יום רביעי, 15 ביולי 2020

יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת: מסע החיים | פרשות מטות מסעי | כב' בתמוז ה'תש"פ

בס"ד
­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשות מטות-מסעי
מסע החיים
 מה יש לתורה ללמד אותנו על מסע החיים הפרטי שלנו?
כמה מסעות עובר אדם במסע חייו?
עם מה חשוב שנצייד את הילדים שלנו למסע החיים שלהם?
ונתחיל דווקא עם השאלה האחרונה – כי זה פשוט בוער לצאת.
יצא לי לאחרונה לצפות בכמה סדרות ישראליות מהעשור האחרון. בעיקר זיעזעה אותי ההתנהגות של הילדים להוריהם, ולהסכמה הכנועה שבה מקבלים את זה ההורים.
ילדים מדברים אל ההורים שלהם בהתנשאות, בחוסר כבוד מינמלי, בעזות מצח, בזילזול. פשוט נורא.
אני יודעת שאני כבר נשמעת כמו תקליט שבור, אבל אם יש משהו שממש ממש חשוב שהורים יתנו לילדים שלהם זו תחושה שיש להם גב, שיש להם על מי להישען. שיש מי שחזק מספיק לתת להם יד ולעזור להם לעבור את משברי החיים "כׇּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ.[1]".
יש בחיים משברים, דברים פתאום נשברים, פתאום לא מסתדרים כמו קודם וצריך לחבר אותם מחדש, לסדר אותם מחדש, למצוא – מה שנקרא – new normal.
או שיש גלים, נמצאים בגובה, רוכבים על הגל, ואז הוא מתנפץ אל החוף, למיליוני רסיסים של קצף.
קצף, הוא גם כעס בעברית.
ומרסיסים קשה להרכיב בחזרה את השלם – יותר מידי חלקיקים...
הפסוק הזה מופיע בספר יונה, וגם בתהילים מ"ב.
ומ"ב 42 -- הוא גם מספר המסעות שעובר עם ישראל במדבר עד הגעתם לארץ ישראל.
ותיכף נדבר גם על זה.

אבל בינתיים, נענה על השאלה: איך עושים את זה?
איך נותנים לילד/ה, לנער/ה, לבחור/ה צעירה, לדעת בחוש, להרגיש את זה בגופם ממש, שיש להם גב, ושיש להם על מי לסמוך?
רק, רק, אך ורק, אם הם ידעו בראש ובלב, שההורה שלהם חזק יותר מהם.
כי אם ההורה חלש יותר, אז איך ישענו עליו?
איך מישהו חלש יותר ממני יכול לתת לי יד ולעזור לי לקום?
ואת תחושת החוזק הזו, המובילה לתחושת הביטחון הזה, אפשר לתת רק אם מראים לילדים שיש לנו עמוד שידרה חזק ויציב ושלא כל גחמה שלהם מקפלת אותנו, או משטיחה אותנו.
הורים, נשמות שלי, מספיק עם ההורות הרופסת הזו.
תפסיקו לעמוד מפוחדים, מבולבלים, לא יודעים וחסרי אונים מול הילדים שלכם.
הם באמת ובתמים רוצים מנהיג שינהיג אותם.
אתם חושבים שזה עושה להם טוב להשפיט ככה את ההורים שלהם?
לראות את ההורים שלהם מתקפלים מולם?
אתם לא עושים טובה לילדים שלכם – להיפך. אתם מזיקים להם מאוד. הם גדלים לעולם מפחיד שבו אין להם על מי לסמוך ואין להם על מי להישען, כי מי שאמור לדאוג להם הוא השטיח שהם דורכים עליו.
יאללה, תתחילו לגדל חוט שידרה.
רק ככה תוכלו לגדל ילדים חזקים שמצוידים היטב למסע החיים.

ועל מסע החיים שלנו מדברות שתי הפרשות שלנו. שתי הפרשו האחרונות של חומש במדבר.

{

פרשות מַּטּ֔וֹת מַסְעֵ֣י[2] מתארות את השלבים האחרונים של עם ישראל לפני כניסתם לארץ ישראל, ואת חלוקת ארץ ישראל באמצעות גורל.
בפרשה הקודמת, שכר בלק את בלעם שבא לקלל את עם ישראל ויצא מברך.
בלק ראה שאת העם הזה לא יהיה אפשר לנצח בכוח הזרוע, כי יציאת מצרים כולה התרחשה גם היא בכוח הפה, דיבורים של משה ואהרון אל פרעה מלך מצרים, והבין שרק בכוח הפה אפשר יהיה לנצח את העם הזה.
הוא הבין שהכוח של עם ישראל נמצא לא בכוח פיזי, אלא בכוח רוחני.
אבל בפרשת פנחס ראינו גם שהדבר היחידי שיכול לחדור את חומת החוסן הרוחנית הזו הוא חוסר האחדות של העם והתרחקות ממצוות ה'.
ובמצב הזה, כוח הזרוע מדבר.

"וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב.
וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן.
וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל.
וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה קַח אֶת כׇּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף ה' מִיִּשְׂרָאֵל.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר.
וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.
וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקׇם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ.
וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף.
[3]"

החיד"א[4], הרב חיים דוד אזולאי, כותב על הפסוק: "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִם וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר סִינָי.[5]" "רְפִידִם" ע"ש רפיון-ידיים מהתורה, כשנסעו מרפיון הידיים, אז באו למדבר סיני, לקבל התורה. אך "וַיִּסְעוּ מִמִּדְבַּר סִינָי" אם נחלשים בתורה, אז "וַיַּחֲנוּ בְּקִבְרֹת הַתַּאֲוָה.[6]" שוקעים בתאוות העולם-הזה.

התורה מורה לנו, מלמדת אותנו, שיש קשר ישיר בין מצבם הרוחני של עם ישראל, הנקבע על פי הקשר שלהם לתורה, ולאחדותם, לבין כוחו של העם להתמודד עם "כׇּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ.[7]", עם משברי החיים, גלי החיים, תאוות החיים, קשיי החיים.
החוסן הנפשי שלנו כעם קשור ישירות לאחדותנו ולדבקות שלנו באורח חיים של תורה ומצוות.

החוסן הנפשי של הילדים קשור לחוסן הנפשי של ההורים, ליכולת שלהם לעשות את תפקידם נאמנה, ולהיות הורים מנהיגים ולא הורים נגררים. זה כבד על הילדים שלנו.  זה לא נכון.


גם פרשת מַּטּ֔וֹת פותחת, כמו הרבה פרשות אחרות בתורה, בדיבור: "וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־רָאשֵׁ֣י הַמַּטּ֔וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה ה[8]"
מה קרה שפתאום קוראים להם ראשי מטות ולא ראשי השבטים?
הרבי מלובביץ' מסביר לנו ש"המקרא מתייחס לשבטי ישראל בשני ביטויים: א. שבטים ב. מטות. ההבדל ביניהם הוא, ש"שבטים" הם ענפים מחוברים לגזע העץ, ולכן הם רכים וגמישים, ואילו "מטות" הם ענפים שנותקו מהעץ, התקשו והפכו למקל."
הרבי מלובביץ' מוסיף ומסביר שתורת החסידות מלמדת שהענף והמטה רומזים לשני מצבים של הנשמה. בהיותה בשמים היא שבט: מחוברת לה' כמו שהענף מחובר לגזע, וברדתה לחיים הארציים היא כמו מטה: מנותקת מהגזע שלה, וצריכה לעבוד על הקשר שלה עם הקב"ה.

מתוך הדברים של הרבי מלובביץ' חשבתי שיש עניין לכך שהתורה משתמשת עכשיו בכינוי רָאשֵׁ֣י הַמַּטּ֔וֹת ולאו דווקא בכינוי ראשי השבטים מכיוון שעכשיו כשבני ישראל עומדים להיכנס לארץ ישראל, כל שבט עומד לקבל את הנחלה שלו, והם עומדים להשתקע ולהכות שורשים באדמת ארץ ישראל כל שפט בנפרד משבט אחר.
במובן מסוים הם מתנתקים אחד מהשני. הגוף האחד הזה שהיה בני ישראל במדבר, עומד להתפתח למשהו חדש: לא עוד ביחד נעים ונדים במדבר,  אלא כל שבט משתקע ומתקבע במקום אחד. לבד. הם הופכים להיות מטות: הענפים מתחזקים, מתגבשים, ונבדלים יותר אחד מהשני, הם מטות.

{

גם אנחנו מגדלים ענפים כדי שיהפכו למטות.
הילדים יוצאים מאיתנו, כמו ענף מתוך הגזע, אבל המטרה שלנו היא שגם הענף הזה יוכל להיות גזע שממנו יצאו ענפים חדשים.
כדי שזה יקרה אנחנו צריכים מצד אחד לתמוך בענף, בילד,
ומצד שני לעזור לו להתחזק.
אלה שתי פעולות מנוגדות אחת לשנייה.

לתמוך בילד זה אומר
לעזור לו להתחזק זה אומר
לחבק אותו, להכיל אותו, לתת לו מקום,
לקבל אותו כפי שהוא
לדרוש ממנו, להעיר לו, לשפר אותו,
לתת לו להתמודד לבד
מבחינת הילד זה מאוד רך ומקבל.
מבחינת הילד זה קשה ומנוכר.
התמיכה מעודדת בו
העזרה להתחזק מאפשרת לילד
את כוחות החיות,
ומאפשרת לפוטנציאל שיש בו לבוא לידי ביטוי בחופשיות.
להכיר את הפוטנציאל הגלום בו,
להשתמש בו, ולהתקדם הלאה למשימות מורכבות יותר,
תובעניות יותר,
מגדילות ומצמיחות עוד יותר.
קנית מצרכים/בישול
הכנת המתכון/אכילה
כאן עומדים במקום / חניה
כאן הולכים ומתקדמים / נסיעה
שבט
מטה
תלות
עצמאית

וזה מקביל לתהליך שעוברים בני ישראל במסעות שלהם במדבר: חונים ונוסעים. חונים ונוסעים.

{

בפרשת מַסְעֵ֣י, מוסבר בתורה מאירה שבני ישראל עברו בארבעים שנות נדודיהם במדבר 42 מסעות בסה"כ: 14 בשנה הראשונה , ו-8 בשנה האחרונה. מירב המסעות, 20, התרחשו בשלושים ושמונה השנים האמצעיות.
[בסוגרייםהרב רונן חזיזה מגלה לנו שבכל פרשת המסעות אין את האות ז', לרמוז שלא היו נוסעים בשבת, ושלא הוצרכו לכלי זין. הקב"ה דאג להם להכל.]  

בפסוק הפותח את הפרשה כתוב כך: "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם--לְצִבְאֹתָם:  בְּיַד-מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן[9]." ואז מגיעה רשימת מכולת של פירוט מפורט של כל המסעות. אחד אחרי השני.

ליציאה ממצרים היתה מטרה: ההגעה לארץ ישראל.
וגם להורות יש מטרה: לגדל ילדים חזקים ובריאים בגופם ובנפשם.

הרבי מלובביץ' מסביר שני דברים מעניינים.
האחד, ש"מהפסוק הזה משתמע, כאילו על ארבעים ושניים המסעות ("מסעי", לשון רבים) היו חלק מיציאת מצרים. והלא ברור שהיציאה ממצרים נוצרה מיד במסע הראשון, מרעמסס לסוכות, וכל המסעות שאחריו היו כבר במדבר, אחרי שיצאו ממצרים!"
התורה מבקשת ללמד אותנו שכל המסעות היו חלק מיציאת מצרים, כלומר, "היציאה וההיחלצות מ'מצרים' אינה פעולה חד-פעמית, אלא היא תהליך מתמשך, שיכול להשתרע על פני כל ארבעים ושתיים מסעות."

הדבר השני שמסביר הרבי מלובביץ' הוא ש"עפ"י תורתו הידועה של הבעש"ט, ארבעים ושנים המסעות שהיו אצל בני-ישראל קיימים בחיי כל אדם, מלידתו ועד כניסתו אל ארץ החיים העליונה. הבעש"ט מסביר, שכל אחד ואחד מהמקומות שבהם חנו בני ישראל מסמל מדרגה מסויימת בעבודה ה', שאליה צריך האדם להגיע. הדגש הוא איפה על ההגעה למדרגות הללו, ולא על המסע ("מסעי") אליהן.
כלומר, כאן הדגש הוא לא על התהליך אלא על התוצאה.


לא רק שאנחנו כל החיים בתנועה, במסע של מסעות אל עצמנו. עובדים משלב לשלב, ממדרגה למדרגה. מתפתחים, משתפרים, מתלטשים, מתעדנים, מחכימים. כמה מדהים. אלא שאנחנו גם בכל שלב ושלב יוצאים ממצרים, ממצב קשה אחד, למצב קשה אחר.

תמיכה ומקום להתחזקות, חניה ונסיעה.

{

הרבי מלובביץ' ממשיך ומרחיב בנושא[10]:

לא לעמוד
התורה מבקשת לסמן לאדם את דרך החיים הרצויה - עליו להיות כל הזמן ב'מסע', בתנועה מתמדת של עלייה והתקדמות. האדם נדרש להיות במדרגת 'מהלך' ולא בדרגת 'עומד'.
'עמידה' פירושה שעומדים באותו מקום. גם אם ישנן עליות, אלא שהן עליות יחסיות ומוגבלות במסגרת
אותו מקום, עדיין אין זו בחינת 'הליכה'. 'הליכה' (אמיתית) פירושה, שהאדם עוזב לגמרי את מקומו
הקודם ועולה למדרגה גבוהה לאין ערוך ממדרגתו הקודמת. לזאת רומזת התורה בפסוק "אלה מסעי" -
צריך תמיד להיות בתנועה של "מסעי", עלייה מדרגה אל דרגה.

העלייה שבירידה
מבואר בתורת החסידות שארבעים ושניים המסעות במדבר רומזים גם כן לשלבים השונים בגלותו של עם ישראל, בהיותו שרוי ב'מדבר העמים'. ואף שלפי זה נמצא אפוא, שה'חניות' מסמלות את שלבי הירידה והגלות, כאשר עם ישראל מתעכב בגלותו - אף על פי כן נקראות גם ה'חניות' בשם "מסעי", כי בעומק הדברים גם הן חלק מהנסיעה ומהעלייה.
התכלית והכוונה של הירידה בגלות, היא הגאולה שבאה לאחריה. זו ירידה שלצורך עלייה. דווקא על ידי
הירידה באה העלייה הגדולה, וזו עלייה לדרגה גבוהה לאין ערוך מהמצב שהיה קודם הירידה, בדוגמת יתרון האור שבא מן החושך.

אין להתייאש
מכאן יכול כל יהודי לשאוב עידוד ותקווה: גם אם נכשל חלילה בחטא ועבר על רצון ה', אל לו להתייאש.
עליו לפעול שיהיה "יתרון האור מן החושך", שדווקא מתוך הירידה והחטא יבוא לידי עלייה והתחזקות בעבודת ה', שבזה יתרונה של עבודת התשובה. כאשר יעשה כן יתברר בסופו של דבר, שגם הירידה היתה בפנימיותה התחלה של העלייה.
"וכך גם לנוכח הירידה הגדולה של הגלות, אין להתייאש חלילה. עלינו לזכור, שגם ירידה זו היא חלק מ"מסעי", שהרי תכליתן וכוונתן של כל הירידות היא שיביאו לעלייה הגדולה של "והפכתי אבלם לששון";
ועד ש"יהפכו ימים אלה (ימי הצום והתענית) לששון ולשמחה ולמועדים טובים", בגאולה האמיתית והשלימה במהרה בימינו ממש."

{

אנחנו רואים כאן בבירור את ההקבלה לחינוך שדיברנו עליו קודם לכן. הענף והמטה.
מצד אחד לתמוך, ומצד שני לאפשר לו להתחזק.
וכדי לאפשר לאדם להתחזק, לילד להתחזק, צריך להעמיד אותו בתסכולים שהוא יכול לעמוד בהם.
כלומר במצבים לא נוחים, לא נעימים, קשים, מאתגרים.
והתמיכה, והדרישה הגורמת אי נוחות מגיעה מאותו הורה אוהב ואכפתי שרואה את כל הדרך שהילד הזה צריך לעבור, ולא רק לטווח קצר, אם הוא כרגע מרוצה או לא מרוצה.
כמו שכתב דוד המלך בתהילים: "שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ,  הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי.[11]"
הַמַּטּ֔וֹת, המַטֶּה, השֶׁבֶט והמִשְׁעֶנֶת, שניהם באים מאותו עץ.
השֶׁבֶט הוא המקל שאיתו מרביצים, והמִשְׁעֶנֶת, הוא המקל שעליו נשענים. שניהם מקל.
באותו אופן, המכה והנחמה מגיעים שניהם מאותו מקור – הקב"ה.
אותו הדבר בהורות.

{

הרב שלמה רייניץ, מומחה ביצירת משמעת בריאה ושיתוף פעולה בין הורים לילדים על פי שיטת חב"ד, שולח אחת לכמה ימים שאלה ותשובה בקבוצת הווטסאפ "ליב"ה של אמא".
היום הוא ענה על השאלה הזו:
מה אומרים לילד בן 5 שאומר שהוא לא אוהב להתפלל? מה צריך לומר לו? איך לגרום לו לאהוב להתפלל?
תשובתו פתחה ב: נקדים כלל חשוב:
ניתן לדרוש מעשים.
לא ניתן לדרוש רגשות.

לכן, צריך להבחין ולהבדיל בין מעשה התפילה לבין אהבת התפילה.

כאשר על מעשה התפילה - אפשר להורות לו להתפלל ולגרום לו שיתפלל.

ואילו אהבה לתפילה אי אפשר להורות  ולדרוש באופן ישיר  (כי לא ניתן לצוות על רגשות).

אני הקשיתי, ופניתי באופן אישי בבקשה לחידוד העניין, מכיוון שגם אני, כמו הילד, אמנם כבר אינני ילדה מבחינת הגיל הכרונולוגי, אבל כן ילדה מבחינת הזמן של שמירת תורה ומצוות, ובאמת מתקשה מאוד להתפלל.
כמו שנוהגים לומר: "יש לי יצר הרע גדול על התפילה."
תיכף נחזור לתשובה של הרב שלמה רייניץ אלי.

ולפני כן, בקבוצה אחרת בווטסאפ שמעתי הבוקר דבר תורה קצר, ווארט לשבת פרשת פנחס שמסר הרב מנחם מענדל גלוכובסקי[12], ובו הוא מספר על חידוש שהיה עבורו כשקרא מכתב של הרבי (מליובאוויטש) באגרות הקודש, על תשובתו לאדם שהיו לו בעיות בשלום בית.  
הרבי ענה לו, לפי הקשיים שיש לך לקיים את המצווה אתה יודע איזו מצווה שייכת לך במיוחד.
כלומר, שהמצווה שהכי קשה לאדם לביצוע היא המצווה שבגללה נשלחה הנשמה שלו לתיקון בעולם הזה. ועליה, על המצווה הזו שהכי קשה לו, עליה הוא צריך להתאמץ ביותר.
ממש כמו שנוהגים לומר: יש לך יצר הרע גדול על משהו? – זו המצווה שעליך לתקן ולהשלים בגלגול הזה. למה? כי תיקון הנשמה שלו קשור בהקפדה על עשיית המצווה הזו דווקא.

וזה מעניין כי כשנשאלת השאלה במה אני אמורה לעסוק בחיי, איך אדע לשם מה נשלחתי לעולם הזה? התשובה לפי הרבי היא הפוכה: מה שקל לך לעשות, מה שבא לך באופן טבעי, בקלות. הכישרון המיוחד שלך הוא זה שצריך להוביל אותך לתרומה המיוחדת שלך בעולם הזה, לשליחות הפרטית שלך.

החידוש עבור הרב גלוכובסקי היה שהוא מעולם לא חשב על שלום בית כעל מצווה.
מסתבר שכל דבר שקושר אותנו עם הקב"ה הוא כנראה בגדר מצווה, שמעצם המילה משמעותה צוות, ציוות, צוותא.

{

ידוע הכלל ממסכת קידושין: "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה[13]", שמשמעותו, שמי שמקיים מצווה שהוא חייב לקיים יש לו שכר גדול יותר ממי שהמצווה לא חלה עליו והוא מקיים אותה בכל זאת.
לדוגמא: ילדים לפני גיל מצווה לא חייבים לצום. אבל כשהם גדלים הם רוצים, לפחות לנסות... אז אם הם צמים בוודאי שיש להם על כך שכר, אבל אלה שמצווים וצמים מקבלים שכר גבוה יותר.

אז מה לגבינו, שאנחנו לומדות תורה אבל לא מצוות ללמוד תורה?
בשו"ע בהלכות תלמוד תורה כתוב: "אשה שלמדה תורה יש לה שכר, אבל אינו כשכר האיש, מפני שלא נצטוית ...[14]". שכר בודאי שיש לנו, אבל לא גבוה כמו זה של הגבר.
מסתבר שזה חזקה היסטורית הקטע הזה שגברים מרוויחים יותר מאשה על אותה עבודה... 😉

אז איך זה?
בספרו ה(דֵי)חדש "אבות לדור" מסביר לנו הרב מאיר ישראל לאו[15], באמצעות הפסוק מתהילים: "מִי-יַעֲלֶה בְהַר-ה'; וּמִי-יָקוּם, בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ.[16]"
זה באמת לא פשוט לטפס על הר. לעלות ולעלות תוך התנגדות לכוח המשיכה עד שמגיעים לפסגה.
אבל זה עוד יותר לא פשוט "לעמוד יציב בפסגה, להתלהב באופן תמידי בעבודת ה'."
כדי לעלות בהר צריכים התלהבות רגעית, פרץ אנרגיה. זה כמו לתת גז בהילוך ראשון. יש לו המון כח, אבל אי אפשר להמשיך לנסוע עליו עד חיפה. צריך להעביר להילוך אחר.
צריך לעמוד במקום קודשו לאורך זמן. לשמור על ההתלהבות גם בשגרה.
הסוד הוא בעקביות, בדבקות, ביום-יום, לא בחד-פעמי.

{

אז אם אכן יש לי יצר הרע גדול על התפילה – אני עכשיו יודעת שזו בדיוק המצווה שהנשמה שלי הגיעה לעולם הזה לתקן, ועלי להשקיע מאמצים גדולים עוד יותר דווקא במקום הזה.

אבל איך גורמים שדבר שמורים לילד לעשות, או במילים אחרות, מכריחים אותו, לא יהפוך לדבר מאוס שבגללו הוא עלול חו"ח בהמשך לפרוק מעליו את כל מה שקשור בתורה ומצוות בגלל הכורח הזה?

והרב שלמה רייניץ ענה לי תשובה נפלאה: "ילד בנוי למעשה בצורה כזו שהוא ורצה לקבל סמכות רוצה לקבל הוראות, אלא שהדבר צריך להיעשות באופן הנכון.
כל אדם בעצם בטבעו רוצים לקבל עול ממישהו יותר גבוה מאיתנו.
אצל מבוגר יש את הבחירה והוא מחליט על עצמו.
אצל ילד זה הרב היותר חזק הנושא הזה של קבלת סמכות, והוא למעשה שמח לקבל סמכות."
(שמתם לב לדימיון הפונטי? שמח, סמכות? ממש נשמעים כמעט זהה)
"אבל צריך לעשות את זה בצורה הנכונה. לא רק שהילד ישתף פעולה הוא גם ישמח. וככה גם נוכל להגיע לשלב הבא שהוא ההטמעה של הערך של מה שהוא עושה. על דרך "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע![17]", קודם כל עושים, ולאחר מכן מגיע השלב השני, שהוא לא פחות חשוב, שהוא ההפנמה של הערך."

אותו המסר חוזר ונשנה: "וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה.[18]"

{

אבל למה דווקא ארבעים ושתיים מסעות?
מאיפה הגיע המספר הזה?

לקב"ה יש שם מיוחד המכיל 42 אותיות. השמות של הקב"ה הם מהות אנרגטית.
למשל השם "א-ל" מהותו חסד, ואילו השם אלוקים מהותו דין.

ומכיוון שאסור לומר את שם השם המפורש, כל אחד משמותיו, מצאנו דרכים אחרות למשוך את האור הגלום בהם בצורות אחרות.

למשל, יש פיוט מקסים שנקרא אָנָּא בְּכֹחַ, המיוחס לרבי נחוניה בן הקנה, המכיל שבע שורות, ובכל שורה שש מילים.
לזריזות בחשבון, נכון, זה 42.
ראשי התיבות של 42 המילים שבפיוט הזה מרכיבות שת השם המיוחד של הקב"ה.
זו הסיבה, שתמיד אחרי שקוראים אותו או שרים אותו חותמים בלחש במילים: "בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד."

והנה דבר חדש שלמדתי לא מזמן:
פרשיית ווְאָהַבְתָּ, שהיא אחת מארבעת הפרשיות שבתפילין ושאותה אנחנו אומרים מיד אחרי קריאת שמע: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד.[19]" מונה גם היא בדיוק 42 מילים:
"
וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכׇל לְבָבְךָ וּבְכׇל נַפְשְׁךָ וּבְכׇל מְאֹדֶךָ. וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשׇׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ. וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ.[20]"

{

הקב"ה לא שלח אותנו לעולם הזה למסע ניווטים על עיוור. הוא צייד אותנו בווייז הכי חכם שיש, בתורה.
תורה, מלשון הוראה. הורה מלשון הוראה.
כל המפות עומדות לרשותנו אם רק נהיה אמיצים מספיק לצאת למסע הזה.
ההוראות ברורות, ומכוונות אותנו להורות ברורה.
תהיו אתם מנהיגי ספינת המשפחה שלכם. אל תתנו לילדים שלכם לעשות התפקיד שלכם.
הם צריכים הכוונה, ואתם ההורים צריכים לספק אותה.

עפ"י הרב שלמה רייניץ, הם ממש מחכים להכוונה הזו. רוצים אותה, זקוקים לה.
הם שמחים לקבל סמכות טובה.

אם הם לא יקבלו אותה ממכם, הם ימצאו מישהו אחר שיגיד להם מה לעשות, ורוב הסיכויים שההכוונה לא תהיה מתאימה וטובה.
{
{

אנחנו זוכות לסיים שוב בשעה טובה ומוצלחת ובפעם הרביעית את חומש במדבר.
חֲזַק חֲזַק וְנִתְחַזֵּק [21]

{

אָנָּא בְּכֹחַ[22]


אָנָּא בְּכֹחַ גְּדֻלַּת יְמִינֶךָ תַּתִּיר צְרוּרָה
קַבֵּל רִנַּת עַמֶּךָ שַׂגְּבֵנוּ טַהֲרֵנוּ נוֹרָא
נָא גִבּוֹר דּוֹרְשֵׁי יִחוּדֶךָ כְּבָבַת שָׁמְרֵם
בָּרְכֵם טַהֲרֵם רַחֲמֵי צִדְקָתֶךָ תָּמִיד גָּמְלֵם
חֲסִין קָדוֹשׁ בְּרוֹב טוּבְךָ נַהֵל עֲדָתֶךָ
יָחִיד גֵּאֶה לְעַמְּךָ פְּנֵה זוֹכְרֵי קְדֻשָּׁתֶךָ
שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת

בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד

{

בשם כל ישראל השיעור מוקדש לזכות המצפים לזרע בר קיימא
חיים בן פיגא ציביה ואסתר לאה בת צילי
גל יצחק בן סמדר וניקול מרים בת שרה
ולהבדיל לבריאות טובה גוף ונפש ורפואה שלימה של אמיליה בת אסתר, שאהלה שולה בת זינת, אופיר בת כרמית, ליאל בת דיקלה, רון בן באשה, חיים שי בן דורית, רחל בת חיה פייגע, ופזית בת נעמי בתוך שאר חולי עמו ישראל

{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה

שיעור ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר לנשים בע"ה ב'נ כל יום שלישי בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.

פרויקט שיעורי ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.

תגובות הארות והערות יתקבלו בשמחה

{

מקורות נוספים:[23]

ברוד, מ. (עורך). (תשס"ז). שולחן שבת שיחות ורעיונות לפרשיות השבוע מעובדים מתוך אוצר שיחותיו של הרבי מליובאוויטש. פרשת מסעי - עמ' 319-316 עפ"י ליקוטי שיחות כרך כג', עמ'  224 וליקוטי שיחות כרך ב', עמ' 348. ישראל: מכון ליובאוויטש.

הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא רש"י כפשוטו: חמישה חומשי תורה עם ביאור המקרא בדרך הפשט, במדבר – פרשות מטות מסעי. עמ' תז-תפ. ירושלים: לשם ספרי איכות.

הרב חזיזה, ר. (אין תאריך). תורה מאירה. חומש במדבר. עמ' יט-כ. צפת: מוצרי איכות לנשמה.

הרב לאו, מ. י. (2016). אבות לדור. כרך ג'. 49-11. תל-אביב: משכל הוצאה לאור מייסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד.

מילר, ח. (2007) ניצוצות של חסידות לפרשת מטות ע"פ ליקוטי שיחות של הרבי מלובביץ' חלק כח', עמ' 344; קונטרס "החלצו" תרנ"ט; בתוך ספר במדבר, עמ' 235, מהדורת לבייב, קול מנחם. כפר חב"ד: הוצאת ספרים קה"ת.

מילר, ח. (2007) שם הפרשה לפרשת מטות ע"פ ליקוטי שיחות של הרבי מלובביץ' חלק יח', עמ' 4-382; בתוך ספר במדבר, עמ' 229, מהדורת לבייב, קול מנחם. כפר חב"ד: הוצאת ספרים קה"ת.

מקראות גדולות על התורה. אוחזר מתוך http://mg.alhatorah.org/




[1]  תהילים מב' ח': "תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ כׇּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ."
   וגם יונה ב' ד': "
וַתַּשְׁלִיכֵנִי מְצוּלָה בִּלְבַב יַמִּים וְנָהָר יְסֹבְבֵנִי כׇּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ."
[2] פרשת מַּטּ֔וֹת: במדבר ל' א' – לב' מב' (9/10 ; 112 פסוקים) ; פרשת מַסְעֵ֣י: במדבר לג' א' – לו' יג' (10/10 ; 132 פסוקים)
[3]  במדבר כה' א' – ט'
[4]  הרב חיים יוסף דוד אֲזוּלַאי (בראשי תיבות: חִידָ"א; ה'תפ"ד - י"א באדר ה'תקס"ו; 1724 - 1 במרץ 1806), היה מקובל, ביבליוגרף, והיסטוריון. מגדולי פוסקי ההלכה. נולד ונפטר בירושלים, ישראל.
[5]  במדבר לג' טו' ; וגם,
[6]  במדבר לג' טז'
[7]  תהילים מב' ח': "תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ כׇּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ."
   וגם יונה ב' ד': "
וַתַּשְׁלִיכֵנִי מְצוּלָה בִּלְבַב יַמִּים וְנָהָר יְסֹבְבֵנִי כׇּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ."
[8]  במדבר ל' ב'
[9]  במדבר לג' א'
[10]  בתוך "שולחן שבת"
[11]  תהילים כג' ד'
[12]  רב קהילת חב"ד ומרכז העיר רחובות וסגן מזכיר בי"ד רבני חב"ד
[13]  תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ל"ח, עמוד א'
   תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ג', עמוד א'
   תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף פ"ז, עמוד א'
   תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ל"א, עמוד א'
   בשני המקורות האחרונים מושמטת המילה "יותר" מהכלל, אך אין בכך שינוי של משמעותו
[14]  רמב"ם הלכות תלמוד תורה פ"א הי"ג, וכן הוא בטור ושולחן ערוך (שו"ע) יורה דעה סימן רמ"ו (סעיף ו')
   "אם יש אשה יראת שמיים ועם שכל שרוצה ללמוד, והיא יודעת בליבה שיש לה כוונה טהורה, עליה אין שום מגבלה או    איסור, ומותר לה ללמוד בעצמה. יש גם כאלה שחולקים על זה, אבל כך דעת החיד"א." (עפ"י הרב דב ליאור).
[15]  הרב ישראל מאיר לאו יבלט"א נולד בפורלין בשנת 1937. שימש כרב הראשי לישראל בשנים 1993–2003, וכרבה של תל אביב-יפו בין השנים 1988–1993, 2005–2017. מכהן כיו"ר מועצת יד ושם. חתן פרס ישראל למפעל חיים לשנת ה'תשס"ה. (ויקיפדיה).
הרב ישראל מאיר לאו קרוי על שמו של החפץ חיים מחבר הספרים משנה ברורה וחפץ חיים. מכונה "החפץ חיים" על שם ספרו, הלא הוא הרב ישראל מאיר הכהן מראדין: (1933-1839) מחשובי הרבנים בדור שלפני השואה. (ויקיפדיה).
[16]  תהילים כד' ג'
[17]  שמות כד' ז'
[18]  פרקי אבות, א' יז'
[19]  דברים ו' ד'
[20]  דברים ו' ה'-ט'
[21]  בסיום ספר דברים אומר משה רבינו ע'ה ליהושוע בן־נון: "לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ" (דברים לא' ז'), אהרון לוי מערכים מסביר ש"באומרו חזק ואמץ מברכו משה - חזק בתורה ואמץ - בהנהגת האומה."
יואב בן־צרויה, שר צבאו של דוד המלך, מעודד את אבישי אחיו המפקד על חצי הצבא לפני צאתם אל המלחמה עם עמון: "חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ" (שמואל ב' י'-יב') ומפרש המצודת דוד: "חֲזַק וְנִתְחַזַּק - חזק אתה והעם אשר עמך וגם אנו נתחזק."
אהרון לוי מערכים מסכם שכשאנחנו אומרים:  חֲזַק חֲזַק וְנִתְחַזַּק, אנחנו בעצם אומרים לקורא בתורה: "יהי רצון שתתחזק אתה ותקיים את דברי התורה וגם אנו נזכה לברכה זו בזכותך."
[22]  בשיעור הקשבנו לשיר "אָנָּא בְּכֹחַ". מילים: מיוחס לרבי נחוניה בן הקנה ; ביצוע ווקאלי: דוד ריימונד: https://www.youtube.com/watch?v=gs9dnB5Cv7M
[23]  "כל המביא דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם". אבות ו' ו'



[© Smadar Prager, CGP]



Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Emotion Focused Psychotherapist since 1998 after graduating the four-year program in the Alfred Adler Institute in Israel.  With a home-based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island) she focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
To contact or to schedule an appointment please email smadarprager@gmail.com or call/text 917-513-1490.
I'd love to hear from you.

אין תגובות:

פרסום תגובה