יום חמישי, 19 במרץ 2020

יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת: לא צפוי, לא יציב, לא בטוח | פרשות ויקהל-פקודי | כא' באדר ה'תש"פ

בס"ד
­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשות ויקהל-פקודי
לא צפוי, לא יציב, לא בטוח
מה עושים בתקופה שבה הכל לא צפוי, לא יציב ולא בטוח?
הולכים לפרשות השבוע לקבל תשובה.



אנחנו בזמן מוזר.
מוזר, כי הוא זר. לא מוכר. הזמן הזה. מעולם לא חווינו כזה דבר.
וכשדברים זרים מוזרים ומשונים מתרחשים מסביבנו – זה זמן להתבונן פנימה, ולעשות חשבון נפש.
כי כל דבר שאנחנו רואים, חווים, שומעים – אפילו שזה קורה אצל מישהו אחר, יש בזה מסר אישי עבורינו.
כתוב "אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל[1]".
כולנו חייבים להבין שמה שקורה עכשיו בעולם יש בו מסר אישי לכל אחד, ובוודאי יש בו מסר לעם ישראל בפרט.

אורן לוי, מאתר "קבלה לעם" כותב: "על פי הקבלה, כל תופעה בעולם הגשמי, היא ענף של שורש רוחני הקיים בעולם העליון. כלומר, העולם בו אנו חיים הוא עולם של תוצאות, והסיבות לכול מצויות בדרגה עליונה יותר של הטבע. וכבר כתבו על כך המקובלים: "אין לך עשב ועשב מלמטה, שאין עליו מלאך [כוח] מלמעלה, שמכה אותו ואומר לו גדל."[2]"

זה רעיון עמוק וקשה לתפיסה – שכל דבר שמתרחש בעולם הזה מכוון, עפ"י הוראה.

"המקובלים מלמדים שכל האנושות היא מערכת אחת, שלמה והרמונית, ושהיצור היחיד שמפר בה את האיזון הוא האדם. חוסר איזון זה הוא שמוביל לכל הצרות והצער ברמה הכלל-עולמית. הדרך להשבת האיזון אל המערכת מחייבת שינוי במערכת היחסים בין בני האדם: מיחסים של ניצול הזולת ושימוש בו לצרכים האגואיסטיים - ליחסים של אהבה ושלמות. לישראל תפקיד מפתח בתהליך. עלינו להיות הראשונים שיתעלו מעל האגו ההולך וגדל, ולהתחבר באהבת הזולת. חכמת הקבלה תוביל אותנו לשם. כשנגיע לשלב הזה, יהיה עלינו להעביר אותה הלאה, לכל העמים - להיות "אור לגוים"."

אנחנו חייבים להבין שיש לנו, כיהודים, תפקיד בעולם.
אבל לפני שנהיה "אור לגויים" אנחנו חייבים להיות קודם כל אור לעצמנו.

ובעיקר בתקופה שבה הכל לא צפוי, לא יציב ולא בטוח?
בודאי שזה הזמן ללכת לפרשות השבוע לקבל תשובה.

{

לאורך השנים, אנחנו זוכרות ומזכירות בשיעורים שלנו את מה שלימד אותנו האדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן מלאדי[3] שכאשר קוראים את התורה "יש לחיות עם הזמן[4]".

רבי ישראל הבעש"ט[5]. הוא היה אבי כל תנועות החסידות, והוא היה זה שבעצם לימד את האדמו"ר הזקן, ומכאן גם אותנו[6] שהתורה היא לא אוסף סיפורים היסטוריים אלא התרחשות עכשווית שאנחנו מוזמנים לקחת בה חלק כאן ועכשיו[7].
תלמידו של הבעש"ט, רבי דֹב בֶּער המגיד ממזריטש[8] הסביר[9] את הרציונל שלימד אותו רבו, שידוע שהתורה היא מעל לזמן, כי הרי ידוע שהקב"ה "אִסְתָּכַּל בָּהּ בְּאוֹרַיְיתָא, וּבָרָא עָלְמָא[10]"
"הִתְבּוֹנֵן בַּתּוֹרָה וּבָרָא אֶת הָעוֹלָם",
ולכאורה היינו יכולים לתהות למה מעניינים אותנו הסיפורים העתיקים האלה?
אלא שהם לא שייכים לעבר, הזמן הוא מימד ששייך רק לעולם העשייה, לעולם שלנו.
התורה היא מעל לזמן, והכתוב בה תמיד הווה.

וידוע  ש"האדם הוא עולם קטן, העולם הוא אדם גדול, ומה שיש בזה יש בזה [11]", לכן כל מה שאנחנו קוראים בתורה שעל-פיה נברא כל העולם הגדול, נוגע בנו ולנו, בני האדם שהם עולם קטן, עכשיו, בזמן הזה ממש.
ועכשיו, יותר מתמיד חשוב שנקשיב למה שיש שלתורה ללמד אותנו.

{

אנחנו בפרשות האחרונות של חומש שמות: וַיַּקְהֵ֣ל[12]-פְקוּדֵ֤י[13] הנקראות ביחד בשנים לא מעוברות.

וזה פשוט מדהים איך התחבר לו זוג קצוות שכזה שעל פניו ממש לא מתאים.
וַיַּקְהֵל מפרש לנו פשוטו של מקרא בשיא הפשטות: ויאסוף.
ופְקוּדֵי: לשון מניין, ספירת פרטים.

כלומר וַיַּקְהֵל מתייחס לקהל, לעדה, לכלל, לאוסף של פרטים, לכולם כמקשה אחת;
בעוד שפְקוּדֵי מפרט ופורט את האוסף, ומתייחס לכל פרט ופרט, לכל אחד בפני עצמו, ליחיד.

זה בדיוק המסר שאיתו התחלנו, מסר לפרט, לכל פקוד, לכל אחד, ומסר לעם ישראל ככלל, כקהילה.
שניהם ביחד, וכל אחד לחוד.
{

שואל הרב מנחם וילהלם (שליח חב"ד בבנגקוק תאילנד, יוצר הסדרה הפופולרית 'ממתק לשבת'):

"פרשת ויקהל ופרשת פקודי מתארות את קיום הציוויים המופעים בפרשת תרומה ובפרשת תצווה. שׁם ה' מצווה את משה לבנות את המשכן, וכאן משה מעביר את הציווים לבני ישראל והם עושים הכל כנדרש. לכאורה, זו כפילות מיותרת. למה לא אמרה התורה בפשטות: 'ככל אשר ציווה ה' את משה כן עשו בני ישראל' וזהו? מדוע החזרה? בתורה אין מילה מיותרת, וכאן שתי פרשיות שאין בהן צורך?!"

ועונה – "וההסבר לכך:
התורה מאריכה במקום שלכאורה יכלה לקצר, כדי ללמד אותנו מסר חשוב – חשיבות המעשה.

פרשת תרומה ופרשת תצווה אמנם מתארות בהרחבה את תכנית בנייתו של המשכן, אך הכל בגדר ידע תאורתי. בפרשת ויקהל ובפרשת פקודי התורה מספרת כיצד בני ישראל הופכים תאוריה למעשה, ובונים את המשכן בפועל.

כולנו יודעים כמה קל לעמוד ולהצהיר על כל הדברים שאנו מתכננים לעשות, ועד כמה רב עלול להיות המרחק בין ההצהרה ובין המעשה. התורה רוצה ללמד אותנו את החשיבות הגדולה שיש למעשה, ולכן מקדישה שתי פרשות שלימות לתיאור העשייה של בני ישראל – בניית המשכן בפועל."

בדורנו דחיינות היא שם המשחק.
הכל זה תיכף, עוד מעט, רגע.
או בשביל מה לעשות, בוא נקנה מוכן.
או לחילופין, אנחנו מגדלים דור של ילדים שלא יודעים לעשות כלום – הכל עושים בשבילם.

התורה מקדישה ארבע פרשיות, כופלת שתיים, כדי להעביר לנו את המסר הכל-כך חשוב הזה לחיים:
העשייה חשובה! מאוד חשובה!

אל תשאירו דברים באמצע, ברמת התכנון, ברמת הרעיון, ברמת ההבטחה.
תוציאו אל הפועל. תעשו. תממשו. תקיימו.

אם לא נעשה, אם לא נבנה, לא יהיה לשכינה מקום...!
בלי העשייה לא נשיג שום דבר ממשי.

אנחנו כאן כדי לעשות, כל ההתפתחות שלנו, האישית הפרטית, והחברתית הכללית, תלויה בעשייה.
לא להתעצל.
ובעיקר, להוות דוגמא של עשייה לילדים שלנו.

כתוב בפרקי אבות: "וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה.[14]" העיקר הוא המעשה.
דברים חייבים לרדת מרמת התיאורטי, הראש, לדרגת המעשה. העשייה בפועל.

{

אבל יש כאן עוד מסר עוצמתי ביותר.

כשקראנו בבית הכנסת את פרשת תְּצַוֶּ֣ה[15] – בע"ה שנוכל בקרוב לחזור לבתי הכנסת – חשבתי לעצמי שזה מאוד מוזר שיש ארבע פרשות שמוקדשות לבנין המשכן, משתי סיבות:
1.      הרגע הקב"ה נתן לנו את עשרה הדיברות ואסר עלינו לעשות כל פסל ומסכה, איך זה שעכשיו הוא מצווה עלינו לעשות פסלים? הכרובים למשל בפרט, ובכלל, כל העסק הזה של בית לקב"ה עומד בסתירה לשתי הדיברות הראשונות.
[בסוגריים, אולי זה גם יענה על שאלה שחלי שאלה בשיעור לפרשת
תְּצַוֶּ֣ה].
2.      יש כל כך הרבה מצוות שמוזכרות בפסוק אחד או שניים ללא שום הרחבה, כמו למשל מצוות מילה, או מצוות תפילין, אז בשביל מה צריך ארבע פרשות למשכן?

נענה בע"ה על שתי השאלות.

אבל קודם אני צריכה לספר לכם סיפור על השגחה פרטית: על איך קיבלתי את התשובה לשאלה שלי.

כי כשישבתי בבי"כ וחשבתי על השאלה הזו, ממש בער לי לקבל תשובה. אבל אי אפשר. כי שבת, ואין סלולרי ומחשב, ורבי גוגל נח.
אז לפני שיצאתי מהבי"כ אחרי התפילה ללכת הביתה חשבתי שאקח לעצמי את העלון השבועי של בי"כ ואולי שם תהיה תשובה.
כשהגעתי הביתה, עד שנשב לאכול ביחד צהריים, מיד פתחתי את העלון, ומה התאכזבתי לראות, שלקחתי בטעות את העלון של שבוע שעבר, של פרשת תְּרוּמָ֑ה[16].
חשבתי לעצמי, לא נורא, נקרא בכל זאת. – והנה שם חיכתה לי התשובה.
אין, אין מקריות.
הכל רק מה', הכל ה' רקם. (אותיות מקרה).

{

אז בעלון הישן שלקחתי בהשגחה פרטית "בטעות", היה קטע מעובד מספרו של הרב משה גְרִילַק "פרשה ופרשה" שנתן לי תשובה בדיוק לשאלה שהטרידה אותי.
בינתיים השגתי את צילום הספר עצמו[17], וכך כותב הרב גְרִילַק:
כתוב במדרש שמות רבה[18]: "בשעה, שאמר הקב"ה למשה 'עשה לי משכן', התחיל מתמיה ואומר: כבודו מלא עליונים ותחתונים, והוא אומר עשה לי משכן?[19]"
משה רבינו ע"ה שואל את הקב"ה שני דברים:
דבר ראשון: איך זה יכול להיות שהקב"ה שממלא את כל העולם בנוכחותו יכול לצמצם את עצמו לתוך משכן קטן?
ודבר שני: איך אפשר שישות רוחנית שאוסרת עלינו (בעשרת הדיברות) לתת לה ממשות גשמית מוחשית ממשית, מצווה עלינו לעשות בדיוק את זה. לתת לה משמעות מוחשית ממשית גשמית, באמצעות המשכן.
שתי השאלות האלה היא השאלה הראשונה ששאלנו.

כותב הרב משה גרליק: "אכן, הסתירה קיימת , המושג "אלוקים" בטהרתו מנוגד לרעיון המשכן הארצי. אולם דווקא בני ישראל, כפי שמתברר, דרשו את הקמתו. חוש מציאותי ובריא הנחה אותם בהעלותם תביעה זו: "
ככתוב במדרש: ""ריבונו של עולם, מלכי הגויים יש להם אוהל ושולחן ומנורה ומקטר קטורת, וכן הוא תכסיסי מלוכה, כי כל מלך צריך לכך, ואתה הוא מלכנו גואלנו מושיענו – לא יהיו לפניך תכסיסי מלוכה, עד שיוודע לכל באי עולם כי אתה הוא המלך?
אמר להם: בני, אותם בשר ודם צריכים לכל זה, אבל אני איני צריך,
[20] "

אבל אם אתם רוצים, בבקשה. ובשביל זה צריך ארבע פרשות, כדי שיהיה ברור איך אני מרשה.
"תשובתו של האלוקים ברורה: "אני איני צריך", והמבקשני, ימצא אותי בלבו. אולם בני ישראל עמדו על דרישתם, ועל כן (ענה להם הקב"ה): "עשו מה שאתם חפצים אלא עשו אותו כאשר אני מצווה אתכם."

בענין המשכן, לא מספיק כמו למשל: "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עׇרְלָתוֹ.[21]"
חמש מילים ו-שבעה סימנים בשולחן ערוך לגבי ההלכות. שלא נדבר על תילי מילים על הניתוח עצמו, שנעשה בדיקדוק מאז ימי משה רבינו ועובר מאב לבנו, ממוהל ותיק למוהל צעיר.
או למשל: "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ.[22]"
שמונה מילים בסך הכל בתורה, אבל איפה כתוב מה לקשור, ועל איזה יד, ולכמה זמן, ומאיזה גיל, והאם להשאיר את זה שם כל הזמן... ?
כל זה נמסר למשה רבינו בהר סיני: "משה קבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה.[23]"

את זה לא צריך היה לפרט בתורה, כי משה רבינו קיבל בהר סיני בפירוט.
וכל ההלכות האלה מסורות לזקנים ולאנשי הכנסת הגדולה.
כשיצאנו לגלות נוצר חשש, שחלקים שלמים מן התורה שבעל-פה ייעלמו ויישכחו. חלקים אלה נכתבו וקובצו במשנה (ואחר כך בגמרא) על-מנת שלא ישכחו מעם ישראל בגלות, כשאין להם סנהדרין לשאול ולדרוש בתורה שבע"פ.
אבל עדיין, גם בימינו, רוב המידע עדיין מועבר בעל-פה.

אבל איך זה מסתדר עם המשכן?
הרי זה דבר ממשי שעומד לגמרי בסתירה ל"לֹֽ֣א־יִהְיֶֽה־לְךָ֛֩ אֱלֹקִ֥֨ים אֲחֵרִ֖֜ים עַל־פָּנָֽ֗י׃"
ול"לֹֽ֣א־תַֽעֲשֶׂ֨ה־לְךָ֥֣ פֶ֣֙סֶל֙ וְכׇל־תְּמוּנָ֔֡ה. [24]"

לגבי המשכן, הקב"ה אומר לנו, אם אתם רוצים, בבקשה, אני מבין אותכם.
אבל בעניין הזה לא יהיה שום מקום לפרשנות של זקנים, ואנשי הכנסת הגדולה והסנהדרין, והרבנים.
מכיוון שהמשכן אכן עומד בסתירה לעשרת הדיברות, אני ארשה לכם, אבל אתן לכם הוראות והנחיות מדויקות, בפרטי פרטים, שמשתרעות על פני ארבע פרשות. שליש מחומש שמות.

מסכם הרב גרליק: "בני ישראל דרשו משכן, והאלוקים הסכים לדעתם. אולם את תבניתו, תוכניותיו ושרטוטיו סיפק לצוות ההקמה האנושי האלוקיים בעצמו. "עשו מה שאתם חפצים, אלא עשו אותו כפי שאני מצווה אתכם." לפניכם התוכנית, אתם בצעו אותה -- במדיוק.[25]"
לגבי המשכן אין מקום לפרשנות, ואין מקום ליצירתיות, ולדיונים.
אני מרשה, אבל בתנאים שלי.

{

להבדיל, ובצורה מופשטת ביותר, זה כמו שהורה שם גבולות לילדים שלו.
נותן להם לבחור, אבל נותן להם לבחור מתוך המבחר שמתאים לו.
עם ילדים קטנים זה הכי ברור: עכשיו הזמן לארוחת ערב ומקלחת, מה אתה רוצה קודם?
זו בחירה של הילד, אבל זה בתנאים של ההורה.

זה עונה על שתי השאלות שלנו:
איך זה שיש משכן בסתירה ל-10 הדיברות (או לפחות ה-2 הראשונות),
ולמה בכזה פירוט של ארבע פרשות, שליש מחודש דברים.

{

ועכשיו תקראו מה קורה?
מה שקורה זה שהקב"ה סובב את הדברים כך שאנחנו לא יכולים להגיע לבתי הכנסת.
מאז ימי נבוכדנצר מלך בבל שהחריב את בית המקדש הראשון, וימי אנטיוכוס היווני, וימי טיטוס והרומאים שהחריבו לנו את בית המקדש השני – לא היו ימים כאלה בארץ ישראל שאי אפשר היה להתכנס בבתי מדרשות ובתי כנסת.
אסור לעשות וַיַּקְהֵל אסור להתקהל, , אסור קהל, אסור מנין, אסור בית כנסת ובית מדרש.
כאילו הוא אומר לנו: אין כניסה למשכן שלי.

דווקא בימים האלה שאנחנו קוראים את ארבעת הפרשות המדברות על בנית המשכן, הקב"ה סוגר לנו את בתי הכנסת.
זהו מסר שצריך לעורר בכולנו חלחלה גדולה, להתעורר, ומהר.

בדר"כ אני לא אוהבת להטיף מוסר. אני מרגישה שהכי נכון זה לעשות תשובה מאהבה.
אבל אני חושבת שהקב"ה מאותת לנו שהגיע זמן אחר.
צריך להתעורר. ומהר!
לא לחכות לעוד מכות. ולעוד אסונות.
לקחת את המסר מהפרשות שלנו.

לעשות תשובה.
לחזור הביתה.
"הגיע הזמן להתעורר / לעזוב הכל להתגבר / לשוב הביתה / לא לחפש מקום אחר
הגיע הזמן להשתנות / גם אם פספסנו כמה תחנות / אפשר לרדת / יש רכבת חזרה לשכונות"
כבר שמענו את השיר הזה באלול תשע"ט, אבל המילים, המילים. שיעור תורה כל שיר של הגאון הזה ישי ריבו.


לא צריכים להפוך לדוסים, אבל כל אחד ואחת צריכים מהמקום שלהם לעשות צעדים של התקרבות.
אצל חלק זה יהיה לכסות את הראש, להניח תפילין, לשמור שבת.
ואצל חלק זה יהיה להגיד בבוקר: "מודה אני", או לברך "ברכת אשר יצר", או לברך על האוכל.
אצל חלק זה יהיה להקפיד על לבוש צנוע יותר, או לשמור נגיעה.
ואצל חלק זה יהיה לבחור לחיות בזוגיות על פי טהרת המשפחה.
אצל חלק זה יהיה להתפלל, או לקרוא תהילים, או להגיע בקביעות לשיעור תורה.
אבל מה שזה לא יהיה זה צריך להיות תוספת. משהו נוסף על הקיים.

זה נקרא תשובה.

{

יש כאלה שאומרים: מי שמאמין באחד (הכוונה לה') לא פוחד מאף אחד.
אבל זה לא שייך כשמדובר במגיפה הזו.
כתוב: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם[26]"
וזה חשוב. שכל אחד ואחת ישמרו על עצמם מאוד מאוד ולא יקלו ראש במה שקורה.
צריך להישמר, אבל לא צריך להיכנס להיסטריה.
זה לגמרי נורמלי שקשה לנו עם שינויים.
כבני אדם אנחנו לא אוהבים שינויים. אנחנו אוהבים שהדברים צפויים וידועים מראש, כי אז זה מרגיש לנו בטוח.
וכשפתאום מתרחשים דברים מוזרים, משונים, לא צפויים, זה גורם לנו לאבד את תחושת היציבות.
ואז אנחנו מאבדים את תחושת הביטחון – ואז מגיעה ההיסטריה.
אמא'לה , מה יהיה?
אנחנו לא יודעים.
ובינתיים , עד שנדע, ונחזור לשגרה, צריך להישמר.
אבל לא להיכנס להיסטריה.
צריך לנהוג באחריות.
להישמע להוראות של משרד הבריאות, כל אחד במקומו.
ולעשות.
כי "וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה.[27]" העיקר הוא המעשה.
דברים חייבים לרדת מרמת התיאורטי, הראש, לדרגת המעשה. העשייה בפועל.

עשייה בפועל זה לעשות תשובה. לעשות צעד אחד קטן לכיוון הקב"ה.
כי עד עכשיו הכל היה באהבה, ועכשיו נכנס הפחד לתמונה, אז זו תשובה מיראה.
חייבים לקחת יוזמה ולעשות, להעביר מהמישור התיאורטי למעשי.

לבנות בית לקב"ה – בתוכינו: "עשו לי משכן ושכנתי בתוכם".

יחד עם זה אסור להיכנס לעצבות -- אסור לנו לשכוח שאנחנו בחודש אדר, ומצווים להרבות בשמחה, בשירה ובריקודים.
ואת זה אנחנו יכולים לעשות גם בבית לבד. וגם עם בני המשפחה.
אבל אולי המסר הכי חשוב הוא של הרב אלימלך וויסבלום מלִיזֶ'נְסְק, הלא הוא הנועם אלימלך, אתמול ציינו את פקודת שנתו. הוא כתב את התפילה הנפלאה אַדְּרַבָּה: "אַדְּרַבָּה, תֵּן בְּלִבֵּנוּ שֶׁנִּרְאֶה כָּל אֶחָד מַעֲלַת חֲבֵרֵינוּ וְלא חֶסְרונָם, וְשֶׁנְּדַבֵּר כָּל אֶחָד אֶת חֲבֵרו בַּדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר וְהָרָצוּי לְפָנֶיךָ, וְאַל יַעֲלֶה שׁוּם שנְאָה מֵאֶחָד עַל חֲבֵרו חָלִילָה:"
אין שמחה גדולה יותר מזו. מלעשות טוב לא רק במעשים אלא גם בלב.
לחשוב טוב אחד על השני, אחת על השניה. ובעיקר אם כבר לדבר, לדבר דיבורים טובים.

בשבוע הבא אי"ה שיעור לפרשת ויקרא.
ועד אז, שימרו על עצמכן.
שתהיה לכולנו, ולכל עם ישראל, בריאות טובה.

חֲזַק חֲזַק וְנִתְחַזֵּק
{

שירו של שפשף[28]


מה אני, אני רק בן אדם
אני חי ועובד כמו כולם
ורואה עתיד וחושב תמיד
שהכוונה נותנת אמונה.

לא מבין מה קורה וחושב
מי שומע את מה שבלב
ורואה עתיד וחושב תמיד
שהכוונה נותנת אמונה.

ואם רק נסתכל אם לא נבהל
ונראה לעולם שביחד כולם
אז יחד כן ללכת יחד
כן ללכת יחד אל האור
יחד זה הזמן ביחד
ואיתך ביחד לאהוב.

אין לי פחד ויש לי תחושה
שהדרך תהיה לי קשה
אני רואה עתיד אני חושב תמיד
שהכוונה נותנת אמונה
אני רואה עתיד אני חושב תמיד
שהכוונה נותנת אמונה.

ואם רק נסתכל אם לא נבהל
ונראה לעולם שביחד כולם
אז יחד כן כולם ביחד
כן ללכת יחד אל האור
יחד זה הזמן שיחד
ואיתך ביחד לאהוב.

מה אני, אני רק בן אדם
אני חי ועובד כמו כולם
אני רואה עתיד אני חושב תמיד
שהכוונה נותנת אמונה.

{


בשם כל ישראל השיעור מוקדש לזכות המצפים לזרע בר קיימא
חיים בן פיגא ציביה ואסתר לאה בת צילי
גל יצחק בן סמדר וניקול מרים בת שרה
ולהבדיל לבריאות טובה גוף ונפש ורפואה שלימה של אמיליה בת אסתר ופזית בת נעמי בתוך שאר חולי עמו ישראל

{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה

שיעור ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר לנשים בע"ה ב'נ כל יום שלישי בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.

פרויקט שיעורי ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.

תגובות הארות והערות יתקבלו בשמחה

{

מקורות:[29]

הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא: חמישה חומשי תורה עם ביאור המקרא בדרך הפשט – פרשות ויקהל-פקודי. עמ' תקסב-תרט. ירושלים: לשם ספרי איכות.

הרב גרילק, משה. (1998). פרשה ופשרה. עמ' 181-173. תל-אביב: הוצאת א.ד.י.

הורן, רועי. (עורך). (2017). הבעל שם טוב האיש שבא מן היער. ישראל: ידיעות אחרונות ספרי חמד.

הרב וילהלם, מ. (בנגקוק תאילנד). (ה'תשע"ו 2016). ממתק לשבת, הסיפורים והמסרים שעושים את השבת בבנגקוק. פרשת ויקהל: בלי ה"תכלס" שום דבר לא שווה. עמ' 152-150. ישראל: הוצאת חזק.

לוי, אורן. צרות מִבַּית – צרות מן החוץ. קבלה לעם. אוחזר מתוך http://www.kab.co.il/

מחלקי המים. (תשס"ד). תרומה: עמדתם על פרקכם – בנו לי בית. אוחזר מתוך https://www.mayim.org.il/

מקראות גדולות על התורה. אוחזר מתוך http://mg.alhatorah.org/

רבי שניאורסון לוי. יצחק. מליובאוויטש. (ערוך). (אין תאריך). כיצד לחנך את ילדינו - בארבע מילים. מעובד מליקוטי דיבורים חלק ג' עמוד תקעג, אוחזר מתוך http://he.chabad.org/parshah/article_cdo/aid/2155352




[1]  מסכת יבמות ס"ג
[2]  בראשית רבה י' ו'
[3]  רבי שניאור זלמן ברוכוביץ' מליאדי - האדמו"ר הזקן (במקור באידיש דעֶר אַלטעֶר רבי. מכונה גם הרב או בעל התניא והשולחן ערוך) (י"ח באלול ה'תק"ה (15 בספטמבר 1745) - כ"ד בטבת ה'תקע"ג (27 בדצמבר 1812)), הוא מייסדה של שיטת חסידות חב"ד והאדמו"ר הראשון בשושלת אדמו"רי חב"ד. חיבר את ספר התניא, ספר היסוד של חסידות חב"ד וכתב שולחן ערוך.
[4]  היום יום, ב' מרחשון
[5]  רבי ישראל בן אליעזר, הידוע כבעל שם טוב בר"ת: בעש"ט או הבעש"ט; הוא אבי תנועת החסידות. (בין 1690 ל-1700 – ו' בסיוון 21 במאי 1760)
[6]  בתוך "הבעל שם טוב האיש שבא מן היער."
[7]  על פי מה שכתוב בזוהר הקדוש(זוהר לפרשת משפטים, דף צ"ט ע"א: "אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ" (שמות כא')
): "וְאוֹרַיְיתָא קָרֵי בְּכָל יוֹמָא בִּנְהִימוּ (נ''א בִּרְחִימוּ) לְגַבַּיְיהוּ", "וְתוֹרָה קוֹרֵאת בְּכָל יוֹם בִּנְהימָה (בְּאַהֲבה) אֲלֵיהֶם" (תרגום מתוך: https://ha-zohar.net/).
[8]  רבי דב בֶּער ממזריטש מכונה "המגיד ממזריטש" (1710–15 בדצמבר 1772) היה תלמידו של הבעל שם טוב ויורשו בהנהגת תנועת החסידות.
[9]  בתוך "הבעל שם טוב האיש שבא מן היער.": אור תורה [מהדורת קה"ת], פרשת ויצא, עמ' נב'
[10]  זוהר לפרשת תרומה, דף קס"א ע'א: "בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא, אִסְתָּכַּל בָּהּ בְּאוֹרַיְיתָא, וּבָרָא עָלְמָא, וּבְאוֹרַיְיתָא אִתְבְּרֵי עָלְמָא... דְּעַד (נ''א אלא עד) (ס''א לא אתברי) אִתְבְּרֵי עָלְמָא, אַקְדִּימַת אוֹרַיְיתָא תְּרֵין אַלְפֵי שְׁנִין לְעָלְמָא, וְכַד בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמִבְרֵי עָלְמָא, הֲוָה מִסְתַּכָּל בָּהּ בְּאוֹרַיְיתָא, בְּכָל מִלָּה וּמִלָּה,..."
" ...כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, הִתְבּוֹנֵן בַּתּוֹרָה וּבָרָא אֶת הָעוֹלָם,... שֶׁטֶּרֶם (אלא עד) (לא נברא) נִבְרָא הָעוֹלָם הִקְדִּימַתּוּ הַתּוֹרָה אַלְפַּיִם שָׁנִים לָעוֹלָם, וּכְשֶׁרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹא אֶת הָעוֹלָם, הָיָה מִתְבּוֹנֵן בַּתּוֹרָה בְּכָל דָּבָר וְדָבָר..."
[11]  אבות דרבי נתן, פרק ל"א
[12]  פרשת וַיַּקְהֵ֣ל: שמות לה' א' – לח' כ' (10/11 ; 122 פסוקים)
[13]  פרשת פְקוּדֵ֤י: שמות לח ' כא' – מ' לח' ( 11/11 ; 92 פסוקים)
[14]  פרקי אבות, א' יז'
[15]  פרשת תְּצַוֶּ֣ה: שמות כז' כ' - ל' י' (8/11 ; 101 פסוקים)
[16]  פרשת תְּרוּמָ֑ה: שמות כה' א' – כז' יט' (7/11 ; 96 פסוקים)
[17]  בתודה לחברתי היקרה עדנה ויג
[18]  מדרש שמות רבה לא ד'
[19] בתוך "פרשה ופשרה" עמ' 173
[20]  מדרש אגדה (בובר) שמות פרק כז'
[21]  ויקרא יב' ג'
[22]  דברים ו' ח'
[23]  אבות א' א'
[24]  שמות כ' ב'-ה': "אָֽנֹכִ֖י֙ ה' אֱלֹקֶ֑֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣ית עֲבָדִֽים לֹֽ֣א־יִהְיֶֽה־לְךָ֛֩ אֱלֹקִ֥֨ים אֲחֵרִ֖֜ים עַל־פָּנָֽ֗י׃
לֹֽ֣א־תַֽעֲשֶׂ֨ה־לְךָ֥֣ פֶ֣֙סֶל֙ וְכׇל־תְּמוּנָ֔֡ה אֲשֶׁ֤ר בַּשָּׁמַ֣֙יִם֙ מִמַּ֔֡עַל וַֽאֲשֶׁ֥ר֩ בָּאָ֖֨רֶץ מִתַָּחַת וַאֲשֶׁ֥ר בַּמַּ֖יִם מִתַּ֥חַת לָאָֽ֗רֶץ׃
לֹֽא־תִשְׁתַּחֲוֶ֥ה לָהֶ֖ם֮ וְלֹ֣א תׇעׇבְדֵ֑ם֒ כִּ֣י אָֽנֹכִ֞י ה' אֱלֹקֶ֙יךָ֙ אֵ֣ל קַנָּ֔א פֹּ֠קֵד עֲוֺ֨ן אָבֹ֧ת עַל־בָּנִ֛ים עַל־שִׁלֵּשִׁ֥ים וְעַל־רִבֵּעִ֖ים לְשֹׂנְאָֽי׃
וְעֹ֥֤שֶׂה חֶ֖֙סֶד֙ לַאֲלָפִ֑֔ים לְאֹהֲבַ֖י וּלְשֹׁמְרֵ֥י מִצְוֺתָֽי׃"
[25]  בתוך "פרשה ופשרה" עמ' 174
[26]  דברים ד' טו': "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כׇּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ." ;
   וגם יהושע כג' יא': "
וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם."
[27]  פרקי אבות, א' יז'
[28]  בשיעור הקשבנו לשיר "שירו של שפשף". מילים: יאיר ניצני ; לחן וביצוע: מאיר בנאי, מתוך פסקול הסרט "שבורים" 1985. למעוניינים לראות את הקליפ כפי שהוא מופיע בסרט ולקרוא את סיפורו של השיר בבלוג של יזהר אשדות: https://ashdot.co.il/?p=623
[29]  "כל המביא דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם". אבות ו' ו'



[© Smadar Prager, CGP]



Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Emotion Focused Psychotherapist since 1998 after graduating the four-year program in the Alfred Adler Institute in Israel.  With a home-based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island) she focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
To contact or to schedule an appointment please email smadarprager@gmail.com or call/text 917-513-1490.
I'd love to hear from you.

אין תגובות:

פרסום תגובה