יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת: ביחד יש לנו הכי הרבה כח / פרשת וילך ה'תשע"ז

­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת

והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת וילך

ביחד יש לנו הכי הרבה כח

וַיֵּ֖לֶךְ היא הפרשה התשיעית בספר דברים.

הפרשה מתחילה במילים הבאות: "וַיֵּ֖לֶךְ משֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֛ר אֶת־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵֽל:"[1]

בפרשת וַיֵּ֖לֶךְ, מתחיל משה את פרידתו מעם ישראל.

הוא מספר להם שלא יחצה אתם את הירדן, ולא יגיע איתם לארץ ישראל.

הוא מספר להם שיהושע הוא זה שבו בחר ה' להנהיג אותם בכניסה לארץ ישראל ובכיבושה: "...וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ, וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל-יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ..."[2]. משה מחזק את בני ישראל שלא יפחדו מהמלחמה בעמי הארץ, כיוון שה' יעזור להם.

משה כותב את התורה ונותן אותה לכהנים ולזקני העם שישמרו עליה. 

כתוב[3] שמשה כתב 13 עותקים של ספר התורה: אחד לכל שבט, ועוד אחד שהוטמן בארון הקודש[4].

הפרשה מסתיימת כאשר ה' מספר למשה כי בעתיד יפר עם ישראל את בריתו ויבואו עליו צרות רבות. ה' מצווה את משה לכתוב זאת כעדות בצורת שירה וללמד אותה את העם כדי שיזכור זאת תמיד.

השירה עצמה תופיע בפרשה הבאה – פרשת הַֽאֲזִ֥ינוּ.[5]

אבל לפני סיום הפרשה מגיעה מצוות הקהל.

בארבעה פסוקים[6], מתאר משה לעם את המצווה ומהותה: אחת לשבע שנים, בחג הסוכות, ייקהלו כל העם אל המקדש ויקריאו את דברי התורה:

וַיְצַ֥ו משֶׁ֖ה אוֹתָ֣ם לֵאמֹ֑ר מִקֵּ֣ץ | שֶׁ֣בַע שָׁנִ֗ים בְּמֹעֵ֛ד שְׁנַ֥ת הַשְּׁמִטָּ֖ה בְּחַ֥ג הַסֻּכּֽוֹת:

בְּב֣וֹא כָל־יִשְׂרָאֵ֗ל לֵֽרָאוֹת֙ אֶת־פְּנֵי֙ ה' אֱלֹקֶ֔יךָ בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁ֣ר יִבְחָ֑ר תִּקְרָ֞א אֶת־הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֛את נֶ֥גֶד כָּל־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּאָזְנֵיהֶֽם:

הַקְהֵ֣ל אֶת־הָעָ֗ם הָֽאֲנָשִׁ֤ים וְהַנָּשִׁים֙ וְהַטַּ֔ף וְגֵֽרְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֑יךָ לְמַ֨עַן יִשְׁמְע֜וּ וּלְמַ֣עַן יִלְמְד֗וּ וְיָֽרְאוּ֙ אֶת־ה' אֱלֹֽקֵיכֶ֔ם וְשָֽׁמְר֣וּ לַֽעֲשׂ֔וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת:

וּבְנֵיהֶ֞ם אֲשֶׁ֣ר לֹא־יָֽדְע֗וּ יִשְׁמְעוּ֙ וְלָ֣מְד֔וּ לְיִרְאָ֖ה אֶת־ה' אֱלֹֽקֵיכֶ֑ם כָּל־הַיָּמִ֗ים אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֤ם חַיִּים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹֽבְרִ֧ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ:

יש משהו בפסוקים האלה שמהדהד מוכר וקרוב.

אנחנו שוב שומעים שה' מבקש מאיתנו להתאסף ביחד, כולנו, נשים וגברים, זקנים וטף, ואפילו הגרים. כולם, ללא יוצא מן הכלל, מצווים להתקהל ביחד על מנת לשמוע את קריאת התורה.

ואכן, הפרשה הקודמת, פרשת ניצבים, פותחת במילים: "אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים הַיּוֹם֙ כֻּלְּכֶ֔ם לִפְנֵ֖י ה' אֱלֹֽקֵיכֶ֑ם רָֽאשֵׁיכֶ֣ם שִׁבְטֵיכֶ֗ם זִקְנֵיכֶם֙ וְשֹׁ֣טְרֵיכֶ֔ם כֹּ֖ל אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵֽל:[7]"

גם כאן ההוראה היא: כֻּלְּכֶ֔ם, וכוונתה שנהיה ביחד, מאוחדים עם כל עם ישראל בעומדנו לפני ה'[8].

הדגש הוא על כולם, ועל ביחד.

*

עניין הביחד לא חדש.

כשמצווה הקב"ה על עם ישראל להתכונן ליציאת מצריים, מספרת פרשת שמות שההוראה היתה: "וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב, וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר-בַּסַּף, וְהִגַּעְתֶּם אֶל-הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל-שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת...[9]"

הרבי שמואל שניאורסון זי"ע[10] מסביר שיש עניין מיוחד וברכה מיוחדת לקבלת השפע מהקב"ה דווקא כשעם ישראל ביחד:

מאוחד - עומדים כולם ביחד כאיש אחד בלב אחד[11] לקבלת התורה.

במנין – לאמירת קדושה[12].

בזימון – לפחות שלושה[13].

כלומר, כשמתאגדים מתוך רצון להיות כאחד, כמו אזוב, יש אפשרות להשיג ברכות וקדושה בדרגה שאי אפשר ביחידות.

ועל מנת להבין למה אזוב דוקא מסביר המהר"ש שהאזוב גדל בחרכי הסלעים, או על הארץ, קרוב מאוד לאדמה. האזוב הוא צמח צנוע, וענו, מעצם היותו על הקרקע, על העפר. הוא משתרע ממקום נמוך, או אל מקום נמוך.

ורק אדם שאינו נחשב בעייני עצמו, ונפשו כעפר תהיה[14], יכול באמת להתחבר עם מישהו אחר ממקום של שיוויון.

להיות לאחד. להיות לאגודה.

*

בפרשתינו ה' מורה לנו להתאסף כל שבע שנים, בשנת השמיטה,

להתאחד,

להתאגד,

ולעמוד שוב כולנו כאיש אחד לשמוע ביחד את התורה.

אחרי ששבע שנים היה כל אחד בנחלתו, אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ[15], וכל אחד היה עסוק במשפחתו, בעיניניו האישיים, בעבודתו, ובקהילתו הקרובה, איש איש לעצמו, הגיע הזמן להזכיר לעם שהם עם אחד.

עם אחד ולב אחד.

איך? על-ידי מצווה שתאגד אותנו.

למדנו מהאזוב, שצריך ענווה, ושפלות רוח, כדי שאפשר יהיה להתאגד.

והתורה מראה לנו איך: " הַקְהֵ֣ל אֶת־הָעָ֗ם הָֽאֲנָשִׁ֤ים וְהַנָּשִׁים֙ וְהַטַּ֔ף....[16]" ומסבירה לנו שהעם הם האנשים והנשים  והטף. כולם מרכיבים את העם, כל חלקי העם נחוצים למעמד הביחד, כשכולם שווים לכולם.

חייבים להבין את זה על מנת שהעמידה המשותפת של כולנו תהיה באמת ביחד. רק כך אפשר להתאגד ולהתאחד.

כי אפשר להיות בחדר מלא באנשים ולהרגיש הכי לבד בעולם. השהות המשותפת באותו מרחב לא עושה אוטומטית תחושת קרבה של ביחד.

צריך לעשות משהו כדי שההרגשה הזו תגיע.

צריך להיות אזוב.

כדי שהברכות המיוחדות האלה שה' שומר עבורינו, יוכלו להמשיך ולזלוג על כולנו,

על כל אחד לחוד, ועל כולנו ביחד.

כי יש דברים שרק ביחד אפשר, ולא לחוד.
והסוד שמגלה לנו התורה הוא באיחוד.

בביחד.

שם אנחנו חזקים מול אויבנו. שם אי אפשר לנצח אותנו. שם אי אפשר לשבור אותנו.

*

איך עושים משפחה מלוכדת, מודבקת, דבוקה אחת, בלתי ניתנת להפרדה, בלתי ניתנת לשבירה?

איך אנחנו יכולים כהורים לבנות את הביחד הזה?

איך מגדלים ילדים עם תחושה פנימית של כולנו?

איך מגדלים אחים ואחיות מגובשים, מאוחדים, מאוחים[17] זה בזה?

קוראים לזה שייכות.

יש שייכות שהיא מכורח היותנו: נולדתי להורים האלה, אז אני שייכת למשפחה הזו. נקודה.

ויש שייכות שנוצרת כי עובדים עליה.

כי רוצים לייצר אותה.

זו שייכות שאינה מובנית מאליה.    

תחושת שייכות שמוחדרת לחוויה המשפחתית מתוך מודעות ובאמצעות עשייה מכוונת.

קרבה פיזית לבדה לא מייצרת תחושת שייכות.

צריך לעשות משהו כדי שההרגשה הזו תגיע.

הדבר הכי פשוט זה לעשות -- לעשות דברים ביחד. כשעושים דברים ביחד, מתחברים.

> לשחק, לשוחח, להתכרבל, לקרוא, לספר, לדבר, לאכול, לטייל... לא חסרים דברים שאפשר לעשות ביחד במהלך היום. צריך רק לדאוג לנצל את ההזדמנויות הנקרות ביום יום.

יש כוח מחבר אדיר לעשייה היומיומית החוזרת ונשנית, שמטמיע, שמחזק, ושחורט ורוקע את התחושה ומקבע אותה ביציבות, והופך אותה לתחושה פנימית בלתי ניתנת לערעור, כזו שיכולה לעמוד בכל הסערות של החיים העתידות לבוא, מתוך עצמה פנימית אמיתית.

> ילדים אוהבים מאוד לשמוע "איך באתי לעולם", סיפורים על היום שבו נולדו. זה מחבר אותם לתא המשפחתי עוד מלפני שיש להם זיכרון מעצמם. זה מחזק את תחושת השייכות שלהם כשזוכרים אותם מאז ומתמיד.

> ילדים אוהבים לשמוע סיפורים על הסבים והסבתות שלהם. על הדורות הקודמים. על איך התהוותה המשפחה. הידיעה שיש להם שורשים, ושהם מאוד עמוקים וארוכים, מעבה את תחושת השייכות שלהם. הם עצמם הופכים להיות יותר משמעותיים. מוחשיים. קיימים.

תחושת שייכות נותנת ביטחון לגבי העתיד. יודעים שיש עם מי להתמודד בחיים, שלא לבד, שיש מי שיתמוך, שייצב, שיתן כתף – העתיד נראה הרבה פחות מפחיד כשביחד.

> כדי להעצים את תחושת השייכות טוב ליצור ביטוי, אמרה, או מעין סיסמא שהיא רק של המשפחה.
חוויות משותפות ודברים שהתרחשו כשהמשפחה מבלה ביחד מייצרות הרבה הזדמנויות שאפשר לשאוב מהן אנקדוטות, שהופכות עם השנים לסיסמאות או אמרות שרק מי שהיה שם מבין.

> דרך נוספת היא לומר את הדבר מספיק פעמים כך שייחד את המשפחה.
משפטים שחוזרים על עצמם בסגנון: אצלנו במשפחה זה כך וכך... מייחדים את המשפחה, מבדילים אותה משאר המשפחות, וכתוצאה מכך מעצימים את תחושת השייכות של בני המשפחה למשפחה שלהם.

תחשת שייכות טובה מייצרת אכפתיות אחד לשני, ואחד מהשני, ותחושה חזקה של ערבות הדדית.

באותו אופן אפשר ליצור בין האחים תחושת שייכות שתהיה מיוחדת להם בתוך המשפחה. מעין גאוות יחידה. משהו שהוא ייחודי רק להם. בנבדל מההורים.

דרך עשייה משותפת, אחריות משותפת, ולכידות שלהם כקבוצה מול ההורים.

> וכדי ליצר את הלכידות הזו יש להורים תפקיד משמעותי ומכריע: הם חייבים ליצור בבית אווירה שבה אין תחרות בין האחים.

לא, לא תחרות על ציונים, או מי קופץ יותר גבוה.

אלא תחרות על אהבתם של ההורים.

> כשהורים מראים אהבה לכל הילדים שלהם באופן שווה, ולא מפלים לטובה או לרעה, הם מדשנים קרקע פוריה לצמיחתם של אחים מאוחים לכל החיים.

הכח שלנו הוא בביחד.

וביחד אמיתי אפשר להשיג רק כשכולנו באמת שווים (בערכנו) אחד לשני. לא בתפקידים שלנו, או באחריות השונה, אלא בערכינו הפנימי. כי בכולנו אותו ניצוץ אלוקי.

*

ונסיים בסיפור:

מ

עשה באב ששכב על ערש דווי,

קרא האב לעשרת בניו כדי לדבר איתם לפני מותו.

אמר להם האב-

"הביאו את חבילת הקש שמונחת ליד ראשי",

לקח הבכור את חבילת הקש וביקש להביאה לאביו,

אך האב אמר: "נסה בני, לשבור את הקשים הללו".

ניסה הבכור לשבור את החבילה, ניסה לכופפה, הפעיל כח רב,

אך הקשים נשארו שלמים.

ניסה הבן השני כאחיו, התאמץ מאד אך גם הוא לא הצליח.

וכך ניסו כל האחים לשבור את החבילה כמצוות אביהם,

ולתדהמתם לא הצליחו.

"אלה וודאי קשים מזן מיוחד," חשב כל אח בליבו,

"הרי קש נשבר בקלות, ואיך חבילה זו לא נשברת?"

לאחר שניסו כל הבנים, ללא הצלחה, ביקש האב את החבילה.

לקח האב קש אחד ושבר אותו, לקח עוד קש ושבר אותו,

וכך שבר את כל חבילת הקש- אחד, אחד.

אמר להם האב: "איך אני שאני חלש הצלחתי לשבור את הקשים

ואילו אתם שכח רב לכם לא הצלחתם?

אלא שכל זמן שהחבילה מאוגדת, אי אפשר לשבור אותה,

אך אם מפרקים את החבילה - בקלות אפשר לשוברה,

כך אתם, בני כל זמן שאתם מאוגדים אי אפשר לנצח אף אחד מכם,

אך אם תפרדו חלילה בקלות אפשר לנצח כל אחד מכם!"[18]

גמר חתימה טובה!

---

© כל הזכויות שמורות לסמדר פרגר © תשרי ה'תשע"ז

[1]  דברים לא' א'

[2]  דברים לא' ז'

[3]  דברים רבה ט' ט'

[4]  רבי ינאי, דברים רבה , שם: שלפיו אפשר יהיה לודא שלא יהיו זיופים ושינויים בתורה

[5]  תוכן הפרשה עפ"י אתר heled123.org.il

[6]  דברים לא' י'-יג'

[7]  דברים כט' ט'

[8]  עפ"י הרב יורם אברג'ל זצוק"ל,  מתוך המאמר: 'פרשת ניצבים – ההכנה לראש השנה' , באתר מוסדות "קול רינה"

[9]  שמוות יב' כב'

[10]   ספרי כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע (הרביעי בשושלת חב"ד), תורת שמואל, תרל"א ח"א, מאמרים, ולקחתם אגודת אזוב, קמט

[11]  רש"י שמות יט' ב'

[12] תפילת עמידה, חזרת הש"ץ (שליח ציבור)

[13]  ברכת המזון

[14]  פראפרזה לברכה מתפילת שמונה עשרה: "וְנַפְשִׁי כֶּעָפָר לַכּל תִּהְיֶה..."

[15]  יש 1266 פסוקים בתנ"ך שהביטוי נכלל בהם

[16]  דברים לא' יב'

[17]  המילים אח/אחות ו-מאוחים באות מאותו השורש ממש: א.ח.י 

[18]  הרב אליעזר רפאל ברוידא, אתר breslev.co.il

[© Smadar Prager, CGP]

---

www.smadarprager.com

Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Eating Disorders.

To schedule an appointment please contact at smadarprager@gmail.com or 917-513-1490.