיה ליישם את וְהָלַכְתָּ֖ בִּדְרָכָֽיו. ואם הוא הולך בדרכיו של הקב"ה, ושומר תורה ומצוות, אז ממה יש לו לפחד? הוא הרי לא יענש על דבר שלא עשה.

אומר להם משה, אין לכם מה לדאוג , הנה אחרי כל הקללות האלה, אתם רואים שאתם עדיין עומדים על הרגליים, כי אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים הַיּוֹם֙ כֻּלְּכֶ֔ם, וזה אומר שלמרות הקללות יהיה בסדר. אתם תשרדו.

הכלי יקר, רבי שלמה אפרים זצ"ל[15], כותב: "עשה משה תְּרֵי דברים דְּסָתְרִי אַהֲדָדֵי[16] כי מתחילה יִעֵד להם הקללות כדי שיִרְאוּ מהם ואח״כ נחם אותם וידבר על לבם שאף אם יהיו חוטאים לא יִכְלוּ מצד הקללות, ואם (ואפילו) תאמר שהקללות יחולו אבל לא יהיה בהם כדי לכלותם לגמרי הרי כבר הובטחו על זה מפי הגבורה שנאמר (ויקרא כ״ו:מ״ד[17]) לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם וגו׳.[18]"

מפרש"י ומוסיף לנו[19] מ"מדרש אגדה (תנחומא נצבים א׳) למה נסמכה פרשה אתם ניצבים לקללות, לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים חוץ מארבעים ותשע שבתורת כהנים הוריקו פניהם, אמרו מי יוכל לעמוד באילו, התחיל משה פייסם אתם ניצבים היום, הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כלייה והרי אתם קיימים לפניו."

עם ישראל מפחד כי כמו שלמדנו בפרשה הקודמת, רק עכשיו, במעמד הברכות והקללות בהר גריזים ועיבל, הפכו בני ישראל להיות עֲרֵבִים זֶה בְּזֶה. כמו שכתב הכלי יקר: "כי שם (בהר גריזים והר עיבל) נעשו ישראל עֲרֵבִים זֶה בְּעַד זֶה":
ומה שזה אומר זה, שאם קודם לכן מי שחטא היה משלם את מחיר חטאו בעצמו, הרי שמעכשיו אם אחד מבני ישראל חוטא, כל העם משלמים על חטאו.
אז זה באמת מאוד מפחיד, כי איך אני יכולה לשלוט על מה שעושה השכנה שלי?
ואיך זה בכלל פייר שאני אשלם מחיר על עבירות שהיא עושה? ועוד אני בכלל לא מחבבת אותה.... 😉
"ולכן התחיל משה לפייסן, ואמר להם הרבה הכעסתם לפני המקום, שכולכם הכעסתם, ובכל זאת לא עשה בכם כיליון שהרי אתם ניצבים היום, כולכם חיים וקיימים. אף היום אל תתיראו שמא יעשה בכם הקב"ה כליון ח"ו שכבר נשבע הקב"ה שעם ישראל חי וקיים לעולם.[20]"

אבל תתנחמו, זה לא רק רע. יש לערבות הזו גם יתרונות: "ואפילו צדיק אחד ביניכם כולכם עומדים בזכותו.[21]"  הערבות הזו היא לגמרי לטובתכם! כי קודם לא עמדה לנו זכות הצדיק, אלא היא עמדה רק לעצמו, "אבל לא לאחרים, אבל עכשיו כשכולכם נחשבים כאיש אחד הרי זכות הצדיק תעמוד גם לכם. ועוד פייס אותם משה ואמר להם כשאחד מכם לוקה כל הדור לוקה. וכיוון שכל הדור נענשים אין האחד מרגיש כ"כ בחוזק את העונש."
אם אדם אחד צריך לשלם קנס של $1000, הוא מרגיש את זה בכיס, אבל אם זה מתחלק בין כולם, אז ביחיד בקושי מרגיש בהוצאה הכספית. כשאדם אחד לבד צריך לשלם הוא מרגיש את זה היטב, אבל אם הנטל מתחלק בין כולם, העונש ליחיד קל יותר.

{אַתֶּ֨ם:
הרב גרשון שטיינברג זצ"ל, מי שהיה ראש תלמוד תורה, ולמעלה מיובל שנים העמיד תלמידים בת"ת קמניץ בירושלים. נפטר בגיל 75, לאחר מחלה קשה (ב-יג' תשרי תשע"ב, 11.10.11). תלמידיו מספרים: "מעולם לא ראינו כעס על פניו".
כותב כך: "אתם אותיות אמת, אם תתנהגו באמת שלא תשקרו איש בחברו אז תהיו נצבים חיים וקיימים.
בתיבת 'אתם' מרומז על מה שאמרו חז"ל "שלשה ספרים נפתחים בראש השנה צדיקים בינונים רשעים", א מרמזת על הצדיקים שהיא אות ראשונה, ת מרמזת על הרשעים שהיא אות אחרונה, ומ' מרמזת על הבינונים שהיא באמצע הא-ב."

אז האמת היא שאתם כולכם חשובים, וכולכם שווים זה לזה, ואנחנו צריכים ללמוד שכפי שהקב"ה אינו מראה העדפה לקבוצה כזו או אחרת של אנשים מבני העם, כך גם אנחנו אמורים לנהוג. כי האמת היא שאתם שווים לִפְנֵ֖י ה' אֱלֹקֵיכֶ֑ם: רָאשֵׁיכֶ֣ם שִׁבְטֵיכֶ֗ם זִקְנֵיכֶם֙ וְשֹׁ֣טְרֵיכֶ֔ם כֹּ֖ל אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵֽל. [22]

והאמת היא, כותב ילקוט מעם לועז, שרק הקב"ה יודע באמת מי גדול ומי קטן, כי רק הוא בֹּחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב "שהרי לפעמים העליונים תחתונים והתחתונים עליונים" והאדם עצמו לא יכול לדעת לפי מראה עיניו את האמת באמת, אז שתדעו שהאמת היא שאתם באמת שווים בעיניי הקב"ה. כולכם ילידיו היקרים מכל.

הרב שטיינברג זצ"ל מביא סיפור מקסים: "מספרים על הצדיק הרש"ב[23] שפעם בא אליו סוחר יהלומים ושאל אותו למה הוא משבח אדם מסוים והרי הוא לא רואה בו מעלות מיוחדות, ושתק הצדיק ולא ענה לו, ואח"כ ביקש ממנו הצדיק שיראה לו את היהלומים, והסוחר שם על השולחן את היהלומים, ואמר לו הסוחר על יהלום מסוים שהוא מאד חשוב, אמר לו הצדיק שהוא לא רואה ביהלום הזה מעלה משאר היהלומים, אמר לו הסוחר ביהלומים צריך להיות מומחה כדי להבין בהם, ענה לו הצדיק שגם ביהודי צריך להיות מומחה כדי להבין בו, כל יהודי מוכתר במעלות גדולות. (מאורה של תורה)."

האמת היא שאתם שווים, כל אחד ואחד הוא יהלום, בין אם הוא ראש הממשלה, ראש המועצה, השוטר, או כל אחד ואחד מבני עם ישראל.

אני יודעת שכבר סיפרתי פעם, אבל אני כל כך אוהבת את הסיפור הזה שאני לא יכולה להתאפק:
ע
ל הכריכה האחורית של הספר יהלומים מספרים כתוב כך: באמצע שנות השמונים החל הרבי מלובביץ' לחלק דולר אחד לצדקה לאלפי אנשים שעברו בפתח חדרו מידי יום ראשון. יהודים מכל החוגים, היו עוברים בסך, והרבי היה מברכם: 'ברכה והצלחה'. וכך נמשך הדבר מידי יום ראשון, למשך שעות רבות ללא הפסקה.
אישה אחת, בשנות השבעים-שמונים לחייה, שאלה פעם את הרבי: כיצד הרבי לא מתעייף? מדוע הרבי לא נח בכל שעה לפחות למספר דקות.
"כל יהודי הוא בגדר יהלום" אמר הרבי בחיוך, "וכשסופרים יהלומים אף פעם לא מתעייפים"...

{נִצָּבִ֤ים:
ניצבים, ניצב, הוא תיאור לדבר מה העומד זקוף, יציב, חזק.
ניצבים, לשון התייצב. כמו חייל המתייצב ועומד דום לפני המפקד שלו.
דרוך, ומוכן לקבל פקודה ולבצעה.
הרב גרשון שטיינברג זצ"ל כותב: "מתי תזכו להיות נצבים ועומדים, אם תהיו באגודה אחת, וזה שנאמר כולכם."

בספר "ילקוט מעם לועז" מסופר משל יפה:[24] "מעשה בזקן אחד שאמר לבניו לפני מותו הביאו לי חבילה של קנים, ואמר להם מי יכול לשבור את החבילה, נטל כל אחד את אגודת הקנים ולא יכלו לשברה, אמר להם אביהם אני יכול לשברה, התפעלו הבנים איך יכול להיות שהוא זקן ותש כוח, נטל את האגודה ופרק את הקנים אחד אחד ושברן, אמר להם זה מה שאני רוצה לרמז לכם, אם תהיו כולכם באגודה אחת אף אחד לא יוכל לעשות לכם רע, אבל אם תהיו בפירוד יהיו שולטים עליכם המזיקים."

הרבי מלובביץ' מוסיף ומסביר כי הדרך היחידה ליצור אחדות אמיתית ובעלת תוקף בין בני אדם השונים מאוד זה מזה, עם רעיונות, תחומי ענין ושאיפות שונות, היא לִפְנֵ֖י ה' אֱלֹקֵיכֶ֑ם. "אחדותם של היהודים מתאפשרת משום שבעצם הם כבר מאוחדים בנשמותיהם. הנשמה האלוקית של היהודי היא חלק אלוה ממעל ממש, והיא שוכנת בקרב כל אחד ואחד מישראל, בלי יוצא מן הכלל. אבל כדי לעורר את תחושת האחדות הפנימית הזו, ולהוציאה מהכח אל הפועל, על יהודי להתבונן בצורה מעמיקה בכך, שהוא ניצב לִפְנֵ֖י ה' אֱלֹקֵיכֶ֑ם – מקור כוחנו וחיותנו – והדבר יביא אותו בהכרח לחוש את האחדות בינו לבין יהודים אחרים, ובין לעם בכללותו."

מה שמאפשר את האחדות שלנו היא העובדה שאנחנו, כל אחד ואחד מאיתנו, מקושרים לקב"ה.

והכח שלנו הוא באחדות שלנו. בביחד.
כשצמודים זה לזה, וניצבים בדבוקה אחת ביחד, אז החזקים תומכים בחלשים, וכולם ביחד אגודה שאי אפשר לשבור אותה.
אבל כשאנחנו נפרדים אחד מהשני, נפרדים – כי אומרים שלום וכל אחד הולך לדרכו,
או נפרדים – כי אנחנו כבד נמצאים בפירוד,
אז אפשר לשבור אותנו אחד אחד בלי כל קושי, ואנחנו נתמעט מאוד מאוד.
אבל עדיין, כמו שהבטיח הקב"ה לעולם לא נכחד: "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיהֶם.[25]"

{

כשהילדים שלנו יושבים כל אחד בחדרו, עם הטלוויזיה שלו, והסלולרי שלו, והטאבלט שלו, הם נפרדים.
הם נפרדים אחד מהשני. אין להם ביחד.
ובלי ביחד לא יהיה להם כח לעמוד במשברי גלי החיים.
הביחד המאוחה הזה של האחים, הביחד המדביק אותם ביחד הוא הביחד הפיזי, לא התיאורטי.
כי "רחוק מהעין רחוק מהלב".

הביחד הוא לא תמיד נוח. הוא מגביל. הוא מחייב את כולם לנהוג באופן כזה שמצב אחד לא יפריע לאחר, ומהצד השני לא יבטל את הזהות העצמית של היחיד.
כדי שאפשר יהיה לשמר את הביחד אני צריכה לוותר, והשני צריך לוותר – כי בטבע שלנו, כל אחד מושך לכיוונו שלו, כל אחד רוצה את מה שהוא רוצה, לא את מה שהשני רוצה.
רק עם ויתורים אפשר לקיים את הביחד הזה.
וזהו ריקוד לא פשוט.
זהו ריקוד של מערכת יחסים. כדי שהיא תצליח, חייבים להיות קרובים ואינטימיים מחד, והקרבה והאינטימיות מאידך, מאיימות על תחושת העצמי שהוא מטבעו נפרד. כדי שאדם יוכל להגדיר את עצמו כ"אני" הוא חייב להיות מופרד מ"אתה".
ויחד עם זאת, אנחנו מבקשים משני "אני" מופרדים להיות ביחד על מנת שמערכת היחסים תצליח.
זה נכון לזוגיות בחיי הנישואין, וזה נכון גם לכל אינטראקציה בין אנשים , שהיא מערכת יחסים בפני עצמה.

יחד עם זה, מתוך ההבנה שככל שהאדם מסוגל לוותר יותר על "הקבלה לעצמו" ולהתמסר יותר לוויתור מעצמו לעמן מישהו אחר, הוא הופך להיות לא רק יותר קרוב לאחר, אלא גם טוב לו יותר עם עצמו.

ולמה?
הרב יובל הכהן אשרוב מסביר כי ה"קבלה לעצמו" היא חוסר שמבקש להתמלא.
וככל שיש יותר חוסרים לאדם, כך הוא אומלל יותר. כי כשיש חוסר, זה מצב של אי נוחות עד אפילו כאב. ואז הוא כל הזמן עסוק בלנסות למלא את מה שחסר, והוא כל הזמן עסוק במה שעדיין אין. וזה מצב אומלל מאוד.
לעומת זאת, אדם שלא עסוק כל הזמן "בלקבל לעצמו", מן הסתם זה בגלל שאין לו אי נוחות של חוסר – כלומר מצב הצבירה הטבעי שלו הוא נינוח ונעים הרבה יותר.

{

נשים, לעומת גברים, שמטבען עסוקות יותר בבית ובילדים, עסוקות הרבה פחות "בלקבל לעצמן", פשוט כי הן עסוקות במילוי חוסרים של אחרים, ולא של עצמן.

עפ"י הרב יובל הכהן אשרוב, האשה נמצאת במצב שהוא קרוב יותר ל"צורתו" (מהותו) של הקב"ה, שהיא השפעה של אור אינסוף, של טוב אינסופי, פשוט בגלל שהיא עיקר הבית, עקרת הבית, והיא זו שמטפלת יותר בבית ובילדים. מטבע הדברים שהיא עסוקה הרבה פחות "בלקבל לעצמה" והרבה יותר בנתינה, השפעה, לאחרים.

בגלל זה אני חושבת[26] שאישה אומרת בברכות השחר, "בָּרוּךְ שֶׁעָשַׂנִי כִּרְצוֹנוֹ" כי רצונו ורצוני דומים, הוא רוצה לתת ואני רוצה לתת, אישה מטבעה (ביולוגית) מניקה, מעניקה, נותנת. זה הצורך שלה. להאכיל אחרים, להעניק לאחרים, לתת לאחרים.
ולכן היא מודה לקב"ה שעשה אותה קרובה במידותיה אליו, שהיא לא צריכה לעבוד קשה כל-כך.
הרי על דברים אחרים אנחנו מברכים על לשון השלילה: ברוך שלא עשני עבד, ברוך שלא עשני גוי.

ועל זה יש גם סיפור יפה ששר עליו אהרון רזאל[27], שהולך ככה:
"שאלו פעם את הרב שך למה אומרים שלא עשני גוי, ולא אומרים שעשני יהודי
ענה הרב ואמר: הקדוש ברוך הוא עושה שלא תהיה גוי -- אתה עושה שתהיה יהודי!"

אישה לא צריכה לעשות כלום על מנת להיות נותנת, כך בראה הקב"ה. ועל זה אני חושבת שהיא מודה לו, שעשה אותה כמוהו, שהיא רוצה את מה שהוא רוצה: לתת! את הנשמה ואת הלב...

{

המטרה שלנו כהורים לעזור לילדים שלנו להיות מאושרים. אושר אמיתי לא יכול להתקיים כשאדם כורע תחת אומללות של מילוי חוסרים הנובעים מ"רצון לקבל לעצמו".
ככל שמרגילים את הילדים להיות פחות "רוצים לקבל לעצמם" ויותר בנתינה לאחרים, הגורמים לאומללות פוחתים.

הביחד, הוא תרופה לאנוכיות מאמללת, הוא מתכון לאושר משוחרר מחוסרים, והוא גם המקור לכח ולעוצמה של התא המשפחתי.

זה התפקיד שלנו כהורים לעזור לילדים ללמוד לתת. ללמוד להיות פחות "מקבלים לעצמם" ויותר נותנים לאחרים.
האושר שלהם תלוי בזה.
הערך העצמי שלהם תלוי בזה. כי רק מי שיש לו מה לתת שווה משהו, ואם אתה שווה, סימן שיש לך ערך. תג מחיר. לא , לא כזה... אלא כזה שעושה ביטחון עצמי גבוה.

{הַיּוֹם֙:
הרב גרשון שטיינברג זצ"ל כותב: "'ה'יום רמז לחמשה ימים, שני ימי ראש השנה, יום כיפור, הושענא רבה, שמחת תורה."

ועוד כותב הרב גרשון שטיינברג זצ"ל: "כלל ישראל דומים ליום, כמו שיום מתחיל בחשך ואח"כ באור, כך ישראל בהתחלה יש להם חשך הגלות ואח"כ יהיה אור אורה ושמחה וגאולה בב"א[28]."

"היום" – מפרש"י: "כיום הזה שהוא קיים, והוא מאפיל ומאיר, כך האיר לכם וכך עתיד ליאור לכם, והקללות והייסורין מקיימין אתכם ומציבין אתכם לפניו, ואף הפרשה שלמעלה מזו פיוסים הם, אתם ראיתם את כל אשר וגו׳."

מצאתי יופי של זווית ראיה בעלון פניני הפרשה שמעלה תהיה, "איך זה שהיום מחשיך ומאיר עוזר לייצב את עם ישראל?
באר בספר "פנינים יקרים" על פי הגמרא במסכת יומא (פ"ז ע"א) שמספרת ששאלו תלמידיו את רשב"י למה המן לא ירד פעם אחת בשנה, וכך לא היו צריכים לחפש אחריו בכל יום? אמר להם: משל למלך שסיפק לבנו את מזונותיו פעם אחת בשנה, וקיבל פני אביו פעם אחת בשנה, וכל השנה לא דיבר עמו, והיה לאביו צער מזה, עמד וסיפק מזונותיו בכל יום, ועל כורחו קיבל פני אביו בכל יום. וכך היה אצל דור המדבר שהיו מוכרחים לכוון לבם לאביהם שבשמים בכל פעם. וזהו שאמר הכתוב "אהיה כטל לישראל", שבכל יום יורד קצת טל בין בקיץ ובין בחורף בתמידות, ולא כמטר שיורד כולו בזמן אחד לכל השנה.

ולכן נאמר "אתם נצבים היום" - כל יום ויום מבקשים פרנסה וישועה מחדש, ובכך זוכים להיות "נצבים לפני ה' אלוקיכם", כי זה רצונו של הקב"ה, כאבא אוהב שרוצה לראות ולשמוע את הבן כל יום ויום, וזה מעמיד ומקיים אתכם לפניו כמו היום שמאיר ומאפיל ומאיר, ואדרבא זה שאין לאדם פת בסלו וצריך לבקש כל יום מחדש זה דבר טוב וזה מקיים ומציב את עם ישראל כבנים לפני הקב"ה, ולהיפך אם רואים שיש לאומות העולם הצלחה, ויש להם שפע זה מראה שה' נותן להם ולא רוצה לראות אותם, כמו שנאמר על הנחש, שהקב"ה נתן לו מזונו בכל מקום, ואעפ"כ זו הקללה הכי גדולה, שאין לו מה לבקש מהקב"ה אוכל ופרנסה, כביכול הקב"ה אינו רוצה לשמוע אותו. בזה מבאר האלשיך הק' מ"ש "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן", איזה עינוי היה במן, הרי היה להם מן השמים מזון רוחני שאין כמותו? אלא בדבר הזה שהיו צריכים לבקש כל יום מחדש ולחכות למן, זה היה העינוי, אך באמת זה לגודל חיבתם של ישראל שנקראו בנים שנאמר "בנים אתם לה' אלקיכם", ורצונו של ה' שנבקש ממנו לקבל פניו כל יום, וכך נזכה לאור פני מלך חיים.

{

אז תהיו הורים קרצייתיים לייט.... תשאלו, תתעניינו, תקשיבו, תיכנסו לחדר לשאול מה קורה,
תרימו טלפון לילדים שכבר לא בבית,
תשלחו ווטסאפ, אימייל, חבילה,
תהיו עקביים, נודנידקים אבל בנחמדות. שלא תגיעו לדרגת עלוקה חו"ח שכל מה שרוצים זה לנתק אותה ולזרוק אותה הכי רחוק שיש.

תהיו יום יום. נוכחים.
תשאירו את הערוץ הזה פתוח, שיהיה תמיד נוח לפנות אליכם, לדבר אתכם, להיעזר בכם.

ז
ה מזכיר לי שלפני שנים, אי שם בתחילת הדרך הזו, ראיתי אישה דתיה יוצאת מהשירותים, נעמדת וממלמלת לעצמה כמה משפטים, ואז הולכת.
ניגשתי אליה ושאלתי אותה אם אני יכולה לשאול משהו.
כי אנחנו הרי יודעים, שכל דתי הוא בבחינת "הרשות לענייני יהדות", ובתור מייצג של הדת היהודית, ושל כל היהודים בעולם, הוא לא רק אמור לדעת את התשובה לכל השאלות שלנו, הוא גם אמור לסבול החדירה שלנו למרחב הפרטי שלו.
למזלי היא היתה ממש נחמדה (בטח חב"דניקית), ועמדה בפרץ בגבורה.
שאלתי אותה בתדהמה: "התפללת עכשיו כשיצאת מהשירותים?"
"כן" היא ענתה לי.
"בשביל מה אתם (שימו לב ללשון הרבים ר' הנ"ל) מתפללים כל הזמן?"
אני האמת, חיפשתי דרך מילוט. בבחינת איך אפשר להיות יהודייה טובה במצפון נקי בלי לעבוד קשה...
והיא ענתה לי: "תראי, אני פשוט שומרת איתו על קשר. כשאני מברכת לאורך היום אני בתקשורת עם הקב"ה, כשאני מתפללת כל יום אני מתחברת אליו, ואז אם אני צריכה לדבר איתו, אז נוח לי לפנות אליו, כי אנחנו בקשר יום יומי."
מבחינתי זה היה וואו. מעולם לא ראיתי כך את הדברים. האישה הזו אפילו לא יודעת איזה שער היא פתחה לי, ואיזה חלק ענקי יש לה בזה שחזרתי בתשובה.

חייבים יום יום. חייבים קשר קבוע, רציף, מתמשך. אחרת אי אפשר להיות בקשר אינטימי.
אי אפשר לצפות להיפגש פעם בשבוע ופתאום להיות קרובים. הקירבה הזו נבנית בקביעות של היום יום. בינינו לבין הקב"ה, בינינו לבין בני הזוג שלנו, בינינו לבין הילדים שלנו, וכיוב'.

אני חושבת שבגלל זה הפייסבוק והווטסאפ זה כזה כיף גדול.
כי כל הזמן נמצאים בקשר, ואין דבר שאנחנו זקוקים לו יותר מלהגיש קשורים, וחלק מ... אין.

{כֻּלְּכֶ֔ם:

הרב עמוס אפרתי כותב: "זכות האחדות עמדה לקבל את התורה וזכות האחדות תעמוד בגאולה הקרובה וזה שאומר הכתוב "לֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת הַבְּרִית" ועל ידי זה יקויים בנו "הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה'[29]".

וכותבת יפה כל-כך סיון רהב מאיר: "אנחנו ניצבים מול השנה החדשה עם כל הרגעים שעברנו בשנה שחלפה, גם הרגעים המוצלחים שבהם היינו "ראשיכם ושבטיכם", וגם הרגעים שנראו לנו פחות מוצלחים, ובהם היינו "חוטב עציך ושואב מימיך". גם עם הניצחונות וגם עם הפאשלות. בספר "נתיבות שלום" מוסבר כיצד בחודש אלול אנחנו אוספים את כל המצבים האלה, מתבוננים בהם לאחור, חושבים, מסיקים מסקנות, מתעודדים, ובגלל ולמרות כל מה שעברנו – אנחנו (כולנו ביחד על כל חלקינו ורגעינו)  "ניצבים לפני ה' אלוקיכם", בתפילה לשנה טובה ומתוקה."

כולם מקובצים כאן, כי במעמד הזה מפרש"י נכרתת "ברית המחייבת את כל עם ישראל בשמירת התורה, שהיא כוללת גם קבלת ברכות וקללות הכרוכות בה, נוגעת לכל יחיד ויחיד, ואמורה להיות תקפה ועומדת לנצח גם לזרעם אחריהם לדורי דורות.[30]"
מי שכאן ומי שאינו כאן.
"וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם.[31]"
ומפרש"י "ואף עם דורות עתידים להיות"
.... סליחה? מה זאת אומרת?
איך אפשר לחתום על חוזה בשם הנכדים שעדיין לא נולדו?
איך אפשר להתחייב בשם הדורות שיהיו בעתיד?

אז בואו נשאל אחרת: אם קנית בית, וחתמת חוזה, ורשמת בטאבו, ויש לך שטר מכר רשמי, את מצפה שהוא יהיה גם של הנינים של הנינים שלך?

אז למה שאותו עיקרון לא יעבוד גם על ההתחייבויות?

"ההתחייבות בברית השבועה הזאת, על שמירת התורה ובמצוות, נועדה רק לשם חיזוק יתר, לתת משנה-תוקף לחיובם של בני ישראל כלפי ה'. שכן עצם החיוב לקיים את מאמר פי הבורא וציוויו, הרי הוא עומד איתן וחזק בלעדיה...ואולם ענין הברית וקבלת ישראל התורה, מפני שחפץ ה' לזכותם שיהיה דברו חזק וקיים להם, לכן השתדל שהם בעצמם יתחייבו וישתעבדו לעשותם, ויקבעו הדברים בליבם קבלה חזקה ואמתית... שלוש בריתות: בהר סיני, בערבות מואב (עכשיו), ובמעמד הר גריזים והר עיבל.[32]"

ס
יפור היסטורי ידוע מספר על נפוליאון שהגיע פעם לקהיר, אותה כבש.
היה זה בליל ט' באב, והוא ראה מקום חשוך, עם מעט נרות דולקים.
כשנכנס ראה שמדובר בביכנ"ס, יהודים ישבו שם על הרצפה וייללו מרות.
שאל אותם נפוליאון מדוע הם בוכים, והם ענו לו בגלל חורבן בית המקדש שלנו.
שאל אותם: מתי זה קרה? לא שמעתי על זה. זה קרה בשנים האחרונות?
אמרו לו: קרוב ל-2000 שנה..
הסתובב נפוליאון ואמר לחייליו: עם שמסוגל לבכות כך על עברו - יש לו עתיד...

כדי שיהיה לעם שלנו עתיד, אנחנו חייבים לזכור את העבר, ולהעביר את הזיכרון הזה, ואת המחויבות לעמוד בהתחייבות של הזיכרון הזה – הלאה.

יש סיפור יפה שמביאה סיוון רהב מאיר בעניין זה בספרה "הסטטוס היהודי": "באחד הדיונים הבינלאומיים על חלוקת הארץ, שאל בן-גוריון את יצחק טבנקין, שהיה מאבות התנועה הקיבוצית, כיצד עליו להחליט. טבנקין השיב לו: עלי להתייעץ. למחרת אמר לבן-גוריון: לא, אל תסכים להצעה הבין-לאומית הזאת. בן-גוריון שאל אותו עם מי התייעץ, וטבנקין השיב: "התייעצתי עם סבא שלי שכבר נפטר, ועם הנכד שלי שעוד לא נולד". כלומר, התייעצתי עם העבר ועם העתיד, שיש לי אחריות כלפיהם, גם אם הם לא נוכחים כאן פיזית."

{

אין ילד שלא אוהב לעלעל באלבומי תמונות ולשמוע סיפורים על מה שהיה, ומי שהיה – כי כל אלה בונים בתוכו תחושת שייכות חזקה למשפחה, לעם – שבלעדיה לא יכולה להיות התפתחות נפשית תקינה, של זהות עצמית ברורה, של ערך עצמי וביטחון עצמי.

משה ועם ישראל עומדים בערבות מואב במעמד מרשים שהוא טקס זיכון לדורי דורות.
נחתמה שם ברית, בינינו ובין הקב"ה, שהוא הסכם המחייב אותנו מאז לאורך כל הדורות.

אלפרד אדלר מדגיש כי הצורך בקהילה הוא אקוטי להתפתחות תקינה של הפרט. הוא טוען שלצורך כך יש צורך ב"רגש שיתוף" מפותח, המבטיח התמסרות מלאה למטרה משותפת.
כלומר, על מה שדיברנו קודם לכן (במילים פשוטות יותר שלא תורגמו מגרמנית 😊), על הצורך להיות מסוגלים לוותר על "הרצון לעצמי" כדי שאפשר יהיה לקיים את הביחד, הכל-כך חשוב להתפתחות תקינה של הילדים.

אלפרד אדלר קורא לזה מאוד בפשטות: א ה ב ה. הוא אומר דברים נוקבים ובלתי מתפשרים. "אם בני הזוג אינם מוכנים לכרות ברית מתמשכת במסגרת התפקיד, היעדר הברית יוביל לספקות ולחוסר אמון. במצב כזה הם לא יהיו מסוגלים להתמסר לחלוטין זה לזה.  האהבה אינה נקודת הסוף להתפתחות, אלא תפקיד. המבנה שלה (של המשפחה/החברה) דורש החלטה סופית כי בילדים ובחינוכם טמון האושר העתידי של האנושות. בלעדי האהבה האנושות כולה עלולה להיכחד מעל פני האדמה.[33]"

ילקוט מעם לועז מביא מדברי חז"ל "כל שמעשיו מרובים מחכמתו למה הוא דומה לאילן ששורשיו מרובים וענפיו מועטים שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזים אותו ממקומו."

כדי לגדל ילד יציב הוא צריך להיות חלק מעץ ששורשיו מרובים ויציבים. שאפילו כל רוחות העולם באות, אירמה, וסנדי, ואיירין, לא יוכלו להזיז אותו ממקומו. מתחושת הביטחון שלו והשייכות שלו.

אז פעם הבאה שהבת שלך באה ומבקשת ממך לספר לה בפעם המיליון מאתיים "אמא, תספרי לי מה היה כשנולדתי..." תאמצי אותה חזק לחיקך, וספרי לה.
בכל פעם כזו השורש של הטקס זיכרון הזה מתחפר עמוק יותר באדמה.
יציב, אמיתי, של ביחד – היום.

{

היום , הוא גם ראש השנה. כמו שאמר הרב מרדכי אליהו זצ"ל: "היום כולכם ביחד, וכל אחד לחוד".
אז שנעמוד ניצבים כולנו ביחד בראש השנה, ובכל יום שאחריו, עם הרבה הודיה, כי באמת זה מה שחשוב.

תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה, כל יום מחדש!

{

היום היום | מילים: דודו ברק | לחן: מוני אמריליו[34]



היום, ביום הזה ממש
אני כבר לא עצוב כל כך
אני כבר לא עצוב כל כך
אני יודע היום

היום אני אולי נרגש
אני אוהב פתאום לחיות
היום אולי אני נרגש
אתה שומע היום.

תן לנו לחיות היום מהתחלה
תן לנו מהתחלה ועד הסוף
ואז תראה איך שאני הולך
יפה בתלם והולך
והולך והולך והולך.

היום, ביום הזה ממש
הדליקי פמוטים שלושה
אמרי הכל בלחישה
היי שותקת היום

היום אני אולי נרגש
אני אומר תפילת תודה
אמרי שאין זו אגדה
אמרי בשקט היום.

תן לנו לחיות היום מהתחלה...

היום, ביום הזה ממש
אני שואל את אלוקים
אני שואל את אלוקים
אני כורע היום

תן לנו לחיות היום מהתחלה...



{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה

שיעור
 ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.

{

מקורות:

אדלר, א. (2008). משמעות חיינו. ישראל: הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר – מוצאים לאור בע"מ

רבי אפרים, ש. (תשס"א). ספר כלי יקר השלם על התורה. חלק שני: ויקרא במדבר דברים. ירושלים: הוצאת אורות חיים.

הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא: חמישה חומשי תורה עם ביאור המקרא בדרך הפשט, דברים – פרשות ניצבים-וילך. עמ'שנט-שצא. ירושלים: לשם ספרי איכות.

הרב הכהן אשרוב, י. (אין תאריך). כוחות הנפש. [CD]. ישראל: תפילת ישי.

כהן, י. (עורך). (ה'תשע"ה). יהלומים מספרים. ישראל: הוצאת 'ופרצת'.

הרב כולי, י. (ירושלמי, ש. מתרגם). (תשכ"ט). ילקוט מעם לועז – ספר דברים – פרשות ניצבים וילך. ירושלים: הוצאת ח. וגשל בע"מ.

הרב מילר, ח. (עורך). (2007). ניצוצות של חסידות. בתוך ספר דברים פרשת ניצבים, עמ' 215, עפ"י מכתב כללי של הרבי מלובביץ' ערב שבת פרשת ניצבים תשכ"א; מהדורת לבייב, קול מנחם. כפר חב"ד: הוצאת ספרים קרני אור התורה (קה"ת).

פניני הפרשה. (עלון). לבקש כל יום מחדש. (יב' אייר התשע"ג). אוחזר מתוך https://www.ykr.org.il/modules/Parasha/article/102

רהב-מאיר, ס. (2016). הסטטוס היהודי. עמ' 249-248. ישראל: משכל – הוצאה לאור מייסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד.

הרב שטיינברג, ג. (תשע"א). פרפראות לפרשת השבוע: ניצבים-וילך. עלון שבועי במייל. ירושלים: תלמוד תורה ירושלים ת"ו.

מקראות גדולות על התורה. אוחזר מתוך http://mg.alhatorah.org/




[1]  פרשת ניצבים: דברים כט'-ט' – ל' כ'
[2]  פרשת וילך: דברים לא' א' – לא' ל'
[3]  דברים כט' ט'-יב'
[4] שמות לב' לב'
[5]  דברים ד' מד'
[6]  דברים לג' ד'
[7]  ויקיפדיה: יהושע, ח', ל"א-ל"ב, מזכיר את "תורת משה" בהקשר לטקס הר גריזים והר עיבל המתואר בדברים, כ"ז. יהושע, כ"ג, ו' מתייחס לנאמר בשמות, כ"ג או לדברים, ו', ז'. מלכים א', ב', ג', מציין את "תורת משה" בסגנון דומה לציווים הנאמרים בדברים, י"א, א', ובכ"ט, ח'. מלכים ב', י"ד, ו', מצטט כמעט מילולית פסוק מדברים, כ"ד, ט"ז, ונוקט "ככתוב בספר תורת משה". ובמלכים ב', כ"ג, כ"ה נאמר על מעשי יאשיהו שהם כפי הכתוב ב"תורת משה" כאשר ניתן לייחס זאת לנאמר בדברים, ו', ה' או לויקרא, י"ז
ספרי המקרא האחרונים הם עזרא, נחמיה ודברי הימים. נחמיה, ח', ו' מזכיר את "תורת משה" בהקשר למצוות הסוכות וארבעת המינים (נחמיה, ח', י"ג-י"ח) שמקורה ככל הנראה בספר ויקרא (כ"ג, ל"ט-מ"ד), עזרא, ג', ב', ודברי הימים ב', כ"ג, י"ח, ו-ל', ט"ו, מתייחסים בכינוי "תורת משה" לתורת הקרבנות שמקורה אף היא בויקרא.
[8]  פרשת כי תבוא: דברים כו' א' – כט' ח'
[9]  דברים כח' ט'
[10]  דברים כח' סט'
[11]  דברים כט' ח'
[12]  ויקרא כו' מו'
[13]  ספר דברים הוא נאום בן 37 ימים שנשא משה, החל ב-א' בשבט וכלה ב-ז' באדר, יום פטירתו של משה, בשנת 2488 מבריאת העולם (ב'תפח שנים, 1273 לפנה"ס). בנאומו חוזר משה על האירועים והחוקים העיקריים המתועדים בארבעת הספרים האחרים בתורה. לכן נקרא ספר דברים גם משנה תורה, כלומר, "חזרה על התורה" (ומכאן אף נגזר שמו האנגלי-לטיני Deuteronomy, שפירושו "החוק השני"). (מתוך BeitChabad.com).
[14]  בתוך "מעם לועז" עמ' תתשלז ; רבי משה אלשיך (מכונה האלשיך הקדוש), ה'רס"ז, 1506/1507 - י"ג בניסן ש"ס, 1600 (קבור בצפת), היה פרשן ומחבר דרשות מפורסמות על התורה (המכונות 'אלשיך').
[15]  1550-1619, היה ראש הישיבה ואב בית הדין בעיר פראג, ומגדולי המורים וראש בדרשנים בדורו, דור דעה. את ספריו, שעל שמם הוא נקרא הכלי יקר, המכילים לדבריו: "פירוש יקר ורחב על חמישה חומשי תורה", הוא הוציא לאור במקור בעיר לובלין שבפולין בשנת שס"ב (1601), ובפראג שבצ'כיה בשנת שס"ח (1607).
[16]  שני דברים שסוֹתְרִים זֶה אֶת זֶה
[17]  בפרשת בחוקותי: "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיהֶם."
[18]  בתוך "ספר הכלי יקר על התורה" עמ' תשעא
[19]  מדרש רבה דברים כט' יב'
[20]  בתוך "ילקוט מעם לועז" עמ' תתשלח
[21]  "יבין שמועה" שם, עמ' תתשמ
[22]  דברים כט ט'
[23]  רבי שלום דובער שניאורסון זצ"ל, האדמו"ר החמישי של חב"ד, כ' חשוון תרכ"א (5.11.1860) - ב' ניסן תר"פ (21.3.1920)
[24]  עמ' תתשלט
[25]  פרשת בחוקותי, ויקרא כו' מד'
[26]  אני לא ממש זוכרת אם זה משהו שקראתי או שמעתי במקום אחר, או שזו מחשבה שהקב"ה נתן לי - אני נוהגת להביא דברים בשם אומרם, ואת זווית הראיה הזו אני ממש לא יודעת. יש מצב שהיא מקורית שלי. ואם מישהו יתקן אותי, יבורך.
[27] מתוך הדיסק "קבעתי"
[28]  במהרה בימינו אמן
[29]  שמות יד' יג'
[30]  בתוך פשוטו של מקרא
[31]  דברים כט' יג'-יד'
[32]  בתוך פשוטו של מקרא
[33]  בתוך "משמעות חיינו" עמ' 42
[34]  אנחנו הקשבנו לביצוע של שרית חדד, בהופעה חיה בקיסריה ב-13.9.2009 ; השיר בוצע לראשונה ב-1972 ע"י שלישית פיקוד מרכז עם הסולנית דורית ראובני, הגיע למקום הראשון במצעד הפזמונים תשל"ג


[© Smadar Prager, CGP]



Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.


To schedule an appointment please contact at smadarprager@gmail.com or 917-513-1490.

אין תגובות:

פרסום תגובה