יום שלישי, 28 במרץ 2017

יַהֲדוּת וְהוֹרוּת: התשמע קולי רחוקי שלי | פרשת ויקרא ופסח | כט' אדר ה'תשע"ז

בס"ד

השיעור מוקדש לעילוי נשמת הדסה בת סימן טוב היום פקודת שנתה

­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת ויקרא ופסח
התשמע קולי רחוקי שלי[1]

היום נלמד איך מתקרבים,
נלמד על מחשבות, וחטאים, ומעשים,
ונלמד איך עושים פסח, ויוצאים לחופשי.

אנחנו מתחילים השבוע ספר חדש, ספר וַיִּקְרָא. החומש השלישי מחמשת חומשי תורה.
חז"ל[2] נתנו לחומשים שלנו עוד שמות, כינויים:
לספר בְּרֵאשִׁית קוראים גם ספר הישר, על-שם האבות שהיו אנשים ישרים,
לספר שְׁמוֹת קוראים גם ספר הגלות והגאולה, יציאת מצרים וקבלת התורה,
לחומש בַּמִדְבַּר ספר הפקודים, על שם המפקדים שנערכו בו,
לספר דְּבָרִים משנה תורה, שבו משה רבינו, שונה (חוזר) שוב על כל התורה שכבר ניתנה.
ולספר וַיִּקְרָאתורת כהנים, בגלל עיסוקו במצוות הכוהנים. 

בבְּרֵאשִׁית למדנו איך נוצר העולם.
בשְׁמוֹת למדנו איך נוצר העם היהודי.
ומה עכשיו?
ועכשיו אחרי שנוצר העולם, ונוצר העם היהודי, מגיע ספר וַיִּקְרָא ומלמד אותנו איך חי יהודי בעולם.
לא איך חי בן אדם בעולם. אלא איך יהודי חי בעולם.
ויש הבדל.
במעמד הר סיני הפכנו לעם, וקיבלנו את התורה, שמוֹרה לנו איך לחיות.
אבל איך להיות בן-אדם, איך להיות מענטש, ואיך להיות מענטש יהודי, אנחנו לומדים בחומש וַיִּקְרָא.

{

חומש וַיִּקְרָא מכונה גם חומש הקורבנות, פשוט כי הוא עוסק רובו ככולו בהלכות הקשורות להקרבת קורבנות[3].
המצווה הראשונה שבחומש וַיִּקְרָא מצווה על קורבן שנקרא קורבן עוֹלָה.
"אִם-עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן-הַבָּקָר, זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ; אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, יַקְרִיב אֹתוֹ, לִרְצֹנוֹ, לִפְנֵי ה'. וְסָמַךְ יָדוֹ, עַל רֹאשׁ הָעֹלָה; וְנִרְצָה לוֹ, לְכַפֵּר עָלָיו.[4]"
מסביר לנו הרמב"ן: "אין העולה באה אלא על הרהורי עבירת הלב.[5]"
מה זאת אומרת?
רק כי הוא הרהר, חשב בליבו משהו? על זה צריך להקריב קורבן?

למה שבן אדם שלא עשה כלום, מוזמן, אבל רק אם הוא רוצה: לִרְצֹנוֹ, להקריב קורבן?
על מה הוא צריך לְכַפֵּר עָלָיו אם הוא לא עשה כלום?

זה מוסבר לנו בתוך הפרשה.
אנחנו לומדים שבדר"כ האדם שהביא את הקורבן, ו/או הכהן המקריב אותו, זוכים לנתח כלשהו מהקורבן.
אבל קורבן העוֹלָה הוא קורבן מיוחד "קודש קודשים": כל כולו מוקדש לקב"ה. לא האדם ולא הכהן מתחלקים בו.

הקב"ה אומר: "אַרְבָּעִים שָׁנָה, אָקוּט בְּדוֹר --  וָאֹמַר, עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם; וְהֵם,   לֹא-יָדְעוּ דְרָכָי.[6]",
אז כמו אב סבלני וטוב, הוא מלמד אותם.
והוא מלמד אותנו, ונותן לנו את התורה, ובזה נותן לנו עוד כמה שיעורים לחיים.

{

1. גם למה שחושבים יש משקל.
מעשים לא מגיעים משום מקום.
אדם חי בעולמו על-פי תפיסת עולמו, שהיא מעין משקפיים שדרכם מתבונן האדם על העולם, ועל מה שקורה בו.
שני אנשים שונים יכולים לצפות בהתרחשות מסוימת ולראות אותה לגמרי אחרת. אבל אפילו אותו אדם יכול להרגיש אחרת לגבי אותו האירוע עצמו. למשל, אם יורד גשם ביום שבו לא צריך לצאת לעבודה, זה כיף להישאר בבית ולהתכרבל, ולצפות בטיפות הגשם שרות על החלון. אבל אם צריך לצאת לעבודה, הגשם מטריד ומעצבן ולא נעים בכלל.
בני אדם חושבים ומרגישים לגבי העולם מתוך עולמם הפנימי. על פי מה שנוח או לא נוח.

אבל עפ"י התורה זו לא התנהלות של יהודי.
ליהודי יש אמות מידה גבוהות הרבה יותר.
יהודי נדרש לעבוד על המידות שלו: על ההתנהגות שלו.

אבל מה הקשר למחשבות? הרי עוד לא עשינו כלום.
הקשר הוא שאין מעשה שלא קדמה לו מחשבה. "סוֹף מַעֲשֶּׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה[7]". לפני שאדם עושה מעשה הוא קודם כל חושב עליו:
למדנו כבר בגן, צריך לחשוב לפני שעושים.
אבל אנחנו הולכים עוד יותר עמוק מזה: האמת היא שהמעשים הם ממש תוצאה של המחשבות שלנו. יש קשר ישיר והדוק בין המחשבה למעשה.
אם נחשוב אחרת , נתנהג אחרת.
הרבי מלובביץ'[8] טבע את האמרה: "תחשוב טוב , יהיה טוב" ביידיש זה נשמע ממש טוב: "טְרַאכְט גוּט ווֶעט זַיין גוּט".
הקב"ה אמנם מצווה עלינו רק בנוגע למעשים שלנו, אבל הוא מלמד אותנו שאם אנחנו רוצים לעבוד על המידות שלנו ולהגיע לרמה הכי גבוהה שיהודי יכול להגיע אליה, אז אנחנו צריכים להתחיל מהשורש: מהמחשבות שלנו. כי מהן נולדים המעשים שלנו.

אז כשאמא עומדת מול הזאטוט שלה, בין אם הוא בן שנתיים וחצי או חמש עשרה, ושואלת אותו מה הוא עושה עוד לפני שבכלל עשה משהו, רק בגלל שמחשבות שלו מרוחות לו על הפרצוף, וממש רואים מה הוא מתכנן לעשות, היא בעצם עוזרת לו ללמוד שאפשר לעצור. שלא כל מה שהוא חושב הוא חייב לעשות. או להגיד.
ומי שבאמת רוצה לעזור לעצמו להשתנות, צריך להיות מודע למחשבות של עצמו, ולהגיב להן לפני שהן מתרגמות למעשים, לפעולות.
ואין דבר שחשוב לחנך עליו כבר מגיל צעיר כמו עבודה על עצמך – משם מתחיל הכל.
כל גיל בהתאם לרמה שלו. אבל בכל גיל אפשר.

{

2. חטא הוא לא באמת 'חטא' SIN.
SIN  הוא מאוד טוטאלי. אין ממנו באמת דרך חזרה. חטאת? -- אבוד לך! יש לך כתם בנשמה שאולי תצליח לנקות אותו אם הכומר ירשה לך.
אבל אנחנו יהודים, לנו יש את לשון הקודש. בעברית חטא הוא בסך הכל אי הצלחה בתהליך עבודה. כי הדרך להצלחה, כבר אמרנו, רצופת כישלונות. ככה זה. תינוק נופל עשרות ומאות פעמים עד שהוא לומד ללכת. בכל פעם שהוא נופל, הוא מחטיא את המטרה הסופית. הוא לא מצליח ליישם עד הסוף את הרצון שלו.
חטא, הוא בסך הכל החטאה. פיספוס.
ירייה למטרה, וקליעה לא בדיוק בבול פגיעה, אלא איפה שהוא לידה.
אם נתאמן מספיק – נחטיא המון פעמים, אבל בסופו של דבר נצליח לקלוע למטרה (או מאוד קרוב אליה).
יש מי שצריך יותר החטאות ממישהו אחר, אבל בכולנו הפוטנציאל לקלוע בסוף בול.

אנחנו לומדים את זה מקורבן חטאת, בפרשה שלנו כתוב: "נֶפֶשׁ, כִּי-תִמְעֹל מַעַל, וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה,...[9]"
הרמב"ן[10] מפרש: "וחטאת מורה על דבר נטה בו מן הדרך, מלשון אֶל-הַשַּׂעֲרָה--וְלֹא יַחֲטִא.[11]"

קורבן החטאת הוא כלי שמסייע בידינו להחזיר את עצמנו בכל פעם מחדש אל הדרך שבה אנחנו רוצים ללכת.
לולא היתה זו מצווה, ספק אם היינו מתמידים בה. זו מצווה קשה מאוד. היא לא נעימה (בלשון המעטה). במיוחד לנו, ליהודים, שאנחנו עם של "רחמנים בני רחמנים[12]", וקשה לנו מאוד לראות מישהו סובל, אדם אחר או אפילו בעל חיים.
אבל מכיוון שאנחנו בני אדם, ומועדים מטבע בריאתנו לשגות, ולמעוד, ולפספס, ולהחטיא, אנחנו צריכים לעבוד על זה.

אבל יהודים חייבם לעבוד על זה. אנחנו מצווים לעבוד על עצמנו. על המידות שלנו.
"עברות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר. עברות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו.[13]" ואפילו קורבן החטאת לא מכפר. הוא מכפר על החטא שלך, לא על הכאב שגרמת לאדם אחר. ממנו, אנחנו צריכים לבקש סליחה.

{

3. חטאים שבלב הם רק בין האדם למקום.
האדם עדיין לא עשה שום דבר, הוא רק חשב עליו, הוא לא הזיק לאף אחד בפועל.
למה קורבן?
כי הקב"ה "בֹּחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב [14]" הקב"ה יודע מה אנחנו חושבים ומרגישים.
שלא נחשוב שאף אחד לא יודע מה חשבנו. זה לא רק ביני לביני. זה לא "וזה שלי וזה בסוד[15]".
זה אולי בסוד מאנשים אחרים, אבל זה לא בסוד מהקב"ה.

ולכן פותחת הפרשה בהזמנה למי שרוצה -- שיקריב קורבן עולה, ויכפר על הכוונות שלו. לכפר אפילו על זה שהקב"ה שמע את המחשבות הלא טהורות שהיו לו.

אז זה לא אומר שאנחנו צריכים להעניש את הילדים שלנו על המחשבות שלהם.
אבל זה כן אומר שצריך לדבר איתם על זה. ללמד אותם, לאט לאט, בהדרגה, שלמחשבות יש כוח.
הן מביאות אותנו לעשיה, לפעולה של ממש. וזה בידינו לבחור מה אנחנו רוצים לעשות, ואיך אנחנו רוצים להתנהג, ובהתאם לכך לייצר את המחשבות המתאימות לתוצאה שאנחנו רוצים להשיג.

הרב יובל כהן אשרוב אומר שעל-פי מה שאנחנו עושים אפשר לדעת מה אנחנו באמת רוצים.
גם אם נדמה לנו שאנחנו רוצים דבר אחר – אם בפועל אנחנו עושים את ההיפך ממה שנדמה לנו שאנחנו רוצים, סימן שאנחנו לא רוצים את מה שנדמה לנו, אלא רק "היינו רוצים"... (על משקל "היית רוצה!")

לדוגמא:
לקום בבוקר.
מי לא רוצה לקום בבוקר בטונה אנרגיות ולהסתער על היום.
להתעורר שכל הבית ישן, שיש לך זמן לעצמך, לקפה בשקט, לתפילה, למדיטציה...?
מי לא הלך לישון בנחישות, שמחר על הבוקר, היא קופצת מהמיטה איך שהשעון מצלצל?
רק כדי להושיט יד עצלה מתחת לשמיכה ללחוץ על הנודניק של השעון המעורר, פעם ועוד פעם ועוד פעם... ולהיגרר שעתיים אחרי זה למקלחת מאוכזבת מעצמך?

נכון שזה נשמע לא הגיוני?
הרי אם את רוצה לקום ולא מצליחה סימן שיש משהו שצריך לסדר כדי שתוכלי לקום.

ואני אומרת לך – שאת לא קמה , כי את לא רוצה.
ואוכיח לך את זה: אם היית צריכה להגיע לטיסה ב-5:30 לפנות בוקר, היית קופצת מהמיטה?
I rest my case 😊


לפעמים, המקום הצר שבו אנחנו מרגישות תקועות, המיצרים שלנו, המצרים שלנו, הוא לא יותר מאשר המחשבות שלנו.

אנחנו צריכים לעשות יציאת מצרים מהמחשבות של עצמנו.
להשתחרר מהן. להיות בני חורין.

לא להיות העבד של המחשבות שלנו. לא לתת להן לשלוט בנו ולהכתיב לנו מה לעשות. מתי לעשות. איך לעשות.


אנחנו לא חסרי אונים לגבי המחשבות שלנו.
בניגוד למה שחשבנו אולי עד היום, המחשבות שלנו כן בשליטתנו.
עובדה!      אנחנו מצווים להקריב קורבנות.
הרי הקורבנות באו על מנת לכפר על עוונות, על חטאים.
זאת אומרת שחטאים ועוונות הם סימפטומים של עבדוה בתהליך. של אפשרות לשינוי.

אבל בשביל מה צריך קורבנות לכפרה?
למה אי אפשר לומר "אני מצטערת" ואולי לקרוא כמה פרקי תהילים ובזה יסתיים הסיפור?
קודם כל כי עשיית מעשה משאירה עלינו רושם הרבה יותר גדול מדיבורים. בגלל זה להגיד זה קשה, לא סתם קוראים לזה "מס שפתיים", לדבר לא עולה כסף.. מזיזים את השפתיים, אבל לא באמת מתכוונים למה שאומרים
דבר שני הוא, מכיוון שאנחנו ברי תיקון.
הקב"ה אומר לנו: תמיד יש תקנה, תמיד יש תקוה.

אבל אנחנו לא אוהבים להתאמץ ולעשות שינויים ולהשקיע עבודה ולעשות לעצמנו את החיים קשים.
אז אם ה"עונש", המחיר שאותו נצטרך לשלם על חטא יהיה קל מידי, רוב הסיכויים שנמשיך להעדיף   לחטוא. זה פשוט לא יהיה לנו שווה לנסות להפסיק לחטוא.
בשורה התחתונה, גם הפנימיות שלנו עובדת על עיקרון של רווח והפסד, כמו בבנק, תועלת מול עלות.
אנחנו רוצים לשלם, אנחנו תמיד נעדיף לתת משהו, ולא להישאר חייבים שום דבר לאף אחד, אבל תמיד נעדיף את הקל יותר והזול יותר:  יותר תמורה בכמה שפחות כסף.  

לעמוד מול כבש תמים, ולהניח את כפות הידיים על הראש שלו, ולהסתכל לו בעיניים, ולדעת שהולכים לשחוט אותו מול העיניים שלך, כי את חטאת – אולי זה יהיה משהו שימנע ממך בפעם הבאה לעשות את אותו הדבר. אולי הכאב שאת גורמת לבעל חיים אחר בהתנהגות שלך, יגרום לך לרצות מאוד להימנע מהייסורים האלה בעתיד. לשנות את ההתנהגות שלך.

ואם אפשר להקריב על המחשבות שלנו קורבן עולָה, שיכפר לנו עליהן, סימן שאפשר לשנות אותן.

{

ו
היום, איפה מקריבים קורבנות? איך אפשר כשאין בית מקדש?
"תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ;    מַשְׂאַת כַּפַּי, מִנְחַת-עָרֶב.[16]"
"קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים, וְשׁוּבוּ אֶל-ה'; אִמְרוּ אֵלָיו, כָּל-תִּשָּׂא עָו‍ֹן וְקַח-טוֹב, וּנְשַׁלְּמָה פָרִים, שְׂפָתֵינוּ.[17]"
חז"ל קבעו[18] את התפילות כנגד הקרבנות שהיו מקריבים בבית המקדש, למשל: תפילת שחרית כנגד קרבן התמיד של שחר שהקריבו בכל בוקר, ותפילת מנחה כנגד קרבן התמיד של בין הערביים, וכן הלאה.

{

מעניין לדעת שבחינוך היהודי ילדים לא מתחילים ללמוד את התורה מבְּרֵאשִׁית אלא מוַיִּקְרָא.
"א"ר אסי מפני מה מתחילים לתינוקות בתורת כהנים ואין מתחילים בבראשית, אלא שהתינוקות טהורים והקרבנות טהורים יבואו טהורים ויתעסקו בטהרות[19]".

הרב יחזקאל שינפלד[20] כותב "תשובה נוספת ידועה בשם הש"ך: שילדים, כידוע מתחילים ללמוד חומש ויקרא, לכן יבואו טהורים ויעסקו בטהורים, במידת הענווה. כי הכלל הראשון, שיהודי מביא קרבן הוא – להכניע את עצמו, להיות עניו." זה חלק ממטרת עבודת הקורבנות, לשים את עצמנו בפרופורציה, להיות ענווים. להקריב קורבן הוא מעמד מענו... "גם יהודי שעובד כמטאטא רחובות יכול לחטוא במידת הגאווה, כי הוא חושב שהוא עדיף מהחבר שלו, הוא מטאטא טוב יותר."

ואני חושבת שמתחילים איתם, עם הקטנטנים דווקא בחומש וַיִּקְרָא כי מה שלומדים בגילאים הצעירים טבוע בנו הרבה יותר חזק, ויש לנו אליו קשר רגשי עמוק הרבה יותר.
ביהדות קוראים לזה "גירסא דינוקתא".

לא סתם דחוסות רוב שנות הילדות וההתבגרות שלנו בלימודים.
כשאנחנו רכים בשנים, והמוח והאישיות מתפתחים ומתהווים, קולטים הכל טוב יותר, זוכרים הכל טוב יותר, נקשרים לדברים חזק יותר, וזה נשאר איתנו לאורך כל שנות חיינו.
כולנו מתרפקים בערגה על הילדות – אז כל דבר עשה רושם הרבה יותר גדול.
גם כשמתבגרים, נמצא הרבה פעמים שזוכרים דברים שקרו לפני 60 שנה טוב יותר מאלה שהתרחשו לפני שבועיים שלושה.

אני הייתי נצמדת לסבא שלי ז"ל, יצחק נחום טויסטר, שאם רק היה לו קהל, היה יכול לשבת שעות ולמלא את הכורסא בגופו הגדול, ולספר לנו בקולו הרועם, על הימים שבהם היה לו דרכון של פלשתינה, ואיך היה נוסע עם החברים שלו ברכבת לדמשק, ואיך היה צריך להחזיק את סבתא ע'ה חזק, ש"הילדגארד, שהיתה תמיד כל-כך רזה" לא תעוף ברוח של נוה שאנן, ואיך הסבא של הסבא הגדול שלנו היה רוכב על סוס בגליל והיה עושה סולחות ודואג שהערבים לא ישחטו את היהודים.

ובכל מקרה מה שזה אומר זה: שככל שייווצר קשר טוב יותר וקרוב יותר לקב"ה מוקדם יותר, כך רב גם הסיכוי שהקשר הזה יישמר וילווה את האדם לאורך כל ימי חייו.

הרב לאו מספר ש"חסידות גור הוכתה יותר מכל חסידות אחרת בשואה. משלושה וחצי יהודי פולין נותרו אודים עשנים בלבד. השואה היתה מכת מוות ליהדות אירופה בכלל וליהדות פולין בפרט ועוד יותר – לחסידות גור. רבים מהיהודים שניצלו הפנו עורף ליהדות ולאמונתם הדתית." הוא מספר שהאדמו"ר מגור, ה"בית ישראל" – רבי ישראל אלטר זצ"ל[21], היה תמיד אומר "לעיתים ביידיש, לעיתים בפולנית עסיסית: "זה אשר פעם אחת נגעה ידו בידית של המנעול של גור, תמיד יפתח את הדלת מחדש. תמיד יחזור הביתה.""

וזה מסר כל-כך חשוב ומנחם גם לנו.
להבדיל אלף אלפי הבדלות, ושלעולם לא תהיה עוד שואה,
אם נדאג שחוויות הילדות של הילדים שלנו יהיו טובות, שיהיו להם זיכרונות נעימים מהשהות שלהם איתנו בבית, מהדברים שאנחנו עשינו איתם ביחד, אז לא משנה לאן יוביל אותם מסלול חייהם,
גם אם יתרחקו מאוד (חו"ח) הם
תמיד יחזרו הביתה

ואיך עושים שיהיו להם חוויות טובות וזכרונות נעימים?
קודם כל עושים דברים ביחד.
זה נשמע בנאלי – ברור שאנחנו ביחד עושים דברים....
אבל למהר ממקום למקום , ומחוג לחוג, ומחנות לחנות – זה לא נקרא לעשות דברים ביחד.
להביא את הילד לפליי דייט, ולשבת במטבח עם האמא לקפה, זה לא לעשות משהו עם הילד.
הדגש כאן הוא על ה-לעשות ביחד, לא ה-להיות ביחד באותו מרחב אוירי 😊.
הרי אפשר להיות באותו חדר, כל אחד לגמרי עם עצמו. אין כאן ממש ביחד.
לעשות ביחד,
זה להתעסק ביחד באותו דבר באופן חיובי, נעים, ומקרב, תוך שימת לב והתייחסות אחד לשני.

איזה מזל שפעם בשבוע יש שבת, שאפשר באמת לעשות ביחד: משחקי קופסא, שיחות מלב אל לב, לשמוע בתשומת לב איך עבר השבוע, לצחוק ביחד, לאכול ביחד, להתכרבל ביחד.

וזהו כל מהותו של חומש וַיִּקְרָא שלנו. ל ה ת ח ב ר.  ל ה ת ק ר ב.

{

הרב מנחם וילהלם כותב בספרו, בשער של חומש וַיִּקְרָא: "הדרך הטובה ביותר להתקרב אל הבורא היא על-ידי קירובו של יהודי אחר. קרב את חברך, ותמצא את עצמך קרוב יותר."

על אותו עיקרון, גם השיעורים האלה שאני מוסרת לכם. כדי להעביר אותם אני צריכה כמובן ללמוד אותם קודם – יוצא שעל-ידי זה שאני מכינה את השיעורים, אני לומדת כל-כך כל-כך הרבה. בזכותכן.
אז תודה רבה לכן.

ובאמת, כל מהותו של חומש וַיִּקְרָא הוא ההתקרבות שלנו לקב"ה.
חומש וַיִּקְרָא, רובו ככולו, מוקדש לקשר שלנו עם הקב"ה, הקשר של היהודי עם בורא עולם,
למערכת היחסים שבינינו לבין ה'.

קורבן : מלשון קרוב, לקרב.    

כתוב, "קָרוֹב ה', לְכָל-קֹרְאָיו --  לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת.[22]"
הוא קרוב, אם רק נחפש אותו, אם רק נתאמץ, אם רק נעשה – נמצא אותו.

ומכיוון שבכל אחד ואחד מאיתנו חלק אלוקה ממעל ממש, להתקרב אל עצמך, זה להתקרב לה'.

ואיך מתקרבים?
מקריבים.
הקורבן יוצר קירבה בין הקב"ה לאדם המקריב.

איך מקריבים? מה מקריבים?
מוותרים.
מוחלים.
נותנים ועובדים על המידות שלנו עוד ועוד ועוד.
החל ברמת המחשבה, וכלה ברמת המעשה.

סיימנו בשבת את חומש שְׁמוֹת עם שתי הפרשות האחרונות וַיַּקְהֵל-פְקוּדֵי, שחזרו שוב על פרשות תרומה ותצווה שקדמו להן, ולמדנו שהסיבה לכך שהתורה כפלה שתי פרשות, ו"ביזבזה" כל-כך הרבה מילים, היא שהקב"ה רצה להדגיש את חשיבותה של העשייה.

הרב לאו מספר בספרו שכשלמד בישיבת "כנסת חזקיהו" בזיכרון יעקב, לימד אותו "המשגיח" הרב אליהו לֹאפּיָאן זצ"ל[23], שיטתו המוסרית דגלה תמיד ב"לא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה.[24]".

התורה מקדישה ארבע פרשיות, כופלת שתיים, כדי להעביר לנו את המסר הכל-כך חשוב הזה לחיים:
העשייה חשובה! מאוד חשובה!

ואנחנו עכשיו בזמן של השנה שנדרשת מאיתנו הכי הרבה עשייה.
עשייה של ממש. אי אפשר לברוח מזה: מהניקיונות, מהחלונות, מהספריות, מהוילונות, מהארונות, והקניות, ומהמחבטות והסירים.

אבל העשייה האמיתית, כך מלמדת אותנו התורה, נעשית בפנים, בתוך תוכינו.


אהוד מנור ע'ה, משורר בחסד עליון, כתב שיר בשם "חלומות שמורים" שמתאים לכאן ממש כמו כפפה – מתי כספי הגאון הלחין[25]. אם הייתי יכולה, היית שרה לכם עכשיו...:



אי שם עמוק בתוך תוכנו 
טמונים קולות וזכרונות 
מראות רבים שכבר שכחנו 
ספרי פלאים ומנגינות. 

כל זכרונות ימים ימימה 
החלומות הראשונים 
וכל מילה של אבא אמא 
שנאמרה לפני שנים. 

אי שם עמוק בתוך תוכנו 
טמונים קולות וזכרונות 
מראות רבים שכבר שכחנו 
ספרי פלאים ומנגינות 

עולם מופלא של ילדותנו 
רדום בפנים בצל צלילים 
איתנו הוא עד יום מותנו 
חבוי בתוך תילי מילים. 

ולפעמים שריד של ריח 
או צליל מוכר או קצה מילה 
משיב אליך גן פורח 
מחזיר אל קו ההתחלה 

ושוב אתה חולם כילד 
ושוב אתה תמים כאז 
אתה נזכר בכל התכלת 
הכל נשמר דבר לא גז. 

אי שם עמוק בתוך תוכנו 
טמונים קולות וזכרונות 
מראות רבים שכבר שכחנו 
ספרי פלאים ומנגינות.

{

ההגדה של פסח נקראת הגדה, מלשון, להגיד: אנחנו מצווים "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ ".

פסח, אומרת הרבנית ימימה מזרחי, שתי מילים: פה-סח[26].

חייבים לדבר עם הפה.
לספר.
זו מצוות עשה מהתורה לספר ביציאת מצרים בליל ט"ו בניסן, "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח[27]", כתוב בתורה: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם"[28]

פה-סח. דברי. דברי. דברו. ספרו לילדים איזה עם מיוחד אנחנו. איזה תפקיד מיוחד נתן לנו הקב"ה.
להיות אור לגויים, לא כמו הגויים.

תחשבו על זה.
איזו התרגשות, אנחנו יוצאים ממצרים.
ממש.
זה קורה עכשיו.

אם אני לא טועה, היה זה הרב לסרי שסיפר שאצלם בבית היו ממש עושים הצגה שלימה, עם תחפושות, של בני ישראל יוצאים ממצרים, עם הגלביות, והכאפיות, והסנדלים התנכיות, ושקי היוטה על הגב, יוצאים החוצה ואז דופקים בדלת ונכנסים.
שואלים אותם: "מי אתם?"
"בני ישראל" , הם עונים.
"מניין באתם?" -– "ממצרים"
"לאן פניכם מועדות?" –- "לירושלים".
וכך הלאה כיד הדימיון הטובה עליהם, ועליכם.

תעשו מזה קורבן – תתקרבו אחד לשני. תֵקרבו את הילדים.
תקריבו זמן ותשומת לב.

לילדים גדולים יותר אפשר להכין משחק חפשו את המטמון לחיפוש האפיקומן, כשכל פתק מכיל שאלה הקשורה בפסח, והפתרון שלה הוא רמז למקום הפתקה הבאה.

תכינו חידות, הפתעות, מתנות.
שאלו שאלות, ספרו סיפורים, שירו שירים.
עשו מליל הסדר הערב הכי כייפי של השנה.

{

ואם נדמה לך שהתורה מדברת בדיוק אליך, זה כי התורה קשורה אליך, לכל אחד ואחד מאיתנו, ואין מצב שלא נמצא את עצמנו כל שבוע מחדש בתורה.
ואם לא מצאנו, סימן שלא חיפשנו מספיק.

נאחל לכולנו יציאה אמיתית לחירות, וקרבה אמיתית לה', וחג פסח שמח וכשר לכל בית ישראל.

{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה

שיעור
 ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.

{

מקורות:

אבן צור, א. והרב ברחד, י. (ה'תשע"ג ; ה'תשע"ה). עלוני אהרון הרא"ה. אוחזר מתוך http://pschools.haifanet.org.il/aharonB/DocLib/

הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא: חמישה חומשי תורה עם ביאור המקרא בדרך הפשט, ויקרא – פרשת ויקרא. עמ' ב-עו. ירושלים: לשם ספרי איכות.

הרב וילהלם, מ. (בנגקוק תאילנד). (ה'תשע"ו 2016). ממתק לשבת, הסיפורים והמסרים שעושים את השבת בבנגקוק. פרשת ויקהל: בלי ה"תכלס" שום דבר לא שווה. עמ' 152-150. ישראל: הוצאת חזק.

הרב הכהן אשרוב, י. (אין תאריך). תורת ההתנהגות. [CD]. ישראל: תפילת ישי.

הרב שינפלד, י. (אין תאריך). מבט לפרשת השבוע: קטן גדול-פרשת ויקרא, פרשת זכור
וגם (2.3.2014) מבט לפרשת השבוע: ויקרא. אוחזרו מתוך
http://www.kaduri.net/

הרב לאו, י.מ. (2005). אל תשלח את ידך אל הנער. עמ' 150, עמ' 173. תל-אביב: משכל – הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד.


[1]  מתוך "זמר נוגה" מאת: רחל בלובשטיין סלע , "רחל המשוררת" (1931-1890) | לחן: שמוליק קראוס (2013-1935)
[2] בראשית, הישר: מסכת עבודה זרה עמ' כה' א' ;
[3]  זמן-מקום-מי -- ארבעה סוגים: העולה~^, החטאת^*, האשם^*, השלמים#; שתי קבוצות: "^קדשי קודשים" רק ביום עצמו ובלילה הראשון / "#קדשים קלים" ביום עצמו בלילה הראשון וביום שאחריו. ~ רק בחצר המשכן ורק הכוהנים אוכלים , # כולם אוכלים גם במחנה , * רק הכוהנים וחלקם גם בעזרה
[4] ויקרא א' ג'-ד'
[5]  שם (רבי משה בן נחמן, ידוע בראשי התיבות רמב"ן; (ד'תתקנ"ד, 1194 - י"א בניסן ה'ל', 4 באפריל 1270) היה מגדולי חכמי ספרד, פוסק, פרשן, הוגה, מקובל ורופא.
[6]  תהילים צה' י'
[7]  מתוך הפיוט "לכה דודי" רבי שלמה אלקבץ
[8] נאמרה לראשונה ע"י האדמו"ר השלישי של חב"ד, מנחם מנדל שניאורסון, המכונה ה"צמח צדק" (כ"ט באלול תקמ"ט - י"ג בניסן תרכ"ו).
[9]  ויקרא ה' טו'
[10]  שם עפ"י שופטים כ' טז': "....כָּל-זֶה, קֹלֵעַ בָּאֶבֶן אֶל-הַשַּׂעֲרָה--וְלֹא יַחֲטִא"
[11]  שופטים כ' טז'
[12]  ספר החינוך פרשת שופטים מצוה תצ"ח
[13]  מסכת יומא ח' ט'
[14]  ירמיהו יא' כ': "וַה' צְבָ-אוֹת שֹׁפֵט צֶדֶק, בֹּחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב;"
[15]  פראפרזה על "והוא שלי והוא בסוד" מתוך: "משהו ממני" מאת סמדר שיר. לחן: דור דניאל, ביצוע: הראל סקעת, 2006.
[16]  תהילים קמא' ב'
[17]  הושע יד' ב'
[18]  ברכות כו' ע'ב
[19]  ויקרא רבה ז' ג'
[20]  הרב יחזקאל שינפלד שליט"א, רב במרכז ת"א, בביהכ"נ "נחלת יצחק", ובשכונות צפון ת"א: רמת אביב, רמת אביב ג', ושיכון ל', המלמד בקביעות בבתי כנסת ובמוסדות להחדרת ערכי היהדות. ניתן להתארח בסעודת מלווה מלכה מדי מוצאי שבת בבית הכנסת "שער הרחמים" ברחוב בראלי 18 בשיכון ל' בתל אביב, שם מארח הרב מידי מוצ"ש אנשי תורה וחברה.
[21]  רבי ישראל אלתר (כ"ד בתשרי תרנ"ה 24 באוקטובר 1894 - ב' באדר תשל"ז 20 בפברואר 1977) היה האדמו"ר החמישי בשושלת אדמור"י גור, משקם החסידות בארץ ישראל לאחר השואה וממנהיגי הציבור הבולטים של הציבור החרדי במדינת ישראל. מכונה על שם כתביו שיצאו לאור לאחר פטירתו ה"בית ישראל".
[22]  תהילים קמה' יח'
[23]  הרב אליהו לופיאן (כינוי נפוץ: ר' אֱליְ' לופיאן או ר' אֱליְ' קעלמער, תרל"ו, 1876 - כ' באלול תש"ל, 21 בספטמבר 1970) היה מהבולטים ברבני תנועת המוסר במאה העשרים.
[24]  משנה אבות א' ז'
[25]  השיר נכתב למחזמר "לילי גם" שהועלה בתיאטרון חיפה ב-1973 בבימויו של צדי צרפתי, זמן קצר לפני מלחמת יום הכיפורים. יזהר כהן היה הראשון ששר אותו, מתי כספי חידש את השיר בתקליט "צד ג' צד ד'" שיצא ב-1987.
[26]  סח בעברית צחה – לדבר
[27]  מתוך ההגדה
[28]  שמות יג' ח'



[© Smadar Prager, CGP]


Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.

To schedule an appointment please contact at smadarprager@gmail.com or 917-513-1490.

אין תגובות:

פרסום תגובה