יום רביעי, 22 ביולי 2020

יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת: עֵת לְדַבֵּר | פרשת דברים | ערב ראש חודש מנחם-אב | כט' בתמוז ה'תש"פ

בס"ד
­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת דברים

גם אם עומד לך על קצה הלשון - לפעמים זה לא הזמן הנכון לדבר.
צריך לדעת מתי לדבר ומתי לשתוק, לדחות את הדיבור למועד אחר, מתאים יותר.
"לַכֹּל זְמָן, וְעֵת לַכֹּל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם."
השיעור מוקדש
לעילוי נשמת אספירנס כהן בת סניורה ואברהם מורה מועלם. רוח ה' תניחה בגן עדן.
ולהבדיל בין החיים לחיים,
לזכות ראובן בן דורית זילפה , לרפואה שלימה וישועות מעל הטבע.

אני לא קוראת בקפה, לא מגדת עתידות, לא נביאה, וגם אין לי כוחות טלפטיים, ובכל זאת אני בטוחה שבשבוע האחרון היו לך חיכוכים עם בעלך, או אחד הילדים.
איך אני יודעת?
כי ככה זה יחסים.

שני עולמות בוחרים או מוצאים את עצמם חיים בבית אחד, וכל עולם יש לו את הרצונות שלו והצרכים שלו, החשקים שלו וההעדפות שלו – וזה אף פעם לא עולה ב-100% בקנה אחד עם העולם השני שחולק איתך את החיים.
קונפליקטים הם בלי נמנעים.
ויכוחים הם כורח המציאות.
חיכוכים הם חלק מהחיים.

השאלה: איך רבים? איך מתווכחים?
ושאלת השאלות: מתי? מתי העיתוי הנכון? ואם בכלל...

{

הגענו לפרשת דְּבָרִ֗ים[1]: הפרשה הראשונה של החומש החמישי והאחרון בחמשת חומשי תורה שנקרא על שמה: ספר דְּבָרִ֗ים.

לכל חומש יש שם נוסף שנתנו לו חז"ל.

בְּרֵאשִׁית נקרא גם  סֵפֶר הַיָּשָׁר | ספר שמות נקרא גם ספר הגאוּלה  |  ספר ויקרא נקרא גם  תורת כוהנים | ספר במדבר נקרא גם  חומש פקודים | וספר דְּבָרִ֗ים נקרא גם מִשְׁנֵה תּוֹרָה, כי הרבה ממצוות התורה המפורטות בחומשים הקודמים חוזרות ונשנות ונאמרות גם בחומש דברים, ומצוות חדשות שעדיין לא צוינו, מובאות עכשיו, מצוות הקשורות לארץ ישראל שלא היה שייך לקיימן במדבר.

{

אבל האמת היא שחומש דְּבָרִ֗ים נקרא גם מִשְׁנֵה תּוֹרָה, מכיוון שעכשיו מתחיל נאום הפרידה של משרע"ה מעם ישראל.
משה רבינו שונה וחוזר על כל מה שקרה להם – באנגלית קוראים לזה recap[2].
או במילים אחרות, משה רבינו עושה סִכּוּם, מעין "אלה הם חיינו", של לפני פרידה.

פרשת דברים פותחת בפסוק: "אֵ֣לֶּה הַדְּבָרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־כׇּל־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן בַּמִּדְבָּ֡ר בָּֽעֲרָבָה֩ מ֨וֹל ס֜וּף בֵּֽין־פָּארָ֧ן וּבֵֽין־תֹּ֛פֶל וְלָבָ֥ן וַחֲצֵרֹ֖ת וְדִ֥י זָהָֽב׃[3]"

חומש במדבר הסתיים במלחמה אליה ציווה ה' להוביל את עם ישראל נגד בלק בן ציפור, מלך מדין, על שום שבעצת בלעם הרשע שלח את בנות מדין להחטיא את בני ישראל. מגיפת תועבה שהסתיימה עם פִּנְחָס[4], שלקח רומח, ושיפד את נשיא שבט שמעון, ואת הנסיכה המדיינית איתה קיים יחסי מין לעיני כל:
"וְהִנֵּ֡ה אִישׁ֩ מִבְּנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל בָּ֗א וַיַּקְרֵ֤ב אֶל־אֶחָיו֙ אֶת־הַמִּדְיָנִ֔ית לְעֵינֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וּלְעֵינֵ֖י כׇּל־עֲדַ֣ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֑ל וְהֵ֣מָּה בֹכִ֔ים פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃[5]"
"וְשֵׁם֩ אִ֨ישׁ יִשְׂרָאֵ֜ל הַמֻּכֶּ֗ה אֲשֶׁ֤ר הֻכָּה֙ אֶת־הַמִּדְיָנִ֔ית זִמְרִ֖י בֶּן־סָל֑וּא נְשִׂ֥יא בֵֽית־אָ֖ב לַשִּׁמְעֹנִֽי׃ וְשֵׁ֨ם הָֽאִשָּׁ֧ה הַמֻּכָּ֛ה הַמִּדְיָנִ֖ית כׇּזְבִּ֣י בַת־צ֑וּר רֹ֣אשׁ אֻמּ֥וֹת בֵּֽית־אָ֛ב בְּמִדְיָ֖ן הֽוּא׃[6]"

ונשאלת השאלה מדוע בכלל היה חשוב לבָּלָק בֶּן-צִפּוֹר מלך מואב לקלל את עם ישראל, ואיך זה קשור לפרשה שלנו?

בפרשת בָּלָ֖ק[7]  מסופר לנו על בָּלָק בֶּן-צִפּוֹר, מלך מואב, שעקב בחרדה אחר מסע הכיבוש והניצחונות של עם ישראל בדרכו לארץ. הוא חושש שעתה יגיע תורו, והוא פונה לשכנתו השנואה, מדיין, לחבור אליו במאבק נגד בני ישראל:
"וַיַּ֥רְא בָּלָ֖ק בֶּן־צִפּ֑וֹר אֵ֛ת כׇּל־אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה יִשְׂרָאֵ֖ל לָֽאֱמֹרִֽי׃
וַיָּ֨גׇר מוֹאָ֜ב מִפְּנֵ֥י הָעָ֛ם מְאֹ֖ד כִּ֣י רַב־ה֑וּא וַיָּ֣קׇץ מוֹאָ֔ב מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
וַיֹּ֨אמֶר מוֹאָ֜ב אֶל־זִקְנֵ֣י מִדְיָ֗ן עַתָּ֞ה יְלַחֲכ֤וּ הַקָּהָל֙ אֶת־כׇּל־סְבִ֣יבֹתֵ֔ינוּ כִּלְחֹ֣ךְ הַשּׁ֔וֹר אֵ֖ת יֶ֣רֶק הַשָּׂדֶ֑ה וּבָלָ֧ק בֶּן־צִפּ֛וֹר מֶ֥לֶךְ לְמוֹאָ֖ב בָּעֵ֥ת הַהִֽוא׃[8]"

הרב שמואל וולף, שליח חב"ד ביהוד-מוֹנוֹסוֹן, מסביר[9] שהאמת היא שלא היתה לו שום סיבה לעשות את זה.
לא מואב ולא מדיין היו בדרכם של בני ישראל. עם ישראל בכלל לא תכנן לצאת נגדם למלחמה.
זה היה פשוט הפחד שעורר שנאה, ושנאה טהורה שלחה אותו להילחם במישהו שבכלל לא רצה להילחם נגדו.

השם שלהם מעיד על מהותם.  מִדְיָ֖ן מלשון רִיב וּמָדוֹן[10], מריבה, שנאה.

וכמה זה קורה גם לנו בחיים, שאנחנו מרגישים מותקפים ותוקפים בחֵמה שפוכה, מישהו שבכלל לא היתה לו כוונה לתקוף אותנו?
בדיוק כמו שהרבה מאוד פעמים היופי הוא בעיני המתבונן, כך גם תחושת ה"אני מותקפ/ת" היא בליבו/ה של המרגיש/ה.

קוראים לזה שנאת חינם.
זו השנאה שרואים בימים אלה ברחובותיה של ארץ הקודש האהובה שלנו.
זו השנאה שבגללה חרב בית המקדש השני.
{

מ
ספרת הגמ' במסכת גיטין[11]:
על קמצא ובר-קמצא חרבה ירושלים.
היה אדם אחד שאהב את קמצא ושנא את בר-קמצא. עשה סעודה. אמר לשמשו: לך והזמן לסעודה את קמצא, שאותו אני אוהב. הלך השמש והביא בטעות את בר-קמצא השנוא.
מצא בעל הבית את בר-קמצא יושב ליד שולחנו. אמר לו: הרי אתה שונא אותי. מה אתה עושה כאן?!
השיב בר-קמצא: הואיל ובאתי הנח לי ואתן לך דמי האכילה והשתייה שלי.
אמר לו בעל הבית: לא! צא מכאן.
- אתן לך דמי חצי סעודתך.
- לא
- אתן לך דמי כל סעודתך.
- לא
נטלו בידו, העמידו והוציאו החוצה.
אמר בר-קמצא: הואיל וישבו שם חכמים ולא מיחו בידו כנראה שנוח להם בזה. אלך ואלשין עליהם לפני המלך.
ואכן, אמר וכך עשה. בר-קמצא הלך ואמר לקיסר: מרדו בך היהודים. ומשם היתה קצרה הדרך לחורבן הבית שהומט על ישראל.

{

השנאה מקורה בפחד, פחד קיומי, פחד מהשונה, פחד מפגיעה... פחד.
ופחד מוליד שנאה. ושנאה גורמת לצלם אנוש להתנדף.
"וַיַּ֥רְא בָּלָ֖ק", אומרת לנו התורה. וַיַּ֥רְא זה לא רק לראות, זה גם לפחד.
ומאשררת התורה בפסוק הבא אחריו: "וַיָּ֨גׇר מוֹאָ֜ב", וַיָּ֨גׇר מלשון פחד, כמו שכתוב בספר איוב: "כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵנִי, וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי.[12]"
רש"י[13] שיום פטירתו הערב ומחר מפרש לנו: "לפיכך וַיָּ֨גׇר מוֹאָ֜ב  – לשון מורא, כמו: גּוּרוּ לָכֶם (איוב י״ט:כ״ט).[14]"

{

ובסוף חומש במדבר אומר ה' למשה רבינו ע'ה: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ.[15]"

והנה אנחנו אחרי הנצחון על המדיינים, אחרי שמשה ביצע את הוראתו של הקב"ה ונקם את נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים, זהו זה. הוא יודע שהדבר הבא שהולך להתרחש הוא המוות שלו, כפי שהבטיח לו ה': "אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ."

התאריך הוא א' בשבט. יש למשה רבינו ע'ה 36 ימים עד יום מותו ב-ז' באדר.

כותב פשוטו של מקרא: "ספר דְּבָרִ֗ים כולל בתוכו את הנאום הגדול והארוך אותו נשא משה לפני ישראל בתקופה האחרונה לחייו, מא' בשבט עד ז' באדר, כשעמדו בני ישראל בסיום מסעם במדבר, בהיותם קרובים ומוכנים להיכנס לארץ המובטחת, וכשמו כן עניינו: 'דְּבָרִ֗ים' אשר דיבר משה לפני בני ישראל – כהדרכה והכנה לקראת ישיבתם בארצם."

"אֵ֣לֶּה הַדְּבָרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־כׇּל־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן בַּמִּדְבָּ֡ר בָּֽעֲרָבָה֩ מ֨וֹל ס֜וּף בֵּֽין־פָּארָ֧ן וּבֵֽין־תֹּ֛פֶל וְלָבָ֥ן וַחֲצֵרֹ֖ת וְדִ֥י זָהָֽב׃"

וברור שכל המקומות שמשה מפרט הם לא באמת שוב פירוט רשימת מכולת של המקומות שבהם עברו בני ישראל במסעותיהם, אלא שאלו המקומות שבהם הכעיסו בני ישראל את הקב"ה.

מפרש לנו רש"י: "כל שמות המקומות המוזכרים במקרא זה, דרשום חז"ל ברמזים על מעשיהם כל ישראל בהיותם שם, ולמה לא כתבם משה במפורש?
אֵ֣לֶּה הַדְּבָרִ֗ים - לפי שהן דברי תוכחות על חטאי ישראל, ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו ישראל לפני המקום בהן, לפיכך, כדי שלא להתחיל לספר בגנותם, סתם הכתוב כאן את הדברים והזכירם רק ברמז, מפני כבודן של ישראל, ורק להלן בהמשך הפרשה, הוכיחם כל חטאיהם במפורש."

יש כאן למידה מדהימה עבורינו על ההיפך של שנאת חינם – של אהבת חינם.
והיא נכונה תמיד, אבל במיוחד בימים אלה של בין המצרים שבהם אנחנו מתאבלים על חורבן הבית – והשני, שחרב על שום שנאת חינם[16].


וַיְהִי֙ בְּאַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה בְּעַשְׁתֵּֽי־עָשָׂ֥ר חֹ֖דֶשׁ בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֑דֶשׁ דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה ה' אֹת֖וֹ אֲלֵהֶֽם׃[17]
עכשיו זה הזמן שלו לומר את כל מה שיש לו לומר, לדבר על כל הדברים ששיש לו לומר, את הדברים שהיו לו לומר, וטרם...
עכשיו זה הזמן.

כותב רש"י: " וַיְהִי֙ בְּאַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה בְּעַשְׁתֵּֽי־עָשָׂ֥ר חֹ֖דֶשׁ – מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה. ממי למד, מיעקב שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה. אמר לו: ראובן בני, אומר לך מפני מה לא הוכחתיך כל השנים הללו, כדי שלא תניחני ותלך ותדבק בעשו אחי.

ומפני ארבעה דברים אין מוכיחין את האדם אלא סמוך למיתה:
כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו,
ושלא יהא חברו רואהו ומתבייש ממנו כו',
כדאיתה בסיפרי (ספרי דברים א':ג': "ומפני ד' דברים אין מוכיחים את האדם אלא סמוך למיתה:
כדי שלא יהו מוכיחו וחוזר ומוכיחו, כדי שלא יהא חבירו רואהו ומתביש הימנו,
ושלא יהא בלבך עליו,
וכדי שיפרש ממנו בשלום שהתוכחה מביאו לידי שלום.").

וכן יהושע לא הוכיח את ישראל אלא סמוך למיתה,
וכן שמואל: הנני ענו בי (שמואל א י"ב:ג'[18]), וכן דוד את שלמה בנו."

רש"י מלמד אותנו הלכות שבין אדם לחברו. איך בפועל מביאים לידי ביטוי את : "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ![19]"
ולפי מה שאנחנו רואים בימים אלה רבי עקיבא בטוח התכוון: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ בעיקר אם הוא לא כָּמוֹךָ!"

אם יש זמן נכון לומר דברי תוכחה, אז בודאי יש זמן נכון להעביר ביקורת, ודרך נכונה להעביר את המסר.

ואת זה מלמד אותנו משה רבינו עליו השלום, שלקח דוגמא מיעקב אבינו.

אז מה כל זה אומר לנו, איך זה מתחבר אלינו, כהורים , כבני זוג?
אנחנו לומדים היום מתי לשתוק ומתי לדבר. זה צריך לעבוד בהרמוניה, ולאו דווקא לפי מה שמתחשק, או זורם טבעי.

{

כי קונפליקטים הם בלתי נמנעים. וצריך ללמוד מתי לדבר, איך לדבר, כמה לדבר, וגם—מתי לשתוק.

בספר פניני הלכה של הרב אליעזר מלמד, רב ישיבת הר ברכה, "מסופר על רבי אלכסנדרי[20], שנכנס לעיר אחת, והכריז שיש לו תרופה, עבור מי שרוצה לזכות באריכות ימים. התאספו סביבו אנשים רבים, ובקשו את תרופת הפלא לאריכות ימים. אמר להם:[21]" "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה.[22]"
"הפסוק מבטיח אריכות ימים לכל אדם שינצור את לשונו מלדבר רע על חבריו. אם רצונכם באריכות חיים אל תדברו לשון הרע (ע"ז יט, ב, ע' ויק"ר טז, ב).
הרב ישראל מאיר מראדין נולד לפני יותר ממאה וחמישים שנה, וכשהיה בערך בגיל ארבעים נדבו ליבו לקום ולעורר את עם ישראל לשמירת הלשון. לשם כך הוא חיבר ספר ארוך ומקיף על דיני לשון הרע ורכילות. לספר קרא בשם "חפץ חיים", על שם הפסוק שהזכרנו, המבטיח אריכות ימים למי שנוצר לשונו מלדבר רע. רבי ישראל מאיר לא הסתפק בחיבור הספר בלבד, אלא אף היה נוסע ומפיצו בקהילות ישראל, ובשיחותיו לפני תלמידיו היה מרבה מאוד לדבר על חומרת איסור לשון הרע.[23]"

בני זוג שונים זה מזה. לא רק באופיים, או בכישרונות והנטיות, התחביבים וכיוב'.
שונים זה מזה באופן מאוד מהותי.
למשל, נשים אוהבות לדבר. וגברים לא ממש.
כתוב "עֲשָׂרָה קַבִּין שִׂיחָה יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלוּ נָשִׁים [24]".
אין להן ברירה, הן חייבות לדבר.
איך יגדלו ילדים אם אימהות לא ידברו אליהם?
חייבים לדבר. אי אפשר לחנך ילדים בלי לדבר אליהם.
כתוב: "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ.[25]". מוסר זה קצר: אל תֶּ'פֹּה, ואל תֶּ'שָׁם...
אבל תורה.... זה משהו שצריך לשנן, לחזור עליו שוב ושוב, לדבר עליו, מחבקים אותה, רוקדים איתה.
אפילו המיילדות הראשונות בתורה קיבלו את הרכים הנולדים אל העולם בדיבור: שִׁפְרָה וְפּוּעָה[26], זו משפרת, עוטפת ודואגת לו באהבה, וזו פועה ומשמיעה קולות.
תארו לעצמכם גברים מיילדים? הם רק נותנים פקודות: תסתובבי, תדחפי, תעצרי...
איפה הדיבור? איפה הנשמה?
דיבור הוא חלק מהנשמה. ולכן נצטווינו גם לא לדבר דברים בטלים[27].
ובגלל זה גם קיבלנו אנחנו הנשים, תשעה מתוך עשרת הקבין של הדיבור שירד לעולם.
כדי שיהיה לנו מאגר גדול שיספיק לעבודה שאנחנו עושות.

אז הבעל חוזר הביתה, ואת חייבת לספר לו כל מה שקרה היום.
והוא ממש לא בעניין דיבור עכשיו. הוא רוצה שקט. לאכול. להרגע מהיום.
דיבורים בשבילו זה עבודה. להקשיב, לשמור על קשר עין, להגיב. לא לנסות ישר לתקן כדי לסגור עניין ולזוז הלאה.
אבל דיבור הוא חלק מהנשמה, ואם לא תדברי יכאב לך בנשמה.
אחוות נשים זה פטפטת.
נשים צריכות לדבר כדי לעשות סדר במחשבות של עצמן,
כדי להרגיש מובנות,
כדי להרגיש שלמישהו אכפת,
היא צריכה קשר עין, והנהון, ו-"מממ", ו"ברור", שיעודדו אותה להמשיך "לונטל" (להוציא ולעשות ונטילציה= אוורור).
תוך כדי הדיבור, הלא מופרע, והמקבל עידוד מהמקשיבה האמפטית, היא תבין דברים עם עצמה שללא הדיבור לא היתה יכולה להבין.

והוא?
הוא צריך לעשות דברים בצוותא: לשחק כדורסל, כדורגל, ללמוד זה לצד זה בחברותא, לטייל....
אבל אם תבקשי ממנו באמצע הטיול לעצור להתפעל מהנוף – רוב הסיכויים שאו
א. אופס... עברנו את זה כבר, או
ב. הוא יתרצה אבל זה "יעלה לו בדם".
גברים אוהבים לעשות דברים במקביל – לאו דווקא ביחד.

{

רואים את זה כשצופים במשחקים של בנים ובנות בגילאי הגן.
אצל הבנים, כל אחד מחזיק מכונית צעצוע, ונוסע במסלול משלו, ומידי פעם הם מתנגשים, וממשיכים הלאה.
אצל בנות, לעומת זאת, יש מיד מישהי שתנהל את הקבוצה ותחלק תפקידים, והמשחק יהיה מושלם רק אם כל אחת תבצע את תפקידה, וכל הקבוצה תפעל ביחד.
לבנות אין בעיה עם משחקי קבוצה.
אצל הבנים זה קצת יותר טריקי, צריך ללמד אותם יותר שיתוף פעולה.

אשה יכולה לפנות לבעלה בטרוניה: "נשמה, מזמן לא יצאנו ביחד!"
והוא, יפער זוג עיניים תמהות, וישאל בחוסר הבנה: "מה ז'תומרת מזמן לא יצאנו ביחד?! אתמול עשינו ביחד קניות בסופר!"
והיא: "אבל זה לא נחשב!"
והוא: "למה לא?"
היא: "כי לא היינו ביחד."
והוא ממש לא מבין. הרי טכנית היינו ביחד.

הוא לא מבין את הצורך שלך בשיחה שקושר אותך אליו ויוצר עבורך בועת אינטימיות.
ואת לא מבינה את הצורך שלו בעשיית דברים ביחד כדי להרגיש קרוב אליך. כדי להיקשר.

את רוצה לדבר. והוא רוצה לשתוק.

אז בזוגיות אנחנו צריכות לדעת מתי לדבר ומתי להחריש.
כמו שאמר שלמה המלך בקהלת:
"לַכֹּל, זְמָן; וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם. 
         עֵת לִבְכּוֹת         וְעֵת לִשְׂחוֹק,
         עֵת לַחֲבוֹק,       וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק.
         עֵת לְבַקֵּשׁ         וְעֵת לְאַבֵּד,
         עֵת לַחֲשׁוֹת       וְעֵת לְדַבֵּר.
         עֵת לֶאֱהֹב         וְעֵת לִשְׂנֹא,
        
עֵת מִלְחָמָה      וְעֵת שָׁלוֹם[28]."

הבן זוג שלנו לא בנוי כמונו, הוא לא מסוגל לעמוד בעומס הפטפטת שלנו.
צריך למצוא את הזמן הנכון שבו הוא יכול להקשיב – וזה בוודאי לא איך שהוא נכנס בדלת מהעבודה, או בטלפון באמצע יום העבודה העמוס שלו.
תקבעו זמן לדייט שבועי. זה זמן מובנה לשיחה. ואז אפשר....

{

ומהצד שלו? גם הוא צריך לדעת מתי לדבר, ומתי לא לשתוק.
למשל, כשהיא מספרת לך על כל מיני צרות קטנות לאורך היום, פשוט תקשיב.
מי ביקש ממך לדבר?
ובטח ובטח לא ביקשו ממך עצות איך לתקן את המצב.

הכי מצחיק זה , כשאת מספרת משהו שכבר קרה, ובאמצע הדרמה הוא מציע פתרון קונקרטי למשהו שכבר התרחש. מה אתה מציע פתרון?
זה כבר היה? הבעיה נפתרה. זה רק סיפור...

ולפעמים , דווקא כשצריך לדבר את מחליטה לשתוק.
בעלך נכנס הביתה, מסתכל עליך ומבין שהוא עשה משהו נורא, הוא רק לא יודע מה.
הוא מתחיל לסדר במהירות את כל הדברים ברשימה שעל המקרר שכבר מחכים חודשים, ועדיין מגיעים ממך זרמים של חוסר מרוצות.
אין לו מושג מה קרה.
מפלס הלחץ רק עולה.
הוא עשוי לצאת מגדרו ולדבר, ולשאול: "קרה משהו?"
וואו, וואו! קרה משהו? את מתפוצצת....!
"אבל מה עשיתי?"
"אתה לא יודע מה עשית?"
"לא. בחיי!" (מה שרק מעלה לך עוד יותר את הסעיף...)
ואז מגיע העונש הנורא מכל: ה-silent treatment. דווקא עכשיו את מחליטה לשתוק?
כאילו, לא מספיק שאתה לא יודע מה עשית, תעמוד בפינה ותחשוב על עונש?

נשמה. זה לא הזמן לשתוק.
שבי , דברי, תוציאי, תסבירי. כן. בפעם המיליון עשרים ושלוש. הוא לא עושה את זה בכוונה.
הוא אשכרה, לא שם לב לפרטי הפרטים שאת שמה אליהם לב.

{

ויש כאן צורך באיזון דק דק כי לפעמים נגמרות המילים, וכבר לא מדברים בכלל. ושתיקה ענקית משתררת בבית. ואיזה חורבן נוראי זה.
בית לא נחרב רק בגלל שנאת חינם ולשון הרע, בית נחרב גם בגלל שלא מדברים בו.
בתים מתייבשים ומתפוררים מזה שבני זוג לא מדברים אחד עם השני.
הם כבר לא חברים יותר. או אולי נכון יותר לומר, אין להם יחסים חבריים יותר.
זה לא ענין של אהבה, זה ענין של לחבב.
אפשר לאהוב מישהו מאוד, אבל לא לחבב אותו במיוחד.

חייבים לשמור על החיבוב הזה. כי אחרת זה יוצר בדידות בתוך הביחד, וזה מייצר טינה. וחבל.

מגילת איכה, שאותה אנחנו קוראים בתשעה באב פותחת בפסוק:
"אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד היאך ישבה שוממה הָעִיר רַבָּתִי עָם העיר המרובה בעם רב הָיְתָה כְּאַלְמָנָה כאשה גלמודה שבעלה הלך לארץ רחוקה, רַבָּתִי בַגּוֹיִם העיר המתרברבת ומתגאה על הגויים שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת העיר השולטת במדינות הָיְתָה לָמַס נהייתה כבושה ומשועבדת:[29]"

מלמד אותנו הרב שמואל וולף (התחלנו איתו את השיעור...),  אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר ראשי תיבות: אֵיבָה.
זה מה שיש לנו בתקופה הזו מכל הכיוונים.
מלחמת מדין, מדון וריב, שנאה, שנאת חינם, חורבן....
עפ"י החסידות, כל העמים האלה שעם ישראל נלחם בהם לפני כניסתם לארץ ישראל מייצגים סוג של תכונה אנושית, תכונה בנשמה.
התורה רלוונטית עבורינו כל-כך, כל הזמן, תמיד. במיוחד בימים אלה המסר ברור:
די לאיבה.
די לשנאה.
די לפחד מהשונות.
הקריאה שקרא הקב"ה למשה רבינו "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים...[30]" היא ההתמודדות של כל אחד ואחת בחיים.
זו בעצם קריאה אישית לכל אחד ואחד מאיתנו לצאת למלחמת חורמה על מדין, על השנאה, המדון והמריבה.

זה יכול להיות עם עצמנו, במערכת היחסים הפנימית שלנו בינינו לבין עצמנו, וזה יכול להיות עם הזולת, עם מי שאנחנו מקיימים איזו שהיא מערכת יחסים.

יש נשים שמאוד טובות בלשנוא את עצמן. וזה חייב להיפסק.
איך את רוצה שמישהו אחר יאהב אותך אם אפילו א לא סובלת את עצמך?

צריך לעבוד לשיח מקרב, ואוהב, וסלחני, ומעוניין להייטיב עם האחר.
רק ככה אפשר באמת לדבר. ובעיקר, רק ככה אפשר להעביר ביקורת, או להוכיח.
לעמוד כמו משה רבינו, בעיתוי הנכון – ורק אז... ללדבר. להגיד את מה שרצית.

{

ראש חודש מנחם אב מבורך לכולנו, לכל עם ישראל, לעולם.
בע"ה ניפגש בבית המקדש השלישי.

{

שֶׁיִבָּנֶה בֵּית הַמִקְדָּשׁ[31]


שֶׁיִבָּנֶה בֵּית הַמִקְדָּשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ, וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְּתוֹרָתֶךָ.



{

בשם כל ישראל השיעור מוקדש לזכות המצפים לזרע בר קיימא
חיים בן פיגא ציביה ואסתר לאה בת צילה
משה מרסל בן דבורה ומוריה חיה בת סיגלית זהבה
גל יצחק בן סמדר וניקול מרים בת שרה
ולזכות המצפים לזיווג הגון בר קיימא משורש נשמתם
הדס בת הגר, שירית בת רות רותי, דנדן דוד בן סמדר, בר אליעזר בן סמדר
ולהבדיל לבריאות טובה גוף ונפש ורפואה שלימה של אמיליה בת אסתר, ליאל בת דיקלה, רון בן באשה, רחל בת חיה פייגע, שאהלה שולה בת זינת, יוכבדת בת בתיה, ופזית בת נעמי בתוך שאר חולי עמו ישראל

{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה

שיעור ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר לנשים בע"ה ב'נ כל יום שלישי בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.

פרויקט שיעורי ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.

תגובות הארות והערות יתקבלו בשמחה

{

מקורות נוספים:[32]

הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא: חמישה חומשי תורה עם ביאור המקרא בדרך הפשט, דברים – פרשת דברים. עמ' ב-מח. ירושלים: לשם ספרי איכות.

גרין, נ. (כ"ט תמוז התשע"ז | 23.07.17). 7 עובדות על רש"י ש(אולי) לא ידעתם. אוחזר מתוך https://www.hidabroot.org/article/141730

הרב הלוי, ש. (אין תאריך). ביאור מגילת איכה: בשפה פשוטה וברורה על פי פרשני התנ"ך. לקוח מתוך חוברת בשער האגדה ארבע תעניות של הרב דוד שלום נקי שליט"א. "מגילת איכה מבוארת בשפה פשוטה וברורה לילדים" ומבוגרים כאחד... אוחזר מתוך http://www.dvar-tora.co.il/mamr.aspx?id=628

הרב מלמד, אליעזר. פניני הלכה. https://shop.yhb.org.il/shop

מקראות גדולות על התורה. אוחזר מתוך http://mg.alhatorah.org/




* שם השיעור לקוח מקהלת ג' ו'
[1]  פרשת דְּבָרִ֗ים: א' א' – ג' כב' (1/11)
[2]  Recap קיצור של המילה Recapitulation שפירושה: סִכּוּם.
[3]  דברים א' א'
[4]  פרשת פנחס, שמינית מתוך עשר בספר במדבר: כה' י' – ל' א'
[5]  במדבר כה' ו' (פ' בלק)
[6]  במדבר כה' יד'-טו'
תקציר הפרשה עפ"י אתר "גלים"
[7] פ' בָּלָ֖ק: במדבר כב' ב' – כה' ט' (7/10)
[8]  במדבר כב' ב'-ד'
[9]  בסרטון וידאו בווטסאפ/פייסבוק: https://www.facebook.com/1569074496658560/videos/613795289261409
[10]  חבקוק א' ג': "לָמָּה תַרְאֵנִי אָוֶן וְעָמָל תַּבִּיט וְשֹׁד וְחָמָס לְנֶגְדִּי וַיְהִי רִיב וּמָדוֹן יִשָּׂא."
[11]  דף נה' עמ' ב'
[12]  איוב ג' כה'
[13]  רבנו רבי שלמה יצחקי הלוא הוא רש"י הקדוש, ראוי הוא לראשי התיבות "רבן של ישראל". כתוב עליו שאין מילים לשער ולתאר את צדקנותו ותרומתו של הצדיק ללומדי התורה לאורך כל הדורות.
1 . רש"י נולד בשנת דתת"א (1040) והלך לבית עולמו בגיל 64 בשנת ד'תתס"ה (13 יולי 1105), לפני כ- 900 שנים.
2 . כבר בצעירותו ניחן רש"י בכושר לימוד מיוחד, עד שעלה ונתעלה, והחל מפרש את הש"ס בקונטרסים. בהגיעו לגיל 32
החליט לערוך גלות בכדי לבדוק אם יש גרסאות אחרות של התלמוד, או פירושים טובים משלו על הש"ס .
3. רש"י פירש פירוש על התורה כולה, אך המיוחד בכולם הוא הפירוש על החומש. לפני כן עשה תרי"ג תעניות. על פירוש זה
ישנם 19 פרשנים, וכותב הרב חיד"א* שטמון בפירוש זה גם פירוש על הקבלה .
4. רש"י נודע בענוותנותו, ופירושו הראשון על התורה מתחיל במילים "אמר רבי יצחק", ובמקומות רבים לא חשש לכתוב "איני
יודע".
* החיד"א, הרב חיים יוסף דוד אֲזוּלַּאי )בראשי תיבות: חִּי ד"א; ה'תפ"ד - י"א באדר ה'תקס"ו; 1724 - 1 במרץ 1806 (, היה
מקובל, ביבליוגרף, והיסטוריון. מגדולי פוסקי ההלכה. נולד ונפטר בירושלים, ישראל.
ואני חושבת שהוא היה באמת גאון אמיתי שהקדים אז זמנו בעומק הבנתו לא רק את התורה, אלא גם את נפש האדם.
אנחנו רואים את זה נפלא בפירושים שלו לאורך כל התורה.
[14]  איוב יט' כט': "גּוּרוּ לָכֶם מִפְּנֵי חֶרֶב כִּי חֵמָה עֲוֺנוֹת חָרֶב לְמַעַן תֵּדְעוּן [שַׁדּוּן] (שדין)."
[15]  במדבר לא' ב'
[16]  יומא ט' ב': "בית ראשון חרב בעקבות עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות. בית שני נחרב בגלל שנאת חינם."
[17] דברים א' ג'
[18]  שמואל א יב' ג': "הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה' וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ וְאָשִׁיב לָכֶם."
[19]  ויקרא יט' יח' ; וגם ירושלמי נדרים ל': "א"ר עקיבא ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה."
[20]  רבי אלכסנדרי היה אמורא ארץ ישראלי בדור השני והדור השלישי. היה דרשן גדול, וכל מאמריו בתלמוד עוסקים בענייני אגדה. מימרות רבות בענייני אגדה מופיעות בשמו בתלמוד, ומהמפורסמות שבהן, שהיה הולך ומכריז מי מי רוצה לחיות? וכשהתקבצו סביבו אנשים היה מראה להם את הפסוק מי האיש החפץ חיים וכו' נצור לשונך מרע (תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י"ט, עמוד ב').
[21]  פניני הלכה, ספר ליקוטים ב', פרק א' - בין אדם לחברו, יב': החפץ חיים
[22]  תהילים לד' יג'-יד'
[23]  פניני הלכה, שם
[24]  קידושין מט' ב'
[25]  משלי א' ח' , וגם מתוך ברכות השחר
[26]  שמות א' טו': שיפרה יוכבד, פועה מרים.
[27]  עפ"י החיד"א: "כי הדיבור הוא חלק מהנשמה וכל דיבור מפסיד דבר מה מהנשמה, כי ההבל מהנשמה והוא חיותו ועל זה נצטוינו שלא לדבר דברים בטלים שמפסיד בהם חלק נשמתו וחיותו." בתוך "עטרת פז" עמ' ע'
[28]  קהלת ג' א' - ח'
[29]  איכה א' א': "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד היאך ישבה שוממה הָעִיר רַבָּתִי עָם העיר המרובה בעם רב הָיְתָה כְּאַלְמָנָה כאשה גלמודה שבעלה הלך לארץ רחוקה, רַבָּתִי בַגּוֹיִם העיר המתרברבת ומתגאה על הגויים שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת העיר השולטת במדינות הָיְתָה לָמַס נהייתה כבושה ומשועבדת."
[30]  במדבר לא' ב': "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ."
[31]  בשיעור הקשבנו לשיר "שיבנה בית המקדש". מילים: סוף תפילת שמונה עשרה ; לחן: עממי ; שירה, הרבי מליובאוויטש וחסדיו, פורים תשמ"ג. החזן ר' משה טלישבסקי התחיל בנגינה והקהל אחריו:  https://www.youtube.com/watch?v=G-8bUx04ECE
[32]  "כל המביא דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם". אבות ו' ו'


[© Smadar Prager, CGP]



Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Emotion Focused Psychotherapist since 1998 after graduating the four-year program in the Alfred Adler Institute in Israel.  With a home-based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island) she focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.



To contact or to schedule an appointment please email smadarprager@gmail.com or call/text 917-513-1490.
I'd love to hear from you.

אין תגובות:

פרסום תגובה