יום שני, 13 במרץ 2017

יַהֱדוּת וְהוֹרוּת: הסוד לנישואים טובים | פרשת כי תשא | טו' אדר ה'תשע"ז

בס"ד


­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת כי תשא
הסוד לנישואים טובים

היום נלמד שמה שחסר לך משלים אותך,
איך לא הולכים לישון,
ושגם כששוברים את הכלים - תמיד יש דרך חזרה.

זה בוודאי לא מקרה, כי אנחנו יודעים שאין מקרה, כי מקרה זה אותיות ה' רקם, או רק מה',
אז זה בוודאי לא מקרה שמיד אחרי פורים אנחנו קוראים את פרשת כִּי תִשָּׂא, כי יש קשר בין החג שיוצא עכשיו ממש לפרשת השבוע שלנו.
וכמובן, מה שחשבנו, הספיקו פשוט לחשוב גם אחרים[1]: סיפר הרב יהודה לייב, אחיו של האדמו"ר הזקן הלא הוא הרבי הראשון מלובביץ'[2], שניאור זלמן, שנהג לומר כי: "יש לחיות עם הזמן[3]", והכוונה היא שיש 'לחיות' עם פרשת השבוע. לא רק ללמוד אותה בכל יום, אלא 'לחיות' עמה[4]. "בחסידות מוסבר כי הקשר בין הפרשה לבין הזמן בו קוראים את הפרשה איננו מקרי, אלא גם הוא הוראה בעבודת ה'. פרשת השבוע והתכנים שלה מספקים מפתחות באמצעותם יכול כל אחד להתקדם ולהתעלות בעבודה הפנימית והרוחנית שלו.[5]"

למדנו, שיום כִּיפּוּר, הוא יום הַ-כִּפּוּרִים, הוא כְּ-פּוּרִים.
למדנו שפורים הוא יום מאוד קדוש, שמקדשים אותו באמצעות דברים גשמיים, אוכל, שירים ריקודים. וזו עבודה קשה אפילו יותר להתקרב לה' בלי להתנתק מפיתויי העולם הזה כמו שעושים ביום הכיפורים, בצום, בתפילה ובתענית.
ובאמת אנחנו רואים, שהשבוע הזה, שהוא זמן שמחה גדולה של חג הפורים בפרשה שלנו,
בלב ליבה של הפרשה, נפתח הפתח לסליחה האלוקית,
לכפרה מושלמת, ליום הכפורים.

{

אנחנו בפרשת כִּי תִשָּׂא, שמספרת לנו על אחריות.
אז היום נלמד לקחת אחריות, ומה קורה כשלא לוקחים אחריות, ואיך לוקחים אחריות גם בדיעבד.

למדנו כבר שאין מוקדם ומאוחר בתורה[6]. ובעצם, שתי הפרשות הקודמות שלמדנו, פרשת תרומה ותצווה, מתרחשות כרונולוגית אחרי הפרשה שלנו, פרשת כִּי תִשָּׂא.
בפרשה שלנו משה רבינו יורד מהר סיני עם לוחות הברית, ומוצא שבהיעדרו העם חטא, נ-ו-ר-א-! הם "עָשׂוּ לָהֶם, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ, וַיִּזְבְּחוּ-לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, אֵלֶּה אֱלֹקֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.[7]"
וזה הרי לא יתכן, חושב לעצמו משה רבינו. הרי הרגע היינו במעמד הר סיני, ושמענו את הקולות, וראינו את הברקים, והעשן, והרגשנו את האדמה רועדת, ושמענו את הקב"ה בכבודו ובעצמו מוסר לנו את עשרת הדברות. מה קורה כאן? מה קורה לעם הזה? כבר הספיקו לשכוח את מה שקרה רק לפני 40 יום? את יציאת מצרים, את כל הניסים, את שחרורם מבית עבדים?

לא ממש הרגע, לפני 40 יום שמע העם כאן את הדיבר השני: "לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה, אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת--וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם, מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם, וְלֹא תָעָבְדֵם:  כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ,...[8]"

מה אתה רוצה? אומרים לו העם... ראינו שאתה מתמהה, "כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר;[9]" אז ממש  נבהלנו, חשבנו שהלכנו לך לאיבוד, ונורא פחדנו להישאר ככה לבד באמצע המדבר, בלי רועה, אז ביקשנו מאהרון, אחיך, "קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹקִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ--כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ. [10]"
זו לא אשמתנו.
זה אתה שנעלמת לנו ככה פתאום. נורא התגעגענו אז מצאנו תחליף.

מסביר הרב קאהן: "חטא העגל, על אף חומרתו, לא היה מרד נגד הנהגת הקדוש ברוך הוא. בחלל שנוצר בעקבות העלמות משה, בני ישראל, אשר היו כצאן ללא רועה, הרגישו צורך לביטוי קונקרטי (מעשי) של הנהגת הקדוש ברוך הוא. כך, במהלך עבודת העגל, קראו בני ישראל:
"...אֵלֶּה אֱלֹקֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם."
לכן, למרות הטעות האיומה בניסיון להציב צורה פיזית כמייצגת את ה', בני ישראל עדיין הכירו בו. אפילו בשלב זה, הם עדיין התייחסו ליציאת מצרים כאירוע המכונן בזהותם הלאומית." (בניגוד לחטא המרגלים שיחטאו במדבר...)

{

כמה פעמים קורה לנו שאנחנו עומדות בדיוק באותו מצב שמשה עומד?
נותנות ונותנות ונותנות, ועושות ועושות ועושות, ורגע מסובבות את הגב להתעסק במשהו אחר, או ש אולי בעצמנו לשניה, וכבר שכחו מה שעשינו, מה שנתנו, מה שהשקענו. זה מרגיש כאילו בועטים לנו בהכל, כמו, להבדיל אלף אלפי הבדלות, שאומר המן ימ"ש: "כָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי[11]"?

דבר אחד הם לא מקבלים כמו שהם רוצים , וכבר שוכחים כל מה שעשינו.
כי איך שאנחנו רגע מתפנות שניה למשהו אחר, אנחנו מגלות כמה מהר מוותרים עלינו לטובת דברים אחרים, חברים, תחביבים, טלויזיה.... רק כי זזנו מהשורה, חרגנו מהנורמה, מהרגיל, ממה שהרגלנו, ממה שמצופה.
כאילו לא רואים אותנו בכלל. כאילו כל הנתינה הזו היא מובנית מאליה. כאילו אנחנו מובנות מאליהן, ואם אנחנו לא פה כל כך פשוט להחליף אותנו במשהו אחר.

הילדים בוודאי, זה תפקידם: להתנתק מאיתנו. לא עליהם אני מדברת הפעם, למרות שגם אם ההתנתקות שלהם, נורמלית וטבעית, היא עדיין כואבת מאוד. מאוד כואבת ההיתלשות הזאת.

אני מדברת הפעם על הבעל. או לחילופין על האשה. אני מדברת על החצי השני שלנו.
על ההרגשה הזו שלא רואים אותך פתאום, וכל כך בקלות שוכחים את כל מה שעשית.

וכמה פעמים קורה לנו הפוך?
שכמה שנותנים לנו, וכמה שמשקיעים בנו, וכמה שמפנקים אותנו, וכמה שנותנים לנו תשומי, אם פעם אחת פתאום לא עשו, אם פעם אחת מתבוששים לנו, אנחנו נפגעות עד עמקי נשמתנו ועושות לחצי השני חמוצים (במקרה הטוב) או ברוגזים, במקרה הפחות טוב?

{

ונראה לנו שמי שלוקח כאן אחריות ונלחם על העם הוא משה.
וזה כל כך נכון.
כמו אז בתחילת דרכם המשותפת ליד הסנה, גם כאן משה מתווכח ומתמקח עם הקב"ה, וככה נשמעת השיחה[12]:
"
וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה:  לֶךְ-רֵד--כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. סָרוּ מַהֵר, מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם--עָשׂוּ לָהֶם, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ, וַיִּזְבְּחוּ-לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, אֵלֶּה אֱלֹקֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"
הקב"ה אומר למשה, אתה חייב לרדת מהר מההר, כי העם שלך, לא מקיים יותר את המצוות שאתה נתת להם, ועשו להם עגל, והם משתחווים לו וכו'.

רגע, רגע, רגע, רק לפני כמה שבועות בפרשת יתרו התפאר ה' בעם הנפלא שלו ואמר: "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ: וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ...[13]" ממתי נהיה עם ישראל העם של משה, ממתי המצוות צוו על ידי משה?

מוכר לכם מאיזה שהוא מקום?
כמה פעמים בזמן ויכוחים על הילדים, הילדים שלך, הילדים שלכם, הם פתאום הופכים להיות הילדים שלו?
'לך תגיד לילד שלך שיתנהג כמו בן אדם...'
'הילדה שלך ממש הגזימה הפעם...'
חילופי הדברים שבין משה לקב"ה באמת מזכירים זוג הורים.
בתמונה: שולמית ושמואל יוחננוב ז"ל, הסבא והסבתא הגדולים שלי,
עם שניים מילדים: רפאל ע'ה ומרדכי יבד"ל (אחיהם של סבתי רבקה ע'ה)

הקב"ה ממשיך ואומר למשה:
"רָאִיתִי אֶת-הָעָם הַזֶּה, וְהִנֵּה עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא. וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם; וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ, לְגוֹי גָּדוֹל".
תחזיק אותי  אומר הקב"ה למשה רבינו, אני לא יכול, נמאס לי מהם. בוא נישאר רק אתה ואני ונתחיל מההתחלה, וממך אעשה עם חדש.

אבל מי שביקש ממשה לקחת אחריות, מי שפתח לו את הפתח, היה הקב"ה בכבודו ובעצמו: "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם;[14]"
ורש"י[15] אומר: "פתח לו הקב"ה פתח למשה, שעדיין יש להם תקווה, והודיעו ברמיזה זו שהדבר תלוי בו, שאם יתפלל עליהם לא יכלם."
נו... די.... אל תפסיק, פותח הקב"ה דלת למשה רבינו, אם תניח לי, אם תעזוב אותי, לא יהיה מי שיעצור אותי מלחסל אותם, אל תפסיק להתחנן על העם שלי!

ומשה מרים את הכפפה ומתחיל לקסקס (כמו שסבתי האהובה ע'ה היתה אומרת) את ה': "וַיְחַל מֹשֶׁה, אֶת-פְּנֵי ה' אֱלֹקָיו; וַיֹּאמֶר," כמאמר פשוטו של מקרא[16]: "ניגש לרצות את ה' בתפילה ובתחנונים."
דבר ראשון: "לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה"?
דבר שני: "לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר, בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים, וּלְכַלֹּתָם, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה; "?
בחייאת, ה', תרגיע! תוותר להם: "שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ, וְהִנָּחֵם עַל-הָרָעָה לְעַמֶּךָ. "
חוץ מזה, דבר שלישי, אל תשכח מה שהבטחת לסבים שלי: "זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ, וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם, אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם; וְכָל-הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי, אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם, וְנָחֲלוּ, לְעֹלָם."
וזה היה הקש ששבר את גב הגמל!
איך שמזכירים לקב"ה את אברהם, יצחק, ויעקב, הוא מתרצה: "וַיִּנָּחֶם, ה', עַל-הָרָעָה, אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ"
משימת הפיוס הושלמה.

ממש כמו זוג הורים. אי אפשר ששניהם יכעסו על הילדים – איזה פחד.
אחד חייב להרגיע ולפייס את השני שלא לכעוס יותר מידי על הילדים.
מישהו צריך להגן עליהם.

{

אבל הסכנה עדיין לא חלפה.
בלב ליבה של הפרשה שלנו, בפרק לב, פסוק לב, חושף משה רבינו את הלב ומתחנן בפני ה': אני חייב שתסלח להם. זה לא מספיק לי ש'רק' לא תחסל אותם. אני לא רק שלא אוכל להמשיך להיות משה רבינו אם לא תסלח להם מכל הלב, אני מציע את עצמי ככפרה עליהם: "וְעַתָּה, אִם-תִּשָּׂא חַטָּאתָם; וְאִם-אַיִן--מְחֵנִי נָא, מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ." אתה לא רק סולח להם, אתה מוחל, אתה מוחק, אתה חוזר לאהוב אותם כמו פעם בהתחלה, ואם לא, אני מתפטר, ויוצא מהספר שלך. תמחוק אותי.
וה' מתרצה. וה' מוחל: "סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ[17]", ונולד לנו יום הכיפורים[18]: "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ.[19]"

אבל איך מכפרים על עוון כזה גדול? איך מגיעים למקום של הסליחה והמחילה?
נלחמים על זה!!!
יוצאים למלחמה!

{

לפני ההתפייסות הגדולה קורה כאן משהו מאוד קשה:
"וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה, בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה, וַיֹּאמֶר, מִי לה' אֵלָי; וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו, כָּל-בְּנֵי לֵוִי. וַיֹּאמֶר לָהֶם, כֹּה-אָמַר ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל, שִׂימוּ אִישׁ-חַרְבּוֹ, עַל-יְרֵכוֹ; עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר, בַּמַּחֲנֶה, וְהִרְגוּ אִישׁ-אֶת-אָחִיו וְאִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ, וְאִישׁ אֶת-קְרֹבוֹ. [20]"
משה אוסף אליו את כל בני לוי, אלה שלא היה להם יד בחטא העגל, כמו שמסביר פשוטו של מקרא: "שכל בני השבט היו נקיים לגמרי מעון העגל, ואף מוכנים היו כולם להתאמץ ולהמית את החוטאים", ומצווה עליהם בשם ה' לעבור במחנה בני ישראל ולהרוג את כל אלה שחטאו בחטא העגל. את כולם ללא יוצא מן הכלל, גם אם אלה האחים שלהם, או חבריהם, או קרובי המשפחה שלהם.

זה מזעזע.
איך זה מתיישב עם מה שכתוב על התורה ש"דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי-נֹעַם; וְכָל-נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם.[21]"
מה נעים באח שרוצח את אחיו?     ואיפה השלום שכחבר הורג חבר?
מה רוצה התורה להורות לנו כאן?

{

וחשבתי על זה, שלפעמים בתוך מערכת יחסים יש צמתים כאלה שבהם כדי לרפא צריך להיות גם אכזריים.
כמו לא עלינו בן אדם חולה שכדי להירפא צריך לעבור ניתוח. הרי אם מישהו שלא מכיר את התרבות שלנו, יכנס לחדר הניתוח ויראה איש קשור למיטה ואנשים חותכים בבשר החי שלו, הוא יחשוב שהם מאוד אכזריים. והאמת היא שבכלל לא. אלה רופאים שתפקידם לרפא. הם חותכים כדי לעזור לאדם ולא כדי לפגוע בו חו"ח.
וגם במערכות יחסים, במיוחד בזוגיות, יש גם לפעמים שצריכים לעשות ניתוח לב פתוח שכזה. שצריכים לחתוך בהשאלה בבשר החי. לפתוח את הפצעים ולחפור בתוכם כדי שאפשר יהיה לרפא אותם, להחלים ולהמשיך את הזוגיות במקום טוב יותר משהיתה קודם לכן.

כשזוגות מגיעים אלי, אני תמיד מבקשת מהם לתת לתהליך לפחות שישה חודשים לפני שהם מחליטים אם הוא עובד עבורם או לא. והסיבה היא שלפני שהיחסים משתפרים הם נהיים גרועים הרבה יותר. ולמה? כי כשיושבים על הספה, במרחב הבטוח של החדר הטיפולי, איתי, מרשים לדברים ששכבו מודחקים לעלות אל פני השטח. וזה כואב להתעסק בדברים מודחקים, בגלל זה הם הודחקו מלכתחילה.

אז כן.
אני יכולה להבין את ההוראה של התורה: " שִׂימוּ אִישׁ-חַרְבּוֹ, עַל-יְרֵכוֹ; עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר, בַּמַּחֲנֶה, וְהִרְגוּ אִישׁ-אֶת-אָחִיו וְאִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ, וְאִישׁ אֶת-קְרֹבוֹ."
אל תפחדו לפעמים גם לשלוף חרבות כשצריך, וללכת לבדוק בפינות של היחסים שלכם, ואם צריך גם להרוג כל מיני מחשבות מעלות עובש, ואמונות שאבד עליהן הקלח, שהתיישבו והתחילו להרגיש כל כך בבית, שהם הפכו להיות קרובות כמו אח, או חבר או קרוב משפחה.

תילחמו על הזוגיות שלכם. אל תוותרו.
המלחמה היא לא אחד עם השני, היא על מנת להרוג ולעקור את מקור הבעיה.
לא לפחד להיות אכזריים באופן כזה. זו אכזריות טובה, כמו שאמר רבי אליעזר[22]: "כל שנעשה רחמן על האכזרים, לסוף נעשה אכזר על רחמנים. "

לא להשלים עם ה'לא טוב' אומרת הרבנית ימימה מזרחי.
כי אם יש 'לא טוב' סימן שיש גם טוב וצריך לחפש אותו.
לפעמים צריך את הריבים האלה כדי שיהיה אפשר להתפייס.
לפעמים צריך להתרחק, כדי שאפשר יהיה להתגעגע, גע, גע,
לגעת ולגעת.

{

"כִּי תִשָּׂא [23]" אומר ה' למשה רבינו, תרים אותם. תרים את העם. הוא נפל העם הזה. הוא צריך שיעזרו לו לקום.
איך?
על ידי ש"וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה', בִּפְקֹד אֹתָם; וְלֹא-יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף, בִּפְקֹד אֹתָם.[24]"
שיעמדו כולם בשורה ארוכה ארוכה מולך, וכל אחד יביא חצי שקל, שיהיה כפרה עליו, ואתה תאחז להם בסנטר, ותרים להם את הראש, ותביט להם בעיניים, והם יראו כמה אתה אוהב אותם.
אחד אחד, הם יפקדו אותך, וככה הם ידעו כמה כל אחד יקר לך, וכמה כל אחד באמת חשוב לך.
כי ככה זה כשמביטים לתוך העיניים עם הרבה אהבה.
וככה, על הדרך, גם נכפר, והם יתכפרו, וגם נעשה שולם, וגם נדע, כמה נשארו אחרי חטא העגל.

חצי שקל ביקש הקב"ה שיאסוף משה מכל אחד מבני ישראל.
חצי, כדי שיבינו כל אחד, שלבד אף אחד לא שלם.
חצי, כי אחרי נפילה, כמו חטא העגל, צריך את החצי השני כדי שאפשר יהיה להתרומם, להינשא, להיות נשואים, לשאת אחד את השני.

חצי, כי כל אחד צריך לעשות חצי דרך כדי שאפשר יהיה להיפגש.

חצי שקל שיהיה כפרה על החטא – כי יחד עם התורה ניתנת לנו בפרשה שלנו מתנה: הדרך לעשיית תשובה.
כותב המהר"ל מפראג: "לֹא עָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הָעֵגֶל אֶלָּא לִתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְבַעֲלֵי תְּשׁוּבָה[25]".

צריך חטא כדי שיהיה על מה לעשות תשובה.
צריך בעיה כדי שיהיה מה לתקן.

{

אבל קודם כל חייבים לראות מה הבעיה כדי שאפשר יהיה לתקן אותה.

ואף אחד לא יכול לראות את הפנים של עצמו.
צריך או מישהו אחר שיעמוד מולנו וישקף לנו את עצמנו, או מראה.

ולמי היו מראות? לנשים. מהן בנו את הכיור שעמד בין אוהל מועד ובין המזבח, ושבו רחצו אהרון ובניו הכוהנים א ידיהם ורגלים לפני שנכנסו לעבוד בקודש.
כותב פשוטו של מקרא: "הנחושת לעשיית הכיור לא באה מן התרומה הכללית שהתנדבו העם, אלא  מתרומה מיוחדת אשר נתנו נשי ישראל משלהן, כמו שנאמר  "וַיַּעַשׂ, אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת, וְאֵת, כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת--בְּמַרְאֹת, הַצֹּבְאֹת, אֲשֶׁר צָבְאוּ, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.[26]"

למה היו לנשים מראות?
כי הן לא נבהלות לראות את הפגמים ולשפר אותם.
נשים לוקחות אחריות.
נשים מוכנות להסתכל לאמת בעיניים, גם היא קשה – כי צריך לדעת מה הבעיה לפני שאפשר יהיה לתקן אותה.

כותב הרבי מלובביץ'[27]: "מובא במדרש[28], כי הנשים (והילדים) לא היו מוכנים למסור את הזהב שלהן עבור עשיית העגל, ובעליהן לקחו אותו מהן בעל כורחן. מכאן, כי האמונה הפשוטה בה' חזקה יותר אצל נשים מאשר אצל גברים, עד שלא היתה להם כל נטייה לעבודה זרה."

לנשים לא היה שום צורך להתיך את הזהב וליצור ממנו משהו אחר, חדש.
לנשים לא היה צורך להחליף את הישן.
מבחינתן אפשר פשוט לתקן.

ל
פני הרבה שנים שאל אותי אחד הבנים שלנו, למה לדעתי יש היום כל כך הרבה גירושין.
לא הייתי צריכה לחשוב הרבה, זה כל כך ברור: כי אנחנו חיים היום בתרבות שבה לא מתקנים יותר שום דבר.
אין סנדלרים, שמתקנים נעליים , קונים חדשות.
אין כלי תפירה לתקן חורים בגרביים, קונים חדשות.
לא שווה כלכלית לתקן מוצרי חשמל, קונים חדש.
המחשב, הסלולרי, הטלויזיה, מיושנים ולא שווים כבר ברגע שקנית אותם.
פעם היינו מתקנים הכל:
אופניים, מכשירי רדיו, ציפות, תיקים, ספרים. ה-כ-ל-!
אנחנו חיים בתרבות שישן לא מתקנים, אלא זורקים וקונים חדש.
כל הקונצפט של תיקון -- זר היום לחלוטין.
אז למה לתקן יחסים אם אפשר לזרוק ולקנות חדש?
למה לתקן אם יש סיכוי לקנות דגם חדיש יותר? טוב יותר?
בואו נתגרש ונתחיל מחדש עם איש חדש, או אישה חדשה.

{

רק כשיש בעיה או קושי יש לך באמת הכל. אומרת הרבנית ימימה מזרחי.  כי אז יש לך גם מזה וגם מזה. רק כשיש לך גם מהטוב וגם מהרע, יש לך הכל. 
וכשיש גם וגם, ועוברים את הגשר של הפיוס, אז מגיע משהו אפילו יותר טוב:
מגיעים הלוחות השניים.

אז נכון שכמו שהיה בהתחלה אף פעם לא יהיה.
גם הלוחות הראשונים לא היו בדיוק כמו הלוחות השניים[32]:


הלוחות הראשונים
הלוחות השניים
הלוחות עצמם:
היו מעשה "מַעֲשֵׂה אֱלֹקִים[29]"
מעשה ידי משה, שאמר לו ה': "פְּסָל-לְךָ[30]"
הכתב:
רק הראשונים היו "מִכְתַּב אֱלֹקִים[31]"

הרמה הרוחנית של ב"י:
במעלת צדיקים: כשעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן
אחרי חטא העגל היו בדרגת בעלי תשובה
הרמה הרוחנית של משה:
במתן תורה ניתנו למשה אלף אורות
בחטא העגל ניטלו ממנו ולא חזרו בלוחות השניות








אבל יש דבר אחד שלא היה בלוחות הראשונים, ובלוחות השניים היה:
הן ניתנו עם הלכות, מדרש ואגדות.
כלומר, אמנם הפסדנו את הצדיקות של הלוחות הראשונים, אבל הרווחנו עוד הרבה תורה שבעל-פה.

ובזוגיות?
אולי הפסדנו את התמימות של לפני השבר, והניתוח, והפיוס,
אבל הרווחנו ניסיון, והתקרבות, ואינטימיות גדולה אפילו יותר.

{

ב
בית שבו גדלתי, לא הספקתי ללמוד זוגיות ממקור ראשון.
נפעמת מהעובדה שיש זוגות שלא רק שחיים ביחד אחרי גיל 50, אלא ממש גם מחבבים אחד את השני, ביקשתי לפני החתונה עצה מחמותי לעתיד: "איך עושים את זה? איך מגיעים להישג הפנטסטי הזה?"
תשובתה הייתה קצרה ונחרצת: "אף פעם אל תלכו לישון כשאתם כועסים אחד על השני."
ואני אימצתי את עצתה קרוב קרוב ללוח לליבי, ומעולם לא שכחתי, ואף פעם לא הנחתי אותה.

למדתי עם השנים, בחיי הפרטיים והמקצועיים, שאין זוגות שלא רבים.
שזוגיות טובה, לא טובה סתם ככה, מהשמיים (למרות שכמובן אין ספק שגם לו, לקב"ה יש חלק).
זוגיות טובה היא תוצאה של התעקשות אמיתית למצוא דרך,
אף על פי, ולמרות הכל.
של עבודה יום יומית,
לפעמים קשה, לפעמים מסתכלת, לפעמים כואבת, לפעמים עצובה, לפעמים בודדת,
אבל זו תמיד תוצאה של עבודה.

ועבודה היא לא רק מה עושים C--- היא גם מה לא עושיםD: לא הולכים לישון ברוגז - נשארים ערים עד שפותרים את מה שצריך לפתור, גם אם זה אומר לא לישון כל הלילה. גם אם המסקנה היא שצריך להיעזר באדם שלישי כדי לעזור לכם לעשות את מה שצריך לעשות.

המסר היום הוא לקחת אחריות על הקושי, ולא לחכות שהשני יעשה את הצעד, אלא להילחם על הזוגיות. כמו אסתר המלכה, כשהיה צריך, היא לקחה אחריות והחליטה להיות מלכה גם אם לא ממש בא לה: "וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת, וַתַּעֲמֹד[33]".

זה לא פשוט להיות אמיצים, לפתוח את הפצעים, ולהתעקש להבריא ולהחלים את הזוגיות אפילו אם צריך ניתוח.
בוכים ביחד, צוחקים ביחד, מדברים, מקשיבים, מתפשרים, מוותרים, עומדים על שלכם,
אבל בעיקר,
תזכרי שאת מלכה!
ושבסיס הכל ישנה אהבה גדולה ועצומה ובלתי אפשרית שהביאה אתכם למקום הזה,
ובעזרתה, אפשר להזיז הרים,
אפילו את עצמך, או את עצמכם.

{
אז שנלמד לקחת אחריות:
לא לפחד מבעיות,
כי רק ככה אפשר לתקן, ורק ככה מוסיפים תוכן חיובי לזוגיות,
ומגיעים למשהו טוב יותר, לקשר קרוב הרבה יותר.

{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה

שיעור
 ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.

{

מקורות:

הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא: חמישה חומשי תורה עם ביאור המקרא בדרך הפשט – פרשת כי תשא. עמ' תצ-תקנט. ירושלים: לשם ספרי איכות.

רבי יהודה, ל. המהר"ל מפראג. תפארת ישראל פרק מח. באתר מכללת הרצוג, דעת, לימודי יהדות ורוח. אוחזר מתוך http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/tifeeret/48-2.htm

לחיות עם הזמן. (23.10.2006). אוחזר מתוך http://www.chabad.am/48/8124.html

הרבנית מזרחי, י. (2017 תשע"ז). (פרידמן, י. עורכת). השנה תהיי שמחה , תורה נשית לפורים. ירושלים: הוצאת פרשה ואישה הוצאה לאור בע"מ.

הרב מילר, ח. (עורך). (2007). פרשת כי תשא. בתוך ספר שמות: סוף מעשה על פי הרבי מלובביץ' ליקוטי שיחות חלק יא' עמ' 341 ואילך, ראה גם חלק לו', עמ' 862. מהדורת לבייב, קול מנחם. כפר חב"ד: הוצאת ספרים קרני אור התורה (קה"ת).

הרב מילר, ח. (עורך). (2007). פרשת כי תשא. בתוך ספר שמות: ניצוצות של חסידות על פי היום היום, י בתמוז, עמ' 252. מהדורת לבייב, קול מנחם. כפר חב"ד: הוצאת ספרים קרני אור התורה (קה"ת).

הרב קאהן, י.(אין תאריך). פרשת כי תשא – מהעגל ללוחות השניות. בית המדרש הוירטואלי ע"ש ישראל קושיצקי. אוחזר מתוך http://www.etzion.org.il/he/פרשת-כי-תשא-–-מהעגל-ללוחות-השניות




[1]  מתוך השיר "כמה שירים אפשר להמציא בכלל" מאת מתי כספי 1978
[2]  רבי שניאור זלמן ברוכוביץ' מליאדי - האדמו"ר הזקן (במקור באידיש דעֶר אַלטעֶר רבי. מכונה גם הרב או בעל התניא והשולחן ערוך) (י"ח באלול ה'תק"ה (15 בספטמבר 1745) - כ"ד בטבת ה'תקע"ג (27 בדצמבר 1812)), הוא מייסדה של שיטת חסידות חב"ד והאדמו"ר הראשון בשושלת אדמו"רי חב"ד. חיבר את ספר התניא, ספר היסוד של חסידות חב"ד וכתב שולחן ערוך.
[3]  היום יום, ב' מרחשון
[4]  חומש, קול מנחם, פתיח
[5]  Chabad.am
[6]  קהלת רבה א' לא'
[7]  שמות לב' ח'
[8]  שמות כ' ג'-ד'
[9]  שמות לב' א'
[10]  שם
[11]  אסתר ה' יג'
[12]  שמות לב ז'-יד'
[13]  שמות יט' ה'-ו'
[14]  שמות לב' י'
[15]  שם
[16]  שם
[17]  במדבר יד' כ'
[18]  אחרי חטא העגל, עלה משה רבנו להר סיני לבקש סליחה על חטא עם ישראל. תחילת הימים הייתה בראש חודש אלול ואחרי ארבעים, ביום כיפור הסכים הקב"ה לסלוח לעם ישראל. מאז נקבע יום זה כיום סליחה וכפרה לעם ישראל.
[19]  ויקרא טז' ל'
[20]  שמות לב' כו'-כז'
[21]  משלי ג' יז'
[22]  מדרש תנחומא לפרשת מצורע
[23]  שמות ל' יב'
[24] שם
[25] עבודה זרה ד' ב'
[26]  שמות לח' ח'
[27]  קול מנחם עמ' 241
[28]  פרקי דרבי אליעזר פרק מה'
[29]  שמות לד' טז'
[30]  שמות לד' א'
[31]  שם, רש"י: מה שהיה אמור לגרום למילים של התורה להיות חרוטות בלבבות של ישראל ולא להישכח לעולם (עירובין נד א')
[32]  עפ"י קול מנחם עמ' 252
[33]  אסתר ה' א'


[© Smadar Prager, CGP]



Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
To schedule an appointment please contact at smadarprager@gmail.com or 917-513-1490.

אין תגובות:

פרסום תגובה