יום רביעי, 20 במאי 2020

יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת: שונים ושווים | פרשת במדבר | כה' באייר ה'תש"פ

בס"ד
­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת במדבר
שונים ושווים
 איך זה יכול להיות ששני דברים שונים יהיו גם שווים?
או ששני אנשים שונים, בעלי תפקידים שונים, יהיו שווים?


זו השאלה שעלתה לי כשקראתי בשבת את פרשת במדבר בַּמִּדְבַּר שפותחת את ספר בַּמִּדְבַּר[1].

אנחנו מתחילים השבוע לא רק פרשה חדשה, אלא חומש חדש: בַּמִּדְבַּר: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר....[2]"

הפרשה עוסקת בעיקר במפקד של השבטים ומנין בני ישראל, והיא חלק מרצף של פרשות העוסקות בהקמת המשכן, ובמסע של בני ישראל מהר סיני לארץ ישראל.

ירדנו מההר שהיינו עליו בשבוע שעבר בפרשות בְּהַ֥ר בְּחֻקֹּתַ֖י[3], ועכשיו אנחנו בַּמִּדְבַּר – כאן נקבל את התורה, ובע"ה בשבוע הבא, לקראת חג שבועות, נדבר על המיקום הזה, בַּמִּדְבַּר, שבו בחר הקב"ה לתת בו את התורה.

חומש בַּמִּדְבַּר מתחיל בחודש השני של השנה השנייה ליציאת מצרים, ב-א' באייר.
מבחינת הסיפור הכרונולוגי של התורה, אנחנו כבר אחרי מעמד הר סיני, ולפני חטא המרגלים.
אבל במעגל השנה אנחנו תשעה ימים לפני חג השבועות, הלא הוא חג מתן תורה.

{

כשקוראים את הפרשה שמתחילה במפקד ועוברת לתאר את הדגלים שקיבל כל שבט ואת מיקומו של כל שבט מסביב למשכן, עולה תהיה (לפחות אצלי):
בשביל מה מאריכה התורה כל כך בפירוט על השבטים, והדגלים, והמחנות, והמיקום לא רק סביב המשכן, אלא גם בסדר ההתקדמות במסעות שבין חניה לחניה?
למי זה אכפת?
מה זה משנה מי חונה איפה? ומי יצעד בראש המחנה ומי יהיה המאסף?

לגבי השאלה האחרונה, יודע כל מי ששירת בצבא, שיש דווקא חשיבות גדולה למי שצועד בראש המחנה ומי שצועד במאסף.
במסעות בצבא נוהגים בדר"כ שבמאסף יהיו דווקא החזקים, גם מבחינה פיזית וגם מבחינה נפשית, שיוכלו לעודד ולעזור לחלשים המזדנבים מאחור להדביק את הכיתה. שלא יכשלו, שלא יוותרו.
להעניק להם כוחות, שיגלו את הכוחות של עצמם ויצליחו לעשות את מה שאולי נראה להם שפוט בלתי אפשרי.
אז המאסף חשוב. מאוד חשוב.

גם המובילים את המסע חשובים. הם קובעים את הקצב. הם שומרים על הקצב.
הם מתאימים את הקצב שלהם לקצב של הדבוקה האמצעית, של הממוצע, כדי שכולם יצליחו לצלוח את המסע.
הראש והמאסף – יש להם חשיבות רבה.

ובמי בחר הקב"ה להיות בראש ובמאסף של מסעות בני ישראל במדבר?
מחנה יהודה הוא הצועד בראש: "כׇּֽל־הַפְּקֻדִ֞ים לְמַחֲנֵ֣ה יְהוּדָ֗ה... רִאשֹׁנָ֖ה יִסָּֽעוּ׃[4]"
ומחנה דן הוא המאסף: "כׇּל־הַפְּקֻדִים֙ לְמַ֣חֲנֵה דָ֔ן... לָאַחֲרֹנָ֥ה יִסְע֖וּ לְדִגְלֵיהֶֽם׃[5]"

{

הרש"ר הירש[6] הרב שמשון בן רפאל הירש זצ"ל, מסביר לנו בצחות לשונו מדוע דווקא מחנה יהודה הוא זה שנבחר להוביל את המחנה ולצעוד בראשו:
"כל אחד משלושת השבטים שבמחנה יהודה הצטיין בשתי תכונות.
כבר יעקב אבינו, בשכבו על ערש דווי (בראשית מט, ח–י), חזה את יהודה כמנהיג הצועד בראש, ובידו שבט וגם מחוקק – הווי אומר, הן מטה המושל והן קולמוס מחוקק החוקים.
יששכר היה שבט עבודת האדמה, כשבידו פנאי מספיק גם לעסוק בלימוד תורה (שם מט, יד–טו). זבולון היה שבט המסחר, ובו בזמן, לפי שירת דבורה (שופטים ה, יד), כתבו בניו ספרים – "משְׁכִים בְּשֵׁבֶט סֹפֵר".
נמצא שמחנה יהודה, שנסע בראש, איחד את כל היסודות הבסיסיים שבהם תלויים רווחתה הגשמית והרוחנית של האומה: השבט והמחוקק, עבודת האדמה והלמידה, המסחר והספרות.
שני גורמים אלה, הרוחני והגשמי, המאוחדים במחנה המוביל, נחלקים לשני מחנות כפופים, ההולכים אחרי המחנה המוביל משני הצדדים."

במאסף היה מחנה דן.
אחרי שעם ישראל כבר טעם את הטעם המר של מאסף חלש.  
כלשון הביטוי הידוע: "מִי שֶׁנִכְוָה בְּרוֹתְחִין נְזְהָר בְּפוֹשרין" או "הנִכְוָה בְּרוֹתְחִין נְזְהָר בְּצוֹנְנִין.[7]"
מתי זה קרה? מיד כשיצאו בני ישראל ממצרים תקפו אותם עמלק: "וַיָּבֹ֖א עֲמָלֵ֑ק וַיִּלָּ֥חֶם עִם־יִשְׂרָאֵ֖ל בִּרְפִידִֽם׃[8]"

מה היתה הטקטיקה של עמלק שכמעט הצליחה לולא התערב הקב"ה ואמר למשה להרים את ידיו וחור בן מרים, ויהושוע בן נון בעלה תומכים בו:  "וְהָיָ֗ה כַּאֲשֶׁ֨ר יָרִ֥ים מֹשֶׁ֛ה יָד֖וֹ וְגָבַ֣ר יִשְׂרָאֵ֑ל וְכַאֲשֶׁ֥ר יָנִ֛יחַ יָד֖וֹ וְגָבַ֥ר עֲמָלֵֽק׃ וִידֵ֤י מֹשֶׁה֙ כְּבֵדִ֔ים וַיִּקְחוּ־אֶ֛בֶן וַיָּשִׂ֥ימוּ תַחְתָּ֖יו וַיֵּ֣שֶׁב עָלֶ֑יהָ וְאַהֲרֹ֨ן וְח֜וּר תָּֽמְכ֣וּ בְיָדָ֗יו מִזֶּ֤ה אֶחָד֙ וּמִזֶּ֣ה אֶחָ֔ד וַיְהִ֥י יָדָ֛יו אֱמוּנָ֖ה עַד־בֹּ֥א הַשָּֽׁמֶשׁ׃[9]"

את זה מגלה לנו משה רבינו ע'ה בספר דברים: "זָכ֕וֹר אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ עֲמָלֵ֑ק בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֥ם מִמִּצְרָֽיִם׃ אֲשֶׁ֨ר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּ֗רֶךְ וַיְזַנֵּ֤ב בְּךָ֙ כׇּל־הַנֶּחֱשָׁלִ֣ים אַֽחֲרֶ֔יךָ וְאַתָּ֖ה עָיֵ֣ף וְיָגֵ֑עַ וְלֹ֥א יָרֵ֖א אֱלֹקִֽים׃[10]"

עמלק תקף את מחנה בני ישראל מאחור, בנקודת התורפה. היכן שכל החלשים והנחשלים מרוכזים. שם קל לפגוע.
ומדוע הם היו חלשים ועייפים, כי התקררה בהם אש האמונה: "אֲשֶׁ֨ר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּ֗רֶךְ... וְאַתָּ֖ה עָיֵ֣ף וְיָגֵ֑עַ וְלֹ֥א יָרֵ֖א אֱלֹקִֽים."

הרש"ר הירש[11] ממשיך להסביר מדוע דוקא מחנה דן מתאים היה להיות המאסף:
"דן, שבט הערמומיות השנונה (שם מט, טז–יז); אשר, המייצג את עידון הטעם (שם מט, כ; השווה "חמרא וריחני פקחין", יומא עו:); ונפתלי (בראשית מט, כא), המייצג את צחות הלשון. "
מה שבטוח בטוח, הקב"ה בחר להציב במאסף את הפיקחים השנונים ובעלי הלשון.
אלה ידאגו שלא יקרה שוב מצב של עייפות החומר הרוחני, לא תהיה התקררות של אש האמונה, ולכן לא תהיה עייפות, לא תהיה חולשה.
מִצָּפוֹן לא תִּפָּתַח הָרָעָה[12], מכיוון שממוקמים שם מי שיש ביכולתם לעמוד ברוחות הקרות והמקררות הללו.

{

כי העוצמה האמיתית מגיעה מהרוח ולא מהגוף.
ראינו את אצל השורדים את אימות השואה. אודים מוצלים מאש – אבל מוצלים.
שלדי אדם שבירים, אבל מחושלים כפלדה מבחינה נפשית ורוחנית.

זה שיעור מאוד חשוב לנו כהורים.
העוצמה האמיתית מגיעה לא ממה שיש לך, אלא ממי שאתה.
הבניה הכי חשובה היא הבניה הפנימית. הביטחון העצמי, מגיע מהעצמיות, מהעצם, מהשלד, מהחלקים הכי בסיסיים של האדם.
שם נמצא הערך העצמי, תחושת השווי העצמית האמיתית של האדם.
ואת זה לא בונים על-ידי נתינה של דברים חומריים, אלא על ידי פיתוח מיומנויות של נפשיות ורגשיות הנרכשות מהתמודדות עם קשיים.
מהתמודדות עם תסכולים שאפשר לעמוד בהם – כמו שטבע ויניקוט.

{

דונלד ויניקוט[13] היה פסיכואנליטיקן אנגלי במאה הקודמת, שהמשיך את דרכם של פרויד[14] ומלאני קליין[15] אבל יצר ענף לגמרי שלו.
בניגוד אליהם, הוא לא היה יהודי, ולמרות שלא היו לו ילדים, דווקא רופא הילדים הזה הגה את אחת התיאוריות הפסיכולוגיות הכי שימושיות מאז ועד היום.
ויניקוט וטבע את המושג: "אמא טובה דיה" Good Enough Mother.
ספוק היה לפניו והפחיד את האימהות שהן לא טובות, והן צריכות לעשות ככה ולא ככה, ולא להרים את הילד אם הוא בוכה כי הוא אכל לפני שעה ולא מגיע לו עוד אוכל רק כל שלוש או ארבע שעות בדיוק. בא ויניקוט ואמר, סליחה לא! אנחנו לא משחקים את המשחק הזה. אין דבר כזה אמא פרפקט - יש Good Enough Mother. אמא שעונה על הצרכים של הילד שלה.

אם טובה דיה היא לא אמא סמרטוט שעושה כל מה שתינוק שלה רוצה.
אם טובה דיה היא אם קשובה שנענית לצרכים של התינוק שלה תוך שהיא ו.... וזה המשפט שאני הכי אוהבת שלו: מעמידה אותו בתסכולים שהוא יכול לעמוד בהם.
זה החינוך. זו מידת התפארת של ההורות. נתינה עם גבול.
אמא טובה מספיק, הורות טובה מספיק, שבה נותנים עם גבולות. מגדלים. מגדילים. מלמדים את הילד להתגבר ולגדול בכך שמעמידים אותו בתסכולים שהוא יכול לעמוד בהם.
כי רק ככה אפשר לגדול.
אם היא תעמיד אותו בתסכולים שהוא לא יכול לעמוד בהם, הוא יתייאש, ולא יאמין בעצמו.
אם מאתגרים אותו בדברים שהוא יכול – הוא לומד שהוא יכול. מסוגל.
כשהאם מעמידה אותו בתסכולים שהוא יכול לעמוד בהם, הוא מפתח כוחות, ומגלה את כוחו, ואת ערכו.
אם אין תסכול בכלל לא גדלים.
אבל אם היא מעמידה אותו בתסכולים שהוא יכול לעמוד בהם, הוא מגלה שהוא יכול יותר ממה שהוא חשב. הוא מגלה את הכוחות שיש בו. הוא מתעודד מאתגרים, והוא מפתח ביטחון עצמי וערך עצמי גבוה.
{

נחזור לפרשה שלנו:
כל שבט חגג את הייחוד שלו, וחרט בגאווה את השונות שלו על דיגלו: "וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה.[16]"
על כל דגל שעליו היה מצוירים האותות, הסימנים, שנתן בהם יעקב אבינו, כשברך אותם.
צבע כל דגל היה תואם את האבן של השבט באני החושן.
הדגלים היו עשויים מבד, ועליה רקומה תמונה שזיהתה את השבט, ונקבעה לפי הברכות שבירך יעקב את בניו שמופיעות גם בספר דברים פרק לג', בפרשת וזאת הברכה. ובפרשתנו כתוב:
"אִ֣ישׁ עַל־דִּגְל֤וֹ בְאֹתֹת֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם יַחֲנ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מִנֶּ֕גֶד סָבִ֥יב לְאֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד יַחֲנֽוּ׃[17]"

ובמדרש רבה[18] מפורט:
"ראובן: האבן אודם, צבע הדגל אדום ועליו נרקם ציור של דודאים לסמל את הדודאים אותם קטף ראובן לאימו.

שמעון: האבן פטדה, צבע הדגל ירוק, הסימול היה העיר שכם, זכר לנקמת שמעון ביושבי העיר שכם על שאיפשרו את אונס אחותו דינה.

לוי: האבן ברקת, הדגל הורכב משלושה צבעים: לבן, שחור ואדום. הסמל היה ציור של החושן, בהתאם לעבודת שבט לוי בבית המקדש.

יהודה: האבן נופך, צבע הדגל תכלת כצבע רקיע השמיים. הסמל שנרקם על הדגל היה אריה, רמז לברכה שבירך אותו אביו יעקב לפני מותו " גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה[19]."

יששכר: האבן ספיר, צבע הדגל אפור והסמל היה שמש וירח. הדבר בא לסמל את ידענותם של בני השבט, עליהם נאמר שהם יודעים כיצד לחשב את חשבונות השמיים ולקבוע בהתאם את לוחות השנה העבריים.

זבולון: האבן יהלום, צבע הדגל לבן ועליו רקומה ספינה, כמו שנאמר: "זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן[20]." שבט זבולון היה מפליג בספינות כדי לרכוש ולמכור סחורה.

דן: האבן לשם, הצבע דמה לצבע הספיר (אם כי לא ברור האם האבן אותה אנו מכנים ספיר כיום זהה לספיר של ימי קדם) ועליו היה רקום ציור של נחש, כמו שבירך אותו אביו יעקב לפני פטירתו: יהי דן נחש עלי דרך.

גד: האבן שבו, צבע הדגל היה ערבוב של שחור ולבן ועליו רקום מחנה של גדוד צבא, כברכת יעקב " גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ[21]."

נפתלי: האבן אחלמה, צבע הדגל היה אדום כיין ועליו מצויירת איילה על שם הפסוק "נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה[22]."

אשר: האבן תרשיש, צבע הדגל לא מוזכר בפירוש במדרש אך הוא מוגדר כ'אבן יקרה שמתקשטים בה הנשים', ועליו ציור של עץ זית שכן שטחו של ארץ ישראל התברך בעצי זיתים ובשמן.

יוסף: האבן שוהם, צבע הדגל היה שחור. הדגל הופק עם שני סימולים: סימול של ראם לבני מנשה, וסימול של שור לבני אפרים.

בנימין: האבן ישפה, צבע הדגל היה מורכב מכל צבעי השבטים גם יחד ועליו נרקם זאב לסמל את הפסוק " בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף[23]."
המדרש מציין כי דגלי שבטי ישראל היו הדגלים הראשונים בעולם, וכי המלכים והמדינות שעשו שימוש בדגל חיקו למעשה את דגלי השבטים."

מעבר להיותם מתנוססים גבוה, כדי שכל שבט ידע להתרכז סביב הדגל שלו בשעת המסע ובעת החניה, בפירוש שלו לפרק יד' בספר שמות, הרמב"ן[24] מסביר את מטרתם של הדגלים: "וזה טעם וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל יֹצְאִ֖ים בְּיָ֥ד רָמָֽה', שעשו להם דגל ונס להתנוסס, ויוצאים בשמחה ובשירים בתוף ובכִנור כדמות הנגאלים מעבדות לחירות, לא כעבדים העתידים לשוב לעבודתם.[25]"
מעבר למטרה האופרטיבית , יש כאן גם מטרה רגשית נפשית, של שייכות, של גאוות יחידה, והרכה בערך.  

{

לב ליבו של מחנה שבטי בני ישראל היה כמובן המשכן[26].
והשבטים מסביבו מגינים עליו, מבחוץ, והוא מגן עליהם מבפנים.
המשכן הוא המטען הרוחני של עם ישראל, בתוכו, בקודש הקודשים, נמצא ארון הברית, ומבין הכרובים מדבר הקב"ה עם משה.

מסביב למשכן עצמו, שבט לוי, והכוהנים.
בצד מזרח, ירושלימה, בני עמרם, משה אהרון והכוהנים, ואחריהם מחנה יהודה, יששכר וזבולון.
לימינו, לצד דרום בני קהת, שנשאו את כלי המשכן בזמן המסע, ואחריהם מחנה ראובן, שמעון וגד.
במערב, בני גרשון שנשאו את יריעות המשכן והמסכים, ומאחוריהם, מחנה אפשריים מנשה ובנימין.
ומשמאל בצד צפון, בני מררי שנשאו את אדני וקרשי המשכן, ואחרים מחנה דן, אשר ונפתלי.

ובתווך, שמור, אוהל מועד: "וְנָסַ֧ע אֹֽהֶל־מוֹעֵ֛ד מַחֲנֵ֥ה הַלְוִיִּ֖ם בְּת֣וֹךְ הַֽמַּחֲנֹ֑ת כַּאֲשֶׁ֤ר יַחֲנוּ֙ כֵּ֣ן יִסָּ֔עוּ אִ֥ישׁ עַל־יָד֖וֹ לְדִגְלֵיהֶֽם׃[27]"

המשכן נושא את בני ישראל מבחינה רוחנית, מטעין אותם בזמן החנייה.

 
ובני ישראל נושאים את המשכן בזמן המסעות, שומרים על הליבה הרוחנית של העם בסדר מאוד מסויים.

ורש"י מפרש: "כַּאֲשֶׁ֤ר יַחֲנוּ֙ כֵּ֣ן יִסָּ֔עוּ כמו שפירשתי: הליכתן כחנייתן, כל דגל מהלך לרוח הקבועה לו. – כמו שפירשתי: הליכתן כחנייתן, כל דגל מהלך לרוח הקבועה לו."
כפי שהם חונים כך הם גם צועדים במסע:
מחנה יהודה בראש ואחריו מחנה ראובן, באמצע הלווים עם המשכן לפי סדר חנייתם: משה אהרון והכוהנים, בני קהת נושאי כלי המשכן, בני גרשון עם יריעות המשכן והמסכים, בני מררי עם אדני וקרשי המשכן, ואז מחנה אפריים ובמאסף מחנה דן.

{

יכלו היו לבוא השבטים ולהתמרמר, למה הוא בצפון ואני בדרום? למה הוא כן ואני לא?
זה לא פייר?
מה שבעוד כמה פרשות יקרה כשנגיע למחלוקת קורח ובני עדתו, שגייס את רגש הקנאה והחמדנות הטבעי של האנשים כדי לקדם את שאיפותיו הפוליטיות – לא השתנה כלום בפוליטיקה עד היום...

כאן באה התורה ומקדימה תרופה למכה.

התרופה נמצאת בתחילת הפרשה -- חומש במדבר מתחיל במיפקד:
"וַיְדַבֵּ֨ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֛ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינַ֖י בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד בְּאֶחָד֩ לַחֹ֨דֶשׁ הַשֵּׁנִ֜י בַּשָּׁנָ֣ה הַשֵּׁנִ֗ית לְצֵאתָ֛ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר׃
שְׂא֗וּ אֶת־רֹאשׁ֙ כׇּל־עֲדַ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמ֔וֹת כׇּל־זָכָ֖ר לְגֻלְגְּלֹתָֽם׃
מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כׇּל־יֹצֵ֥א צָבָ֖א בְּיִשְׂרָאֵ֑ל תִּפְקְד֥וּ אֹתָ֛ם לְצִבְאֹתָ֖ם אַתָּ֥ה וְאַהֲרֹֽן׃
ְאִתְּכֶ֣ם יִהְי֔וּ אִ֥ישׁ אִ֖ישׁ לַמַּטֶּ֑ה אִ֛ישׁ רֹ֥אשׁ לְבֵית־אֲבֹתָ֖יו הֽוּא׃[28]"

מפרש רש"י: "במדבר סיני באחד לחדש השיני – מתוך חיבתן לפניו מונה אותן כל שעה: כשיצאו ממצרים מנאן, כשנפלו בעגל מנאן לידע הנותרים, כשבא להשרות שכינתו לתוכן מנאן. באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאן.
למשפחותם – לידע מניין כל שבט ושבט.
לבית אבותם – מי שאביו משבט אחד ואמו משבט אחר, יקום על שבט אביו.
לגולגלותם – על ידי שקלים, בקע לגולגולת (שמות ל"ח:כ"ו)[29].
כל יוצא צבא – מגיד שאין יוצא בצבא פחות מבן עשרים.
ואתכם יהיו – כשתפקדו אותם, יהיו עמכם נשיא כל שבט ושבט."

התרופה היא במפקד שמצווה הקב"ה לערוך מיד בתחילת החומש.
כל גבר מגיל 20 ומעלה, יפריש בדיוק אותה כמות של כסף – מטבע של
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל. ראש כל שבט, נשיא כל שבט, יאסוף את המטבעות, ואז ייספרו המטבעות ולפי זה ידעו אז גודל עדת בני ישראל.

יש כאן שני עניינים:
1.      בני ישראל אמנם עשויים משבטים שבטים כשלכל אחד דגל משלו מקום משלו ותפקיד משלו, אבל כולם מרכיבים עדה אחת. יחידה אחת.
2.      אבל כל חבר וחבר בעדה הזו המורכבת מקבוצות שונות יש לו ערך זהה.
כלומר, עדת בני ישראל עשויה חלקים חלקים, קבוצות שונות, אבל כל יחיד, כל פרט שווה בערכו לכל פרט ופרט המרכיבים את הקבוצות הללו.

כמו שכתוב: וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻדֵיהֶ֑ם[30], צבא זה גוף אחד, ותפקדו, זו החשיבות שיש לכל פרט ופרט.


כמו שפתחנו: שונים ושווים.

{

המסר של התורה ברור כשמש בצהריים, ככתוב בפרקי אבות, שאותם אנחנו לומדים בחודשי הקיץ: "אֵיזֶהוּ עָשִׁיר? הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ[31]"!

כל אחד ואחד חייב להבין שכפרט יש לו ערך זהה, שווי זהה, לכל פרט אחר בעם.
ויחד עם זה, כפרטים בקבוצה: לכל קבוצה יש תפקיד שונה במרקם הזה.

רק מי שמבין את הקונספט הזה יכול לחיות את חייו בשמחה מתוך ידיעה שמה שיש לו לתרום לכלל החברה שבה הוא חי הוא ייחודי וחשוב.
כי לכל חלק, לכל בורג במכונה הזו שנקראת עדת בני ישראל, יש חשיבות זהה.


במסגרת עבודתי (גם על עצמי) עם הפרעות אכילה הבנתי במהלך השנים שגם הרבה מבעיות האכילה מתפתחות על הרקע הזה.
פסיפס בבית הכנסת התוניסאי בעכו"אור תורה"  1955
כשנערה צעירה לא מכירה בערך עצמה, אז היא רוצה להיות מישהי אחרת. מישהי שנדמה לה שהיא כן בעלת ערך, מישהי שווה.
והנשים השוות שהיא רואה מסביבה במדיה, נראות אחרת ממנה.
וכשהדגש מושם על החיצוניות, ולא על הפנימיות, מנסים לשלוט בחיצוניות, בתקווה שזה ישפיע על הפנימיות.
אבל האמת היא שזה עובד הפוך – כשעובדים על הפנימיות, ומחזקים אותה, ובונים תחושת ערך אמיתית, זה משפיע בסופו של דבר גם על החיצוניות.

רואים את בסופו של דבר בבגרות.
דווקא כל המוזרות והשונות, והחנוניות, ואלה שלא נכנעו לתסמונת העדר --- בבגרותן הופכות להיות מוצלחות מאוד, מובילות בתחומן.
וכל אלה שניסו להתאים את עצמן לתבנית, לשבלונה, נבלעו בסופו של דבר ברקע, כי לא מצאו את הדבר המיוחד שהוא רק שלהן, שמייחד אותן בעולם הזה.

וכמה שמקבלים את זה יותר מהר, ולא מנסים להיות מישהו אחר – מרוויחים אושר אמיתי.
ולזה אין תג מחיר.
זה עושר שאי אפשר לקנות אותו בכסף.


{

כך גם בבית, במשפחה, לכל אחד ואחד מהילדים יש ערך זהה.
כולם שווים בדיוק אותו הדבר – יחד עם זה לכל אחד תפקיד שונה.

וגם בזוגיות, לגבר ולאשה יש תפקידים שונים, אבל שניהם שווים מבחינה ערכם בדיוק אותו הדבר.

אין דבר כזה אני עובד יותר קשה, או אני מרוויחה יותר ולכן יש לי יותר זכויות.
זו ראייה מעוותת של תפקידים של חלקים במשהו שהוא יחידה אחת.

זה כמו שגלגל שיניים א שבשעון יגיד לגלגל שיניים ב שבשעון – אני יותר חשוב.
זה מגוחך.
כל גלגל שיניים חשוב בדיוק באותה המידה.

התפקיד שלנו כבני זוג וכהורים חשוב מעין כמוהו.
מצד אחד לשמש דוגמא אישית בכך שאנחנו מפגינים שיתוף פעולה של תפקידים שונים בעלי ערך זהה.

ומצד שני, לעודד את הייחודיות של כל אחד מהילדים באופן אישי, ובו זמנית את האחווה והסולידריות שלהם כקבוצת אחים של המשפחה – יחידה אחת.
אחים, כבר אמרנו, מלשון איחוי, דבק. דבוקים אחד לשני. דבוקה אחת. ואולי גם על משקל, אח, תך, תפר, תפורים ביחד בחוט בל ינתק.

{

במוצאי שבת, ערב ראש חודש סיון. ביום שישי יום ירושלים, וגם יום פטירתו של שמואל הנביא.
כמונו, גם ירושלים מחכה. למשיח, לבית המקדש השלישי.

ביום חמישי שעבר השתתפתי בחתונה קסומה מול הר הזיתים – ב-זום.
בשעה טובה בסימן טוב ובמזל טוב למוריה חיה ולמשה מרסלו קפלן, בזכותם נוספה עוד לבנה לבניין בית המקדש.

נהוג לקרוא את תפילת השל"ה הקדוש[32] רבי ישעיהו הלוי הורוויץ, על הילדים.
זוהי תפילה שעוטפת את הילד וגדלה איתו, כמו המעיל שתפרה חנה לשמואל.
כתוב בשמואל א': "וּמְעִ֤יל קָטֹן֙ תַּעֲשֶׂה־לּ֣וֹ אִמּ֔וֹ וְהַעַלְתָ֥ה ל֖וֹ מִיָּמִ֣ים ׀ יָמִ֑ימָה בַּֽעֲלוֹתָהּ֙ אֶת־אִישָׁ֔הּ לִזְבֹּ֖חַ אֶת־זֶ֥בַח הַיָּמִֽים׃[33]"
רש"י[34] מפרש: "משנה לשנה."
והאברבנאל[35] מסביר: "אמו של שמואל היתה עושה לו מעיל קטן, והוא גם כן ממלבושי הכהנים, והעלתה לו מימים ימימה, כי לפי שהיה הולך וגדל היתה אמו עושה לו בכל שנה ושנה מעיל אחד נאות כפי גופו, וכאשר היתה עולה שמה מידי שנה בשנה היתה מוליכה לו את המעיל החדש אשר היתה עושה לו."
"והמפרשים פירשוהו באופן אחר רחוק מאד, עד שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (תנחומא פר' אמור דף ס"ג ע"ב) שמעיל אחד היה לו מנערותו ואמו היתה מביאו ברגל וחוזרת להוליכו ושנקבר במותו מעוטף בו,"
אם יש לך עשרה ילדים – תקראי עשר פעמים, פעם אחת עבור כל ילד.
האמת היא, שזו תפילה שטוב לאומרה בכל זמן, בכל עת, במיוחד מיד אחרי הדלקת נרות שבת, שם אנחנו מבקשות: וְזַכֵּנִי לְגַדֵל בָּנִים וּבְנֵי בָנִים, חֲכָמִים וּנְבוֹנִים,
בע"ה שנזכה. אמן.


{
וְזַכֵּנִי לְגַדֵל[36]


וְזַכֵּנִי לְגַדֵל בָּנִים וּבְנֵי בָנִים, חֲכָמִים וּנְבוֹנִים,
אוֹהַבֵי הַשֵם, יִראֵי אֶלֹקִים, אַנְשֵי אֶמֶת,
זֶרַע קוֹדֶשׁ, בַשֵם דְּבֵקִים,
וּמְאִירִים אֶת הָעוֹלָם בַּתוֹרָה וּבְמַעֲשִים טוֹבִים,
וּבְּכָל מְלֶאכֶת עֲבוֹדַת הַבוֹרֵא.

{

בשם כל ישראל השיעור מוקדש לזכות המצפים לזרע בר קיימא
חיים בן פיגא ציביה ואסתר לאה בת צילי
גל יצחק בן סמדר וניקול מרים בת שרה
ולהבדיל לבריאות טובה גוף ונפש ורפואה שלימה של אמיליה בת אסתר, רון בן באשה, שי חיים בן דורית, שאהלה שולה בת זינת, אשר רוח בן חנה סרל מלכה, ופזית בת נעמי בתוך שאר חולי עמו ישראל

{
לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה

שיעור ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר לנשים בע"ה ב'נ כל יום שלישי בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.

פרויקט שיעורי ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.

תגובות הארות והערות יתקבלו בשמחה
{
מקורות:[37]

וויניקוט, ד.ו. (1953). הילד, משפחתו וסביבתו. תל אביב: ספרית הפועלים, 1994.

וויניקוט, ד.ו. (1971). קולקה, ר. (עורך). משחק ומציאות. תל אביב: עם עובד, 1996.

מקראות גדולות על התורה. אוחזר מתוך http://mg.alhatorah.org/

* בתמונה: בולי השבטים. דואר ישראל, שנת תשט"ו – 1956 – 1955



[1]  פרשת בַּמִּדְבַּר: בַּמִּדְבַּר א' א' – ד' כ' (1/10 ; 159 פסוקים)
[2]  שם א' א'
[3] פ' בְּהַ֥ר: ויקרא כה' א' – כו' ב' (9/10) ; פ' בְּחֻקֹּתַ֖י: ויקרא כו' ג' – כז' לד' (10/10)
[4]  במדבר ב' ט': "כׇּֽל־הַפְּקֻדִ֞ים לְמַחֲנֵ֣ה יְהוּדָ֗ה מְאַ֨ת אֶ֜לֶף וּשְׁמֹנִ֥ים אֶ֛לֶף וְשֵֽׁשֶׁת־אֲלָפִ֥ים וְאַרְבַּע־מֵא֖וֹת לְצִבְאֹתָ֑ם רִאשֹׁנָ֖ה יִסָּֽעוּ׃"
[5]  במדבר ב' לא': "כׇּל־הַפְּקֻדִים֙ לְמַ֣חֲנֵה דָ֔ן מְאַ֣ת אֶ֗לֶף וְשִׁבְעָ֧ה וַחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְשֵׁ֣שׁ מֵא֑וֹת לָאַחֲרֹנָ֥ה יִסְע֖וּ לְדִגְלֵיהֶֽם׃"
[6]  הרב שמשון בן רפאל הירש (הרש"ר הירש, רשר"ה 1808 –1888) היה רב גרמני, מאבות הנאו-אורתודוקסיה במאה ה-19. דגל בשיטת "תורה עם דרך ארץ."
[7]  המקור בירושלמי, מסכת ברכות, דף כ, עמוד א: ”כִּמְדֻמֶּה הָיִיתִי שֶׁאַתֶּם נִכְוִין בְּפוֹשְׁרִים, וְאִי אַתֶּם נִכְוִים אֲפִלּוּ בְּרוֹתְחִין.“
[8]  שמות יז' ח'
[9]  שמות יז' יא'-יב'
[10]  דברים כה' יז'-יח'
[11]  הרב שמשון בן רפאל הירש (הרש"ר הירש, רשר"ה 1808 –1888) היה רב גרמני, מאבות הנאו-אורתודוקסיה במאה ה-19. דגל בשיטת "תורה עם דרך ארץ."
[12]  ירמיהו א' יד,: " וַיֹּאמֶר י"י אֵלָי מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כׇּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. "
[13]  דונלד וודס ויניקוט (באנגלית: Donald Woods Winnicott;‏ 7 באפריל 1896 – 28 בינואר 1971) היה רופא ילדים ופסיכואנליטיקאי אנגלי. מממשיכי דרכם של זיגמונד פרויד ומלאני קליין. פיתח את הטיפול הפסיכולוגי בילדים באמצעות טיפול במשחק, את האבחנה בין עצמי אמיתי לעצמי כוזב וכתב מספר ספרים. עם זאת, הוא הביע בכתביו רעיונות מקוריים שסטו הן מהתאוריה הפרודיאנית והן מהתאוריה הקליניאנית. (ויקיפדיה).
וויניקוט
טבע מונחים כמו 'אם טובה דיה' ו'אובייקט מעבר'. אובייקט מתייחס לכל דבר שהוא לא 'אני' אבל הוא מהווה חלק בעולם הפנימי של ה'אני'. הדוגמא הקלאסית היא השד של האם.
[14]  זיגמוּנד פרויד (בגרמנית: Sigmund Freud, נולד בשם זיגיסמונד שלמה פרויד, Sigismund Schlomo Freud;‏ 6 במאי 1856, מוראביה – 23 בספטמבר 1939, לונדון) היה פסיכולוג ונוירולוג אוסטרי-יהודי, אבי הפסיכואנליזה, אחד ההוגים החשובים ביותר בתחום תורת האישיות ומהמדענים ואנשי הרוח הבולטים והמשפיעים ביותר במאה העשרים. (ויקיפדיה).
[15]  מלאני רייצס קליין (30 במרץ 1882 - 22 בספטמבר 1960) פסיכואנליטיקאית ופסיכותרפיסטית אוסטרית ממוצא יהודי. ממפתחי הגישה הקלייניאנית, תאוריית יחסי אובייקט והטיפול במשחק. (ויקיפדיה).
[16]  שהש"ר ב' ד'
[17]  במדבר ב' ב'
[18]  עפ"י מדרש רבה ב' ז', מתוך BeitChabad.com
[19]  בראשית מט ט': " גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ."
[20]  בראשית מט' יג': " זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת וְיַרְכָתוֹ עַל צִידֹן. "
[21]  בראית מט' יט': " גָּ֖ד גְּד֣וּד יְגוּדֶ֑נּוּ וְה֖וּא יָגֻ֥ד עָקֵֽב׃ "
[22]  בראשית מט' כא': " נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר. "
[23]  בראשית מט' כז': " בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל. "
[24]  הרמב"ן, רבי משה בן נחמן (ידוע כ-רמב"ן; 1194 - 1270) היה מגדולי חכמי ספרד, פוסק, פרשן, הוגה, מקובל ורופא.
[25]  הרמב"ן לשמות יד' יח': "וַיְחַזֵּ֣ק ה' אֶת־לֵ֤ב פַּרְעֹה֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם וַיִּרְדֹּ֕ף אַחֲרֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל יֹצְאִ֖ים בְּיָ֥ד רָמָֽה׃"
[26]  עפ"י ישיבת ההסדר ירוחם, פרשת במדבר התשס"ד, שיחת ליל שבת, http://www.yhy.co.il/
[27]  במדבר ב' יז'
[28]  במדבר א' א'-ד'
[29]  שמות לח' כו': "בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים."
[30]  במדבר ב' ד'
[31]   אבות ד' א'
[32]  רבי ישעיה הלוי הורוויץ, מכונה השל"ה או השל"ה הקדוש על שם חיבורו "שני לוחות הברית" (ה'שי"ח, 1558 – תאריך הפטירה שגוי אך נתקבע לי"א בניסן ה'ש"צ, 24 במרץ 1630 וכנראה טבת שפ"ו) היה מגדולי רבני אשכנז במאה ה-17.
[33]  שמואל א', ב' יט'
[34]  רבי שלמה יצחקי הלוא הוא רש"י הקדוש, ראוי הוא לראשי התיבות "רבן של ישראל". כתוב עליו שאין מילים לשער ולתאר את צדקנותו ותרומתו של הצדיק ללומדי התורה לאורך כל הדורות.
1. רש"י נולד בשנת דתת"א (1040) והלך לבית עולמו בגיל 64 בשנת ד'תתס"ה (13 יולי 1105), לפני כ-900 שנים.
2. כבר בצעירותו ניחן רש"י בכושר לימוד מיוחד, עד שעלה ונתעלה, והחל מפרש את הש"ס בקונטרסים. בהגיעו לגיל 32 החליט לערוך גלות בכדי לבדוק אם יש גרסאות אחרות של התלמוד, או פירושים טובים משלו על הש"ס.
3. רש"י פירש פירוש על התורה כולה, אך המיוחד בכולם הוא הפירוש על החומש. לפני כן עשה תרי"ג תעניות. על פירוש זה ישנם 19 פרשנים, וכותב הרב חיד"א* שטמון בפירוש זה גם פירוש על הקבלה.
4. רש"י נודע בענוותנותו, ופירושו הראשון על התורה מתחיל במילים "אמר רבי יצחק", ובמקומות רבים לא חשש לכתוב "איני יודע".
ואני חושבת שהוא היה באמת גאון אמיתי שהקדים אז זמנו בעומק הבנתו לא רק את התורה, אלא גם את נפש האדם.
אנחנו רואים את זה נפלא בפירושים שלו לאורך כל התורה.
* החיד"א, הרב חיים יוסף דוד אֲזוּלַאי (בראשי תיבות: חִידָ"א; ה'תפ"ד - י"א באדר ה'תקס"ו; 1724 - 1 במרץ 1806), היה מקובל, ביבליוגרף, והיסטוריון. מגדולי פוסקי ההלכה. נולד ונפטר בירושלים, ישראל.
[35]  רבי יצחק בן יהודה אַבְּרַבַנְאֵל ;  או בספרדית דון איסק אברבנאל 1437 – 23 ספטמבר 1508,  מדינאי יהודי, פילוסוף, פרשן מקרא וכלכלן, ממנהיגי היהדות הבולטים בתקופת גירוש ספרד.
[36]  בשיעור הקשבנו לשיר "וְזַכֵּנִי לְגַדֵל". מילים: מתוך המקורות ; לחן: ברוך לוין.
בחרתי בביצוע נשי ומאוד מרגש (אותי) של סיון גור: https://www.youtube.com/watch?v=X4z2aiIJXug
"סיון גור זכורה לנו לטובה, מתוכנית הכישרונות, כוכב נולד 5." (מתוך ערוץ היוטוב שלה).
[37]  "כל המביא דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם". אבות ו' ו'


[© Smadar Prager, CGP]



Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Emotion Focused Psychotherapist since 1998 after graduating the four-year program in the Alfred Adler Institute in Israel.  With a home-based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island) she focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
To contact or to schedule an appointment please email smadarprager@gmail.com or call/text 917-513-1490.
I'd love to hear from you.

אין תגובות:

פרסום תגובה