יום ראשון, 12 במרץ 2017

יַהֲדוּת וְהוֹרוּת | סוכריה לשבת: זמן, ספירת העומר | פרשת אמור | טז' אייר ה'תשע"ז

💎בס"ד
יקירי🍬 קבלו סוכריה לשבת: 🍬



אין לי זמן, אין לי זמן, ממהר הארנב של לואיס קארול, ועליסה בעקבותיו: : "אוי לי! אוי לי! אני נורא מאחר!"
חוץ מהבריאות כמובן, אין דבר שהוא יקר יותר.

זמן. לא ידעתי, אבל מסתבר שהוא מימד. יש לנו אורך, רוחב, עומק, ו.....זמן.

זמן, הוא מה שאנחנו סופרים עכשיו בספירת העומר: כמה זמן עבר מאז שיצאנו ממצרים "היום אחד ושלושים יום שהם 4 שבועות ו-3 ימים לעומר, תפארת שבהוד", ולא כמה זמן נשאר עד שנקבל את התורה.
אנחנו לא סופרים לאחור, כמו לפני שיגור טיל: ארבע, שלוש, שתיים אחד.... אלא זו ספירה מיוחדת, אחרת, כמו שסופרים את גילו של הריון: כמה זמן עבר מאז ההתעברות "אני בשבוע 30...", ולא כמה זמן נשאר עד הלידה.
כן אנחנו מחכים למתן תורה, אבל אנחנו סופרים את הימים שעברו מיציאת מצרים.
ולמה?
כי אנחנו אמורים לעשות עם עצמנו משהו בימים האלה של הציפיה למתן תורה: להפוך את עצמנו ראויים לקבל אותה. לעבוד על המידות שלנו, על האישיות שלנו, על תכונות האופי שלנו, ולהביא את עצמנו למצב שבו נהיה מתאימים שתשרה עלינו השכינה של הקב"ה.
אנחנו לא יושבים רגל על רגל ומחכים שהזמן יעבור. אנחנו לא מחכים שהזמן יעשה את שלו. הזמן לא עושה כלום. הוא רק עובר. הזמן לא שלנו, הוא פשוט כאן. חלק מהעולם, כמו האורך והרוחב והעומק.
אנחנו אלה שצריכים לצעוד כדי להרגיש כמה ארוכה היא הדרך.
אנחנו אלה שצריכים לחבק עץ כדי להרגיש כמה הוא רחב.
אנחנו אלה שצריכים לצלול כדי להרגיש כמה עמוק הוא הים.
ואנחנו אלה שצריכים לעשות משהו בזמן כדי שנרגיש שינוי בתוכנו.  
אז,
יחד עם ההמתנה המרגשת, אנחנו מנצלים כל יום עד תום, ומרוכזים בזמן הנוכחי כדי להתכונן ולהכין עצמנו כראוי.
יחד עם ההמתנה המרגשת, אנחנו עסוקים מאוד בזמן העכשווי, במה שמתרחש ברגע הזה, בתהליך עצמו.

יחד עם ההתרגשות של הציפיה ללידה של הרך הנולד, עדיין היינו מרוכזים בתהליך, ובכל יום של ההריון דאגנו לאכול טוב, ולנוח, ולעשות הכל כדי שהעובר ישגשג ויתפתח כראוי.
כך גם אחרי שהוא נולד – זו לא ספירה לאחור:
נו... מתי הוא כבר ישב,
נו.. מתי הוא כבר ילך,
נו... מתי הוא כבר יתחיל בי"ס.... יעלה לחטיבה, יכנס לתיכון, יתחתן, יצא מהבית....
רגע! עצרו!
כל יום עם הילד הזה הוא יקר מאין כמוהו.
כל יום עם הילדה הזו לא יחזור עוד לעולם.
כל יום הוא אחד יחיד ומיוחד, וברגע הוא עובר... וברגע שעבר הוא גז חיש ועף ונעלם.

ספירת העומר מלמדת אותנו לשים לב לתהליך.
שימו לב למה שקורה עכשיו. עצרו את הריצה המטורפת.
כל יום הוא עכשיו - Present, כל יום הוא מתנה – Present.
בסוף הם עוזבים את הבית ואתם תישארו לבד. וזה לא כזה כיף גדול. עובדה, תשאלו כל סבא וסבתא לְמה הם הכי מחכים - כולם יודו שהרגע הכי מאושר של השבוע הוא כשהילדים באים עם הנכדים.

אתם עובדים כל כך קשה לגדל אותם, ושוכחים ליהנות מכל רגע ורגע איתם.
תתגעגעו אליהם כשהם בגן ובבי"ס.
תחכו להם שיחזרו כבר הביתה, שתוכלו לחבק אותם ולנשק אותם, ולשבת איתם, ולדבר איתם, ולהקשיב להם, ולהיות חלק מעולמם, ולשמוע מה הם אוהבים, ומה הם חושבים, וכמה הם מדהימים הילדים האלה שלכם.
איזה אוצרות.

האם אתם ראויים להם?



שבת שלום ומבורך, באהבה, סמדר 🍓

אין תגובות:

פרסום תגובה