יַהֱדוּת וְהוֹרוּת: אלוקים נמצא בפרטים הקטנים | פרשת תרומה | א' אדר ה'תשע"ז

בס"ד

­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת

והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת תרומה

אלוקים נמצא בפרטים הקטנים

בשיעור הזה נלמד בין היתר: מה עדיף, לתת או לקחת?

מה עושה את הבית בית?

איך עושים שיהיה שמח? ואיך כל זה קשור להו­ֹרוּת.

לפני הכל, אני חייבת להודות לקב"ה ולפרסם את הנס שנעשה לי היום לפני שנה בדיוק. א' אדר ב' בדיוק לפני שנה עברתי ניתוח ענקי, ונעשה לי נהפוך-הוא וחיי ניצלו. 

בשיעור שעבר סיפרתי את סיפור הנס שלי, ומי שתרצה, תפנה אלי אחרי השיעור ואעביר לה את הסיפור הכתוב במייל או בווטסאפ (לנשים בלבד).

בסוגריים אספר גם, שאחרי סיפרתי בשבוע שעבר על הרבי מקאליב, ביום שישי האחרון, חמש וחצי שנים אחרי שהייתי אצלו, התקשר אלי המזכיר שלו לשאול בשלומי. כל העור שלי נעשה חידודין חידודין. דיברתי עליו, והוא מתקשר. וואו.

אז היום ב'ה אני כבר לא צריכה לחפש יותר את ההשגחה הפרטית של הקב"ה. היא מחייכת אלי מכל פינה, כל הזמן. וגם על צריך לומר: שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה, כי בתחילת המסע הזה (של התשובה) לא האמנתי שיש בכלל דבר כזה השגחה פרטית, לא כל שכן שאזכה לראות (לחוות) במו עייני.

אז תודה, תודה, ושוב תודה. אלפי תודות. ואלף נשיקות גם.

{

אנחנו בפרשת תְּרוּמָה, פרשה שעוסקת רובה ככולה בהוראות מדויקות היורדות לפרטי פרטים של בניית המשכן, ארון העדות, והמנורה. ומדהים לראות שיש קשר בין הפרשה הזו  (והבאות אחריה) לחודש אדר שאת ראשיתו אנחנו חוגגים היום.

הפרשה פותחת במילים אלה: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה, מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי.[1]"

ונשאלת השאלה:
א. מה זאת אומרת וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה? תרומה לא אמורים לתת? נותנים או לוקחים? ברצון או בכפיה?
ו-ב. למה הכוונה ב:כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי? אז זו נדבה או תרומה?

למדנו שכשמשהו לא ברור קודם כל הולכים לרש"י, שמפרש כך[2]: ""לי" פירושו "לשמי" [לשם ה']."

אבל האם זה לא ברור? שואל הרבי מלובביץ'.

הרי בפירוש כתוב בתורה שהתרומה מיועדת לבנית משכן להקב"ה. לשם מה צריך היה הפסוק להדגיש וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה?

"וכי למי התרומה הזו אמורה להיות" אם לא לקב"ה?

"הפסוק מלמד אותנו הלכה מעשית כי התרומה צריכה להינתן בשביל ה', ואם לא ניתנה בכוונה הנכונה – פסולה, כמו ספר תורה, שאם לא נכתב עם כוונה 'לשם קדושת ספר תורה' – פסול."

ובאמת זו תשובה יפה מאוד, אבל זה עדיין לא עונה לנו על שאלת הלתת או לקחת.

הרבי מלובביץ' לוקח אותנו קצת רחוק כדי לענות על השאלה הזו. עד למשנה[3], שם כתוב ש"אם אדם לא נתן את תרומתו למשכן, נשלחים פקידים לגבות ממנו את הכספים בעל כורחו." מוסיף ושואל הרבי מלובביץ': "אז איך יכול היה רש"י לומר שהתרומות ניתנו 'לשמי'? בכוונה הראויה, עד כדי כך שכוונה לא ראויה יכולה היתה לפסול את המצווה, והרי היו כאלה שנאלצו לתת את התרומה נגד רצונם?"

את התשובה נותן לנו כאן הספורנו[4], שאומר: "המצווה כאן איננה שכל אדם יתן תרומה מעצמו, אלא, שנציגים יאספו כסף מבני ישראל."

והרבי מלובביץ' מסכם ואומר שהמצווה היא מצוות הגביה המוטלת על אלו שנתמנו לאסוף את הכספים. הם אלה שצריכים לאסוף את התרומה לכבודו של הקב"ה ועבורו. "וכיוון שכך, כל עוד לפקידים יש את הכוונה הנכונה, גם אם הנתינה נעשית בעל כורחו של הנותן, המצווה מתקיימת כראוי."

{

ומה עם החלק השני של השאלה? למה הכוונה ב:כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי?

רש"י[5] כותב: "ידבנו לבו – לשון נדבה, והוא לשון רצון טוב. תרומה – יפרישו לי מִמָּמוֹנָם נדבה."

כל אחד יפתח את הלב ואת הכיס בהתנדבות, מרצונו החופשי, כפי יכולתו.

הבעל-שם-טוב ראה שבפסוק הזה יש רמז לעבודת ה' בדרך החסידות, מתוך השתתפות כל כוחות הנפש. "יקח כל אדם את מידותיו, הן המידות הרעות והן התאוות החיצוניות שהרגיל עצמו להן, ואותם חשק ותאווה יקדיש לעבודת ה'. הוא לא יפסיד מאומה. להפיך, הוא יהיה כאותו אדם שגילה שאת אותו דג אפשר להכין בדרך הרבה יותר טעימה. באותן מידות ובאותן תכונות אבל באופן חיובי וקדוש, וכל חייו יהיה מאושר וטהור.[6]"

הרבי מקוצק היה אומר על הפסוק הזה: "מי שרוצה להיות מקורב לה' (זה) 'וְיִקְחוּ-לִי': קחו את עצמכם והתקרבו אתם אלי... הדרך לכך היא 'תְּרוּמָה' – שיתרום את עצמו, יבדיל עצמו מאחרים, ויתמקד ב'אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ' (המידע שהלב שלו מנדב לו). כפי שמלמד רבי שִׂמְחָה בּוּנֶם מִפְּשִׂיסְחָא: כל מי שעומד בפני צומת ואינו יודע כיצד להחליט, אם רק יחשוב לעצמו כיצד היה נוהג במקרה זה אילו לא היו אנשים נוספים בעולם, כמעט תמיד תעמוד התשובה ברורה ונהירה לנגד עיניו: האם זו התלבטות אמיתית, או שמעורבים כאן עניינים של 'מה יאמרו' ו'מה יחשבו', והוא עומד לדון עצמו לשלילה רק כדי שאחרים יחשבו עליו בחיוב.[7]"

{

הרב שלמה הלוי כותב "3 מידות בנותני צדקה:

1) נותן לשם ה'

2) נדיבות לב

3) לא רוצה ולוקחים ממנו

ורמוזים בפסוק:

"וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה" - זה הנותן לשם ה',

"כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ" - זה הנותן מנדיבות לב,

"תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי" - זה שצריכים לקחת ממנו."

ובכולנו יש את שלושת הטיפוסים. וזה בסדר. וחשוב לזכור שגם הילדים שלנו הם לא רובוטים. לפעמים זה בסדר שעושים גם בלי התלהבות של מרוצות, כי אמא ביקשה או כי אבא ביקש. זה בסדר.

וזה בסדר כמובן לתת מכל הלב – אבל צריך להיזהר שהילדה לא הופכת להיות מרצה... שזקוקה לאישורי הסביבה עד כדי כך שהיא לא יודעת להגיד לא.

ולפעמים, כן, צריך להתעקש. לדרוש שהילדים יעשו בלי רצון. כי צריך. (דיברנו על זה בשיעור שעבר J)

{

אנחנו רואים שהתורה נותנת חשיבות מאוד גדולה לכמה דברים:

1.      לזה שהתרומה תאסף מכל בני ישראל

2.      לזה שבני ישראל יתנו ברצון טוב מכל הלב,

3.      ולזה שצריך לקחת לשם שמיים גם מאלה שהתרומה לא באה להם בטוב.

אחד העקרונות הכי חשובים בחינוך ילדים ובבניית מערכת יחסים טובה עם הילדים היא התְּרוּמָה.

ילדים (ומבוגרים גם..) רוצים, צריכים וזקוקים לחוש שייכים.

כאשר נחסמת בפני הילד האפשרות לחוש שייך בדרכים חיוביות, הוא יחפש דרכים אחרות לחוש שייך - דרכים אלה נתפסות בעייני המבוגרים כהתנהגות מפריעה. מתפקידם של ההורים לחשוף בפני הילד את הדרכים החיוביות שדרכן יוכל לפתח תחושת שייכות חזקה ובריאה בכך שיאפשרו לילד לתרום ולהועיל בתוך המערכת המשפחתית, ובך יעזרו לו לחוש בעל חשיבות, שיש בו צורך, שנוכחותו ומה שיש לו להציע משמעותיים.

בעבר היה קל יותר לאפשר לילדים לתרום ולהועיל. לפני התפתחות הטכנלוגיה הייתה חייבת המערכת המשפחתית להיעזר בכל בני המשפחה כדי לתפקד. כיום, בעידן ההי-טק וה"מק-מהיר" אין ממש צורך בתרומתם ועזרתם של הילדים הצעירים של המשפחה, אבל כשהם גדלים ועומס המטלות גדל גם, לא רק שהם לא מיומנים בכך, הם כבר מקובעים בדפוסי התנהגות מפריעה שמקשים עליהם להשתנות וכאילו לפתע פתאום להפוך להיות חלק פעיל וחיובי מהמערכת המשפחתית.

לכן, מוטלת על ההורים החובה להקנות לילדים ולהשריש בהם, כבר בגיל הצעיר, את ההרגלים והמיומנויות שידרשו מהם בעתיד גם בתוך המערכת המשפחתית וגם בעולם שמחוץ לבית, לא רק כדי להכשיר אותם לחיים, אלא בעיקר כדי לאפשר להם לפתח תחושת שייכות טובה, ובכך להבטיח את בריאותם הנפשית.

מכיוון שילדים נולדים ומצטרפים לעולם חסרי אונים, הם בעמדת נחיתות אובייקטיבית מיום לידתם ובמצב של בקשת עזרה תמידית: חוסר יכולות, חוסר ידע, חוסר מיומנויות וכד' שמעמיד אותו במקום של נזקק תמידי. ישנה תחושת כוח, חשיבות עצמית, הרגשת נחיצות ומשמעות אישית רבה שמקבל אדם כאשר מישהו מבקש ממנו עזרה. חשוב לאפשר לילדים להרגיש את אותן תחושות, על-ידי כך שהורים יבקשו מהם עזרה ויתייעצו איתם לגבי נושאים שונים בהתאם לגילם ויכולתם.

כשאנו מבקשים מהילד עזרה, אנו מתערבים בפועל במאזן זה, ומטים את הכף יותר ויותר לכיוון הצד החיובי של מאזן התחושות, בכך שאנו מציבים את הילד במקום של שווה לי, נחוץ, שזקוקים לו, שהוא תורם, מועיל וחשוב כמונו.

לאנשים בדרך-כלל קשה ולא נוח לבקש עזרה. לעיתים זה נובע מתוך מחשבה שלא אקבל, שבודאי אשמע "לא" שיוצרת קושי.

מתוך הקושי הנ"ל, לעיתים כדי לא לבקש ולא לעמוד מול הסירוב, הופכים את זה לחובה : דורשים , מצווים - ובדרך-כלל גם מקבלים חוסר הענות וחוסר שיתוף פעולה.

על סמך מה שהתורה מלמדת אותנו כאן נראה ש:

1.      חשוב לאפשר לכל הילדים בבית לתרום – כדי שכולם ירגישו שייכים, כי זו הדרך לבריאות נפשית

2.      עדיף כמובן שהנתינה תעשה בחפץ לב, בהתנדבות, ברצון ובשמחה

3.      וצריך להיות יצירתיים ולמצוא דרכים איך לגרום גם לילדים שהנתינה לא באה להם בטוב לתרום ולהיות שייכים

אל תשכחו, ילד שמוותרים לו – הוא ילד (שמרגיש) שמוותרים עליו!

לא לוותר, אבל גם לא להיכנס למלחמות. צריך למצוא את שביל הזהב, לא לוותר, אבל גם לשמור על יחסים טובים.

{

הרבי מלובביץ' מסביר שהפרשה קרויה תְּרוּמָה "על שם התרומות של בני ישראל עבור המשכן."

אבל בפועל רק כמה פסוקים בתחילת הפרשה מדברים על התרומה וכל השאר מדברים על ההוראות ובנית המשכן וכליו.

אם כך, "מדוע" שואל הרבי מלובביץ' "נבחרה המילה תְּרוּמָה לבטא את נושא המשכן?"

ומסביר: "תורת החסידות מלמדת כי ה' ברא את העולם משום שהיתה לו 'תכנית': שהנוכחות שלו תתגלה בעולם. אך התכנית הזו כללה תנאי חשוב: שהדבר יתרחש על ידי העבודה של האדם.

במתן תורה, ה' מסר לנו את התכנית הזו, ולימד אותנו כי הוא יתגלה בעולם על ידי לימוד התורה וקיום מצוותיו.

אחר-כך, הגיע השלב המעשי. האדם נדרש לקדש את העולם על ידי מעשיו. וזו היתה התכלית של המשכן – להכין מקום לה' על ידי המאמצים של בני ישראל.

לכן, פרשתנו המדברת על אודות המשכן של ה' נקראת 'תְּרוּמָה', על שם התרומה של בני ישראל. כי הנקודה המרכזית של המשכן היא – העשייה של האדם עבור בנית הבית לה'."

אנחנו רואים שלמשכן עצמו אין בעצם שום משמעות לכשעצמו. בלי העשייה של האדם, של בני ישראל, הוא רק אוסף של חומרים.

מי שנותן לו את המשמעות הם בני ישראל,

א. בעצם בנייתם אותו.

ו-ב. וכתוצאה מכך נוכחותו של הקב"ה בו.

יש כאן שני שלבים שקשורים, ותלויים אחד בשני.

שלב אחד שהוא לקיחת החומרים ובניית המקדש על ידי בני ישראל.

ושלב שני שהוא ירידתו של ה' לתוך המבנה, ושכינתו בתוכו.

יש כאן מהלך שמשלים מהלך שמשלים מהלך:

הקב"ה לא היה יורד לתוך המבנה אילולא היו בונים אותו בני ישראל בעצמם.

ובני ישראל לא היו בונים את המבנה אלמלא ציווה אותם הקב"ה לבנות אותו.

באותו אופן יש היזון חוזר בין הורים לילדים, אנחנו לא פועלים בריק. מה שאנחנו עושים משפיע על הילדים ומה שהילדים עושים משפיע עלינו.

זה כמו משחק פינג-פונג – השחקן שמולי חייב לזוז לכיוון שאליו אני מכה את הכדור.

הרבה פעמים אנחנו מחכים שהשני יפסיק את ההתנהגות  -  המפריעה  -  המציקה  -  המעליבה  -  המכעיסה  -  המעצבנת  -  ושוכחים שהכל מתחיל בנו.

אם נחבוט את הכדור למקום אחר, השני יהיה חייב לזוז לכיוון שאליו אני מכה את הכדור.

אם אני אתנהג אחרת, יש סיכוי טוב לכך שההתנהגויות הלא רצויות האלה יפסיקו.

יכול להיות שהן יוחלפו בהתנהגויות מפריעות אחרות... גם זה יכול להיות.

אז פשוט לא נתייאש ונמשיך לחפש את הדרך הכי טובה: לאן הכי טוב לחבוט את הכדור פינג-פונג שלי כדי שהשני (הילד או הילדה שלי) יחזיר לי התנהגות שתהיה לי נעימה יותר.

{

ולמרות שיש כאן תחושה של לופ, ברור מה היא הביצה ומי התרנגולת. ברור לנו שהמניע לכל המפעל הזה היה הקב"ה בצוותו: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם[8]".

מבאר פשוטו של מקרא: "פסוק זה חוזר אל תחילת הפרשה, שפתח הכתוב ואמר וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה, ומסיים ואומר: מהי תכליתה – כדי לעשות לי מקדש (=מעון קדוש) שעל-ידי כך אשכון בתוכם. ומעתה, ישכון ה' בקרב ישראל כמנהג מלך ועם, שארמון המלכות מקום משכן המלך בנוי וקבוע בתוך ארצו בקרב בני עמו. ואכן, מעת הקמת המשכן לא היה הדיבור אל משה בהר סיני, אלא אל המשכן היה נכנס לשמוע את קול ה' בדברו אליו. כמו שנאמר '  וְנוֹעַדְתִּי לְךָ, שָׁם, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים, אֲשֶׁר עַל-אֲרוֹן הָעֵדֻת--אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל[9]', וכן הוא אומר '  וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, לְדַבֵּר אִתּוֹ, וַיִּשְׁמַע אֶת-הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-אֲרֹן הָעֵדֻת, מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים; וַיְדַבֵּר, אֵלָיו.[10]'.

השפת אמת[11] מלמד אותנו אדר, מלשון אדור, אגור, וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. ואומר: "הטעם שמרבין בשמחה בחודש אדר, שהמילה "אדר" היא מלשון דירה  – "אדור בינותיכם", והיינו שאומר הקב"ה "עשו לי דירה  ואשרה שכינתי בתוככם[12]",  ו(כתוב)'אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה'[13], ולכן חודש אדר נקבע לחודש שבו מרבים בשמחה."

ואני ראיתי שאדר בחילוף אותיות ארד. כאילו אומר הקב"ה: אתם תבנו לי משכן, ואני ארד לשכון בו.

ואז קראתי את הרב וולבה והבנתי שלא רק אני ראיתי את הירידה J... רק קצת אחרת:

הוא מסביר כך: "בדברי הימים[14] נקרא משה רבינו 'ירד', ומובא בחז"ל[15] שתי סיבות מדוע נקרא שמו ירד, מפני שהוריד את התורה מלמעלה למטה, ומפני שהוריד שכינה מלמעלה למטה. אלו הן שתי הפעולות של משה רבינו – שהוריד את התורה והוריד את השכינה, היינו המשכן. ויש קשר עמוק בין התורה למשכן... כך אמר הקב"ה לישראל נתתי לכם את התורה, לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אך אל תטלוה איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים, בית אחד עשו לי שאדור בתוכו, שנאמר וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ."

מעניין לראות שגם הפרשה וגם ההפטרה עוסקות באותו ענין: הפרשה במשכן, וההפטרה בבית המקדש בה מופיע הפסוק: "וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל[16]". הרב אברהם ריבלין כותב: "למרות שהשם (המילה) משכן משמש בתורה כתיאור לבית ה' שנעשה ע''י משה, והשם מקדש מיוחד לבית שנבנה ע''י שלמה, מוחלפים השמות הדדית. המשכן נקרא מקדש שנאמר (בפרשה שלנו) ''וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ''.

{

הפסוק הזה, וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם, הוא הפסוק השמיני של הפרשה, הבא אחרי רשימה המפרטת איזה תרומות ה' דורש מאיתנו:

"וְזֹאת, הַתְּרוּמָה, אֲשֶׁר תִּקְחוּ, מֵאִתָּם: 

זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת. – מתכות יקרות[17]

וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, – חוטי צמר כבשים צבועים

וְשֵׁשׁ – חוט פשתן לבן

וְעִזִּים. – חוטים העשויים משיער עיזים

וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים – צבועים באדום

וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, – חיה בעלת צבעים רבים שהיתה קיימת רק לצורך הקמת המשכן

וַעֲצֵי שִׁטִּים. – שיעקוב אבינו הביא איתו ונטע במצרים וציווה שיקחו אותם בצאתם ממצרים לצורך זה

שֶׁמֶן, לַמָּאֹר; – שמן זית זך

בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה,  – מור, דרור, קינמון, בשם, וקנה בושם

וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים. – כמפורט בפיטום הקטורת[18] אחד עשר סממנים היו בה: הצרי והציפורן וכו'

אַבְנֵי-שֹׁהַם, – שתיים לאפוד

וְאַבְנֵי מִלֻּאִים, – אודם פיטרה וברקת לחושן

לָאֵפֹד, וְלַחֹשֶׁן.[19]" – משמונת חלקי הביגוד של הכהן הגדול, האפוד והחושן החמישי והשישי[20].

אבל זו לא סתם רשימה.

כל הפריטים שהקב"ה מבקש מעם ישראל להביא לבנית המשכן עשויים מהחומרים הכי יקרים שיש:

המתכות הכי יקרות,

הצבעים הכי יקרים,

החוטים הכי יקרים,

הבשמים הכי יקרים,

העצים הכי יקרים,

האבנים הטובות הכי יקרות.

ורשימת ההוראות שבאה אחר-כך מפרטת ויורדת לפרטי פרטים, בדיוק איך ומה, ובאיזה גובה, ובאיזה רוחב, ובאיזה עומק, ובאיזה עובי, ומה יהיה העיצוב בדיוק מירבי.

לא נשאר כאן שום דבר לדימיון.

בדיוק כך. זהו זה, ולא אחרת.

למרות החומרים היקרים ופרטי הפרטים, מי שחשוב כאן הם לא החומרים היקרים אלא האנשים שנותנים אותם, איך הם בונים איתם, וזה שיבוא לשכון בתוך המוצר הגמור.

ואפילו מעבר לכך, למרות שאלה החומרים הכי יקרים, תבינו, אומר לנו ה' (כביכול), לא החומרים חשובים לי אלא אתם. מה אתם עושים, ואיך, באיזו כוונה ובאיזה דיוק אתם עושים, ומקפידים על ההוראות שלי.

ההוראות האלה, המשפטים האלה, שבאים רק כדי לעשות לכם טוב, כמו שלמדנו בפרשה הקודמת, גם אם קשה להבין את ההיגיון האלוקי – הוא שם. והכל לטובתכם.

מה שעושה את המבנה הזה לבית שלי -- הוא אתם.

מי שעושה את הבית שלנו הם אנחנו.

ויש דרך לעשות את הדברים.

כדי שהבית הזה יהיה בית, יתפקד יפעל, יעבוד עבור כולם – יש דרך שבה הדברים צריכים לעשות.

אנחנו כאן ביחד, ביחסי תן וקח, אבל יש מי שמנהל, יש מי שקובע.

אי אפשר לתת לילדים להכתיב את ההתנהלות של הבית. ככל שהם גדלים אפשר יותר ויותר לשתף אותם בקביעת הכללים של החיים בבית, בהתאם לגיל וליכולת, אבל ההורים תמיד יהיו אלה שיחליטו במה משתפים, כמה משתפים,

{

הרב עזריאל אריאל כותב כך: "5 הפרשות האחרונות של ספר שמות, מ"תרומה" ועד "פקודי", מפגישות אותנו לראשונה עם האמנות היהודית: יריעות המשכן והפרוכות, העשויות מעשה חושב ומעשה רוקם; הכלים, ובראשם מנורת הזהב - כולם הם מעשה אמנות."

אמנם הייעוד של המשכן הוא מעשי, פרקטי, יום-יומי, הוא עשוי באומנות, מתוך שימת לב לחומרים האיכותיים ולפרטי הפרטים של אופן הבניה, ההנדסה, האדריכלות, העיצוב של כל וו, וכל עלה כותרת.

כל זה כדי ללמד אותנו שיעור חשוב:

גם בבתים שלנו, שבהם אנחנו חיים את היום יום שלנו, שהוא לא תמיד זוהר, או קל, עלינו לחפש ולמצוא את היופי בעשייה היומיומית. גם בקשיים, גם בשגרה, גם בעבודה הפחות זוהרת.

לבנות בית שטוב ונעים ובריא לגדול בו זו עבודת אומנות ממש.

{

במוצאי שבת קיבלנו וברכנו את ראש חודש אדר, ואמרו חז"ל "משנכנס אדר מרבין בשמחה[21]".

ואיך אפשר להיות שמח בפקודה?

לקראת סיום הנה כמה תובנות מאוצר הידע של המקורות שלנו על שמחה:

1.      האדמו"ר מסלונים, הנתיבות שלום כותב כך[22]: "שמחה היא תפיסה מיוחדת, היא דרך ושיטה בחיים הבאה מתוך התבוננות מעמיקה, ובכל המצבים והתנאים, באין הבדל אם יש ממה לשמוח אם לאו, ואם יש לו מצב רוח מתאים לכך... זאת המידה מעניקה לאדם את האושר הגדול בחיים."

2.      הרב אלימלך בר-שאול[23] כותב: "יש שמחה חיצונית, ויש שמחה פנימית. שמחה חיצונית היא אשליה שאדם משועמם יוצר לו באופן מלאכותי כדי לברוח מעצמו. ואילו שמחה פנימית נובעת מליבו של אדם בריא - כמו מעיין חי היא מאירה לאדם את עצמו, ומחזירה אותו אל נשמתו ואל טבעו האמיתי, כי השמחה היא המצב הטבעי של הנשמה."

3.     ורבי שניאור זלמן, כותב[24]: "והנה עצה היעוצה לטהר ליבו מכל עצב ונדנוד דאגה... מאמר רז"ל: (חייב אדם לברך על הרעה) כשם שמברך על הטובה. ופירשו בגמרא: לקבולי בשמחה, כמו שמחת הטובה הנגלית ונראית, כי גם זו לטובה, רק שאינה נגלית ונראית לעיני בשר..."

ושמעתי מאבי פישוף[25] שהסיבה שמתחילים לשמוח כבר מראש חודש אדר למרות שהחג עצמו חל ב-י' באדר (שאז מתחילה תענית אסתר) היא שכמו שיש עשרת ימי תשובה של הכנה ליום כיפור מראש השנה, כך גם כאן, יש עשרת ימי הכנה לשמחה. שכל יום נשמח עוד קצת, עד שנהיה בשמחה גדולה בחג עצמו. ואיך נשמח כל יום עוד קצת? נתאמן להיות 'שמח בחלקו'. להכיל את הכאב, לעבוד עליו, לא לנסות להתעלם ממנו, או להדחיק אותו, אלא להיות שמח עם כל מה שיש, הטוב והפחות טוב. וזו עבודה גדולה שדורשת הרבה הכנה, עשרה ימים של הכנה שבהם לא נשכח את הכאב, אלא נקבל את מה שיש לנו ונשמח עם זה.

{

וכמו שכתוב במגילת אסתר: "כַּיָּמִים, אֲשֶׁר-נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאֹיְבֵיהֶם, וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב; לַעֲשׂוֹת אוֹתָם, יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים.[26]"

נברך שיהיה לכולנו ולכל בית ישראל, חודש אדר שמח מאוד, חודש של נהפוך-הוא: שיתהפכו כל החולות לבריאות, וכל העצובות לשמחות, כי א ד ר ראשי תיבות א'ני ד' ר'ופאך.

{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה

שיעור ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.

{

מקורות:

הרב אריאל, ע. (תשנ"ח-נ"ט). רעיונות לפרשת תרומה. אוחזר מתוך http://www.yeshiva.org.il/midrash/698

הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא: חמישה חומשי תורה עם ביאור המקרא בדרך הפשט – פרשת תרומה. עמ' שעב-תלד. ירושלים: לשם ספרי איכות.

הרב הכהן אשרוב, י. (ה'תשע"ד). פרשת תרומה. אוחזר מתוך http://besodh.com/פרשת-תרומה  

הרב הלוי, ש. (אין תאריך). וורטים לפרשת תרומה. אוחזר מתוך http://dvar-tora.co.il/mamr.aspx?id=1208

הרב וולבה, ש. (ה'תשס"ט). שיעורי חומש. שמות. פרשת תרומה. עמ' רכד'-רלא'. ירושלים: משפחת וולבה.

הרב מילר, ח. (עורך). (2007). שם הפרשה תרומה. בתוך ספר שמות,  עמ' 183, עפ"י ליקוטי שיחות של הרבי מלובביץ' חלק כא', עמ' 146  ואילך. מהדורת לבייב, קול מנחם. כפר חב"ד: הוצאת ספרים קרני אור התורה (קה"ת).

סופר, א. (אדר ב' פורים ה'תשע"ד). מרבין בשמחה - גם באדר א'? חלק ב'. זמורות. גיליון מספר 122. עמ' 4. אוחזר מתוך http://www.kbymedia.org/uploads/text/zmorot/zmorot122.pdf

הרב פרישמן, ב. הרב יצחקי. ח. (ה'תשע"ז). גמרא אסתר רבה, פרשה ח'. בתוך הרב נ' צ' מנדלסון (עורך), ותן חלקנו אדר תשע"ז (עמ' 16-15). בני ברק: מאורות הדף היומי.

המשגיח הרב ריבלין, א. מפטירין בנביא – רעיון מהפטרת תרומה. אוחזר מתוך http://download.yutorah.org/upload/kby/text/pash/truma/truma013.doc

---

[1]  שמות כה' א'-ב' (מסתיימת בפרק כז' פסוק יט')

[2]  רש"י לשמות כה' ב'

[3]  שקלים א', ג'-ה'

[4]  רבי עובדיה יעקב סְפוֹרְנוֹ מבולוניה , (נקרא גם הספורנו; איטלקית: Sforno) נולד בין השנים 1468 (ה'רל"ח) - 1473 (ה'רמ"ג) - נפטר לאחר 1550 (ה'ש"י) היה פרשן מקרא יהודי-איטלקי, רב, רופא ואחד מראשי קהילת יהודי רומא וקהילת בולוניה. חיבורו החשוב והנפוץ ביותר הוא ביאור לתורה, למספר ספרי מקרא נוספים (בהם שיר השירים וקוהלת) ופירוש לפרקי אבות. פירושיו מבוססים על הפשט ולשונו קצרה ובהירה.

[5]  רש"י שם

[6]  בתוך ותן חלקנו

[7]  שם

[8]  שמות כה' ח'

[9]  שמו כה' כב'

[10]  במדבר ז' פט'

[11]  בתוך זמורות
 השפת אמת: רבי יהודה אריה ליב אלתר (כ"ט בניסן ה'תר"ז - ה' בשבט תרס"ה; 1847 - 1905), היה האדמו"ר השלישי בשושלת אדמו"רי חסידות גור, ומן הבולטים במנהיגי יהדות פולין בשלהי המאה ה-19. תחת הנהגתו הפכה חסידות גור לחסידות המרכזית בפולין. ספרו, שעל שמו הוא נקרא, "שפת אמת", הוא אוסף של דרשות על פרשת השבוע וחידושים על הש"ס. הספר, שהודפס לאחר פטירתו, זכה להערכה רבה, ונודעה לו השפעה רבה בחסידות גור ומחוצה לה. (מתוך ויקיפדיה).

[12]  תנחומא פרשת בחוקותי סימן ג'

[13]  פסחים קיז ע"א ועוד

[14]  דברי הימים א', ד' יח'

[15] ויקרא רבה א' ג'

[16]  מלכים א ו' יג'.

[17]  פירושים עפ"י רש"י לשמות כה' ג'-ז'

[18]  שמות ל' לד': "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה קַח-לְךָ סַמִּים, נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה, סַמִּים, וּלְבֹנָה זַכָּה: "

[19]  שמות כה' ג'-ז'

[20]  רמב"ם, כלי מקדש, י' ג': סדר לבישת בגדי כהן גדול: מכנסים, כתונת, אבנט, מעיל, אפוד וחושן, מצנפת וציץ.

[21]  תענית כט'

[22]  נתיבות שלום א', עבודת ה', מאמר טו''

[23]  רבה לשעבר של רחובות 1913-1964

[24]  ספר התניא פרק כו'

[25] Avi Fishoff Master KiPologist Founder & Director Home SWEEEET Home TWiSTED PARENTiNG!

[26]  אסתר ט' כב'

[© Smadar Prager, CGP]

---

www.smadarprager.com

Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.

To schedule an appointment please contact at smadarprager@gmail.com or 917-513-1490.