יום רביעי, 27 בפברואר 2019

יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת: אחת ועוד אחת קהילה | פרשת ויקהל | כא' באדר א' ה'תשע"ט

בס"ד
השיעור מוקדש לעילוי נשמת חוה דינה אטיה בת חיים ע'ה , לע"נ מלכה חנה בת יהודה ע"ה
ולע'נ סבא שלי היקר יצחק נחום בן חיים שמעון ע'ה -- ת.נ.צ.ב.ה
ולהבדיל אלף אלפי הבדלות יבלט"א לרפואה שלימה של טל בן תקוה, אמיליה בת אסתר, שלומית בת רחל, יהל בן שירי, ג'וד בן מאיה, צביקה בן סוניה, ואפרים אפי בן חנה בתוך שאר חולי עמו ישראל
­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת ויקהל
אחת ועוד אחת קהילה
המשכן הוא מודל של החיים. מה מספרות לנו יריעות המשכן עלינו הנשים?

 
פרשות וַיַּקְהֵ֣ל[1]-פְקוּדֵ֤י[2] נקראות ביחד כשנים לא מעוברות, ולחוד בשנים מעוברות.
כל 19 שנה נוצר הפרש של שבעה חודשים בין מחזור השנה הקטן, שהוא מחזור הלבנה שעפ"י מתנהל לוח השנה העברי, לבין מחזור השנה הגדול, שהוא מחזור השמש שעפ"י מתנהל לוח השנה הלועזי[3]. כך שכל שנתיים שלוש מתחברות לנו פרשות, ובמקום לקרוא אותן אחת אחת בכל שבת, יש לנו כמה זוגות של פרשות שנקראות ביחד.

{

בין אם בצמד ואם בנפרד, פרשות וַיַּקְהֵ֣ל ופְקוּדֵ֤י, חוזר על כל מה שכבר נאמר בפרשות תְּרוּמָ֑ה[4] בענין תרומות למשכן, פָּרָשַׁת שְׁקָלִים[5], הפותחת את פרשת כִּ֣י תִשָּׂ֞א[6] בענין מחצית השקל ופרשת תְּצַוֶּ֣ה[7] המפרטת את כל הקשור בהקמת המשכן, המנורה, ארון הברית, ובגדי הכהן.
וזה תמוה...! בשביל מה לחזור?
למה עוד ה-פעם? למה שוב?

אנחנו יודעים שהתורה בדר"כ מקמצת במילים, רומזת, משאירה הרבה לתורה שבע"פ ולמדרשים ולסוד – אז מה קורה כאן?

רש"י לא עונה לנו על זה בפרשה שלנו, כי הוא כבר התייחס לענין דומה בחומש בראשית בפרשת חַיֵּ֣י שָׂרָ֔ה[8], כשהסיפור של עבד אברהם, אליעזר, חוזר על עצמו פעמיים, שם הוא מצטט מבראשית רבה[9]: "א״ר אחא: יפה שיחתן של עבדי בתי אבות לפני המקום מתורתן של בנים, שהרי פרשה של אליעזר כפולה בתורה, והרבה גופי תורה (הלכות) שלא ניתנו אלא ברמיזה."
והרבי מלובביץ' מסביר לנו שמשפחתה של רבקה הסכימה כל-כך מהר לשידוך שלה עם יצחק אחרי שהם שמעו את ההשגחה המופלאה שליוותה אותו במסע שלו מכנען לחרן, ואומר: "לפעמים פסוקים נכפלים בתורה רק בגלל החביבות המיוחדת של תוכנם."

{

אז מה חביב כל-כך בתוכן של הפרשות שלנו?

פרשות תְּרוּמָ֑ה ותְּצַוֶּ֣ה ופרשות וַיַּקְהֵל ופְקוּדֵי כמו עוטפות את פרשת כִּ֣י תִשָּׂ֞א שבה קראנו בשבת על חטא העגל. על הנפילה הכי גדולה של עם ישראל.
אבל המסר שהתורה מעבירה לנו כאן הוא שהדגש הוא לא על הכישלון, אלא על הביחד, והאחדות, והרצון לתת מכל הלב, ועל הכמיהה לבנות בית, ולעשות משכן לקב"ה.
הדגש הוא על כל החיובי והיפה – כל מה שיתן לנו כוח ועמידות לעתיד, לשנים רבות, לדורות.

התורה באה ללמד אותנו שזה כדאי ורצוי לחזור על דברים משמעותיים. לתת להם הרבה מקום.
התורה באה ללמד אותנו לשים הרבה דגש על החיובי, והרבה הרבה פחות על השלילי.
היחס כאן הוא 4:1, ארבע חיובי על אחד שלילי.
פי ארבע יותר דגש על הטוב, וכמה שבפחות על הרע.

גם את, כשקורה לך משהו משמח, כמה את רוצה לחלוק אותו עם כל מי שרק אפשר, ואת לא מתעייפת לחזור על הסיפור שוב ושוב ושוב.
וכשקורה לך נס? אפילו עוד יותר.

{

אבל יש כאן עוד משהו עמוק אפילו יותר.
בשתי הפרשות הראשונות תְּרוּמָ֑ה ותְּצַוֶּ֣ה נתנו ותרמו העם בשמחה רבה – אבל בפרשות וַיַּקְהֵל ופְקוּדֵי השמחה גדולה עוד אפילו יותר – כי עכשיו זה אחרי שהקב"ה סלח להם על חטא העגל: "וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ.[10]", הנתינה הזו, הבניה הזו יש בה הרבה יותר קרבה של והיכרות עמוקה יותר גם של הצדדים הפחות נעימים של בני הזוג, של בני ישראל שחטאו, של הקב"ה שכעס כל-כך שהיה מוכן להשמיד את כל העם בחרונו.
והשמחה של העם לתת, לבנות ביחד בית, להתקדש ולהקדיש את הקב"ה, כל-כך חביבה בעיני ה'.
שמחה ונתינה הם עניינים חשובים מאוד לנפש של יהודי – ומכיוון שזה חשוב, התורה מדגישה את הנושא, וחוזרת כל כך באריכות על כל סיפור בנית המשכן.

המסר העמוק יותר כאן הוא שלהישאר מחוברים למישהו אחרי שראינו בו גם הצדדים הפחות יפים ונעימים שלו, זו דרגת חיבור הרגה יותר גבוהה מאשר רק להיות מחוברים כשהל נוצץ חדש יפה נעים ונחמד.
והדרך לעשות זאת היא רק ע"י נתינה. ונתינה בשמחה.

כמו שכתוב בפרשה שלנו:
"וַיָּבֹ֕אוּ כׇּל־אִ֖ישׁ אֲשֶׁר־נְשָׂא֣וֹ לִבּ֑וֹ וְכֹ֡ל אֲשֶׁר֩ נָדְבָ֨ה רוּח֜וֹ אֹת֗וֹ הֵ֠בִ֠יאוּ אֶת־תְּרוּמַ֨ת ה' לִמְלֶ֨אכֶת אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ וּלְכׇל־עֲבֹ֣דָת֔וֹ וּלְבִגְדֵ֖י הַקֹּֽדֶשׁ׃ וַַיָּבֹ֥אוּ הָאֲנָשִׁ֖ים עַל־הַנָּשִׁ֑ים כֹּ֣ל נְדִ֣יב לֵ֗ב הֵ֠בִ֠יאוּ... כׇּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא....[11]"
גם אחרי נפילה צריך לשאת את הלב, להרים אותו אחרי שנפל, ולתת. לתת בשמחה.
זו הדרך היחידה להתחבר מחדש, ולהתחבר ברמה גבוהה אפילו יותר. למרות החסרונות.
ואף על פי כן נוע תנוע.... אף על פי כן אנחנו ביחד.

{

הפעם האחרונה שבהן קראנו פרשות וַיַּקְהֵ֣ל-פְקוּדֵ֤י כל פרשה בנפרד, היתה לפני שלוש שנים, בשנת 2016, ה'תשע"ו. גם אז, כמו השנה, יש לנו שני חודשי אדר, אדר א' ואדר ב'.
אנחנו זוכים ל-60 יום של שמחה. כי "משנכנס אדר מרבין בשמחה[12]", ולנו יש פעמיים אדר. וזה עוד יותר טוב. זה פעמיים כי טוב.
והרבי מלובביץ' אומר מי שמצליח להיות בשמחה במשך ה-60 יום של אדר כל העניינים הלא טובים שלו יהיו בטלים שהרי זה ״בטל ב-60״[13].

ואני אזכיר לנו את זה כל שיעור כדי שלא נשכח לחייך, ולהיות בשמחה. תמיד.
להיות בשמחה תמיד, זה לא אומר להיות כל הזמן שמחה.
זוכרות? שלמדנו בשיעור לפרשת תְּצַוֶּ֣ה [14]. שתמיד, זה כל בוקר, או כל ערב, או פעמיים ביום....
התמיד, לא אומר בהכרח כל הזמן, כי תמיד יכול להיות כל לילה, או כל יום, או בבוקר ובערב, או ממש כל הזמן, כמו לחם הפנים. כמו הנר שדלק אצל שרה באוהל מליל שבת לליל שבת[15].

כלומר הרעיון של התמיד הוא עניין הקביעות. ההתמדה. נחישות הדבקות במטרה.

{

אנחנו בחודש אדר, ובאווירת ימי שמחה, ימי פורים, וגם הפרשה הזו שלנו שולחת לנו מסר של נהפוך-הוא.
הפרשה ממשיכה את אותו הטון של הפרשה הקודמת, פרשת כִּ֣י תִשָּׂ֞א[16], את המסר שמלמד אותנו הרבי מלובביץ': ירידה לצורך עליה: נחוצה לנו ירידה על מנת שנוכל לעלות. "וַיָּבֹ֕אוּ כׇּל־אִ֖ישׁ אֲשֶׁר־נְשָׂא֣וֹ לִבּ֑וֹ "
לפעמים נחוצים לנו כשלונות בחיים שיהוו בשבילנו מנוף להתרוממות, שנוכל להתנשא, לעלות מעל עצמנו, להתעלות על עצמנו.
הכישלון, הנפילה, הקונפליקט -- הם הזדמנות להתעמת ולהילחם עם ה"עגל" שבתוכנו.
ה'עגל' של הדור שלנו היא ה'חולשה' של הדור הזה: לבחור בדרך הקלה.
התחמקות מההתאמצות על מנת למצוא מוצא טוב יותר.

בדורנו, אנשים לא רוצים להתמודד יותר עם קשיים וקונפליקטים. זה קשה. זה לא נעים. זה מעכיר את האווירה.
הרבנית ימימה מזרחי[17] אומרת שזה דור של אנשי זכוכית, רק מקישים עליהם, והם מיד מתנפצים ונשברים. לא מצליחים לעמוד בשום עומס. שבירים. חלשים.

קשיים וקונפליקטים -- זה מצריך לעשות שינויים – מי רוצה לשנות? זה הרבה עבודה. זה ללכת אל הלא ידוע. בשביל מה? מי מבטיח לי שבצד השני, יהיה לי טוב יותר?
>> התורה מבטיחה.
שאחרי נפילה, אם מרימים את הלב, ונותנים מכל הלב, בשמחה – אז הכל משתדרג.
שווה להשקיע בתהליך הזה של השינוי.
זה מה שבנית המשכן מלמדת אותנו. תבנו. תתאמצו. תתחברו. תשתנו. תשתדרגו.

{

והדור של פעם? הנשים של פעם היו נשים נחושות[18]. חזקות. יודעות מה הן רוצות ועושות כדי להשיג. לא מתעצלות, לא מרחמות על עצמן, חותרות למטרה. נחושות כמו נחושת.
במצרים הן רקעו מראות נחושת כדי ליפות את עצמן כמו כלות, והלכו לשדות לפתות את הבעלים שכרעו תחת עבודת הפרך, כדי שיוכלו להעמיד עוד דורות לעם ישראל. בזכותן, היו כל כך הרבה אנשים שיצאו ממצרים, צבא של אנשים.
כתוב: "וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:[19]"
מספר לנו מדרש תנחומא: "אמר לו הקב"ה למשה: מראות אלו אתה מבזה?! המראות הללו העמידו את כל הצבאות הללו במצרים. קבל אותן, כי אלו חביבים עלי מן הכל. טול אותן ועשה מהן כיור נחשת וכנו, שבו יהיו הכהנים מקדשים עצמם לעבודת הקודש.[20]"

הנשים של מצרים למדו מלמדות אותנו לא להרים ידיים גם כשקשה.
גם כשנדמה לנו שהבעל שלנו לא מעוניין בנו. יש נשים שהן ממש (כ)אלמנות כשהבעלים שלהן עדיין בחיים. 
הוא כבר לא מחזר כמו פעם, הוא וורקוהוליק, הוא עסוק בתחביבים שלו, בחברים שלו....
לא להשתבלל ולהתמסכן.
להיות נחושה כמו נחושות. לרקוע מראה ולהעמיד צבא!
סבתא שלי זכרה לברכה היתה אומרת לי תמיד: "תקסקסי אותו..."

מה זה לקסקס סבתא?
תעשי לו חנדלעך, תובילו אותו בדברים, עד שיחשוב שמעצמו הוא רוצה את מה שאת רוצה.
שלמה המלך ע'ה, החכם מכל אדם, כתב: "
חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ.[21]"
רבי דוד אלטשולר, המצודת דוד[22] מפרש: "חַכְמוֹת נָשִׁים - כל אחת מהחכמות שבנשים בנתה ביתה, ר"ל: מעמדת ביתה על בסיסה."
וזה מעניין להסתכל על הפסוק הזה שחוכמות ברבים, ונשים ברבות, בונות ביחיד בית אחד.
כי כדי לבנות את הבית האחד שלי, לא מספיקה רק החכמה הפרטית שלי, ואפילו לא כל החכמות הפרטיות שלי, אלא של עוד נשים: כמו סבתא שלי שלימדה אותי ל'קסקס', ואמא שלי שלימדה אותי למלא את הבית בספרים, ושירים, ומוסיקה, ודודה שלי שלימדה אותי לבקש עזרה, וחברה שלי שלימדה אותי לתת, ואז לתת עוד.
כל החוכמות של כל הנשים שבחיינו, בונות איתנו את הבית האחד הזה שלנו.
כל החוכמות של כל הנשים שבאו לפנינו, דורות של נשים חכמות, נחושות.
אנחנו אף פעם לא לבד.
חַכְמוֹת נָשִׁים אלה הלבנים שבונות בית.

{

את הקיסקוס הכי גדול אנחנו לומדות מאסתר המלכה – הגיבורה של מגילת אסתר. (אולי בגלל זה סבתא שלי קראה לאמא שלי, ביתהּ הבכורה: אסתר 😉).

מרדכי מגלה את המזימה של המן להשמיד את כל היהודים והוא שולח את הֲתָ֑ךְ אליה למסור לה שהיא צריכה ללכת לאחשוורוש ולבקש ממנו לבטל את הפור.
אסתר מחזירה לו מסר: "השתגעת? אי אפשר ככה לבוא למלך. מי שמגיע למלך ללא הזמנה "אַחַ֤ת דָּתוֹ֙ לְהָמִ֔ית לְ֠בַ֠ד מֵאֲשֶׁ֨ר יֽוֹשִׁיט־ל֥וֹ הַמֶּ֛לֶךְ אֶת־שַׁרְבִ֥יט הַזָּהָ֖ב וְחָיָ֑ה וַאֲנִ֗י לֹ֤א נִקְרֵ֙אתִי֙ לָב֣וֹא אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ זֶ֖ה שְׁלוֹשִׁ֥ים יֽוֹם׃[23]"
מרדכי לא נשאר חייב והוא לא מתרשם מהסכנה שבה היא מצויה. הרי יש סכנת מוות על כל העם היהודי, לא רק עליה.
"וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי, לְהָשִׁיב אֶל-אֶסְתֵּר:  אַל-תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ, לְהִמָּלֵט בֵּית-הַמֶּלֶךְ מִכָּל-הַיְּהוּדִים. 
כִּי אִם-הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי, בָּעֵת הַזֹּאת--רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאַתְּ וּבֵית-אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ; וּמִי יוֹדֵעַ--אִם-לְעֵת כָּזֹאת, הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת. 
וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר, לְהָשִׁיב אֶל-מָרְדֳּכָי. לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי וְאַל-תֹּאכְלוּ וְאַל-תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם--גַּם-אֲנִי וְנַעֲרֹתַי, אָצוּם כֵּן;
וּבְכֵן אָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר לֹא-כַדָּת, וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי. וַיַּעֲבֹר, מָרְדֳּכָי; וַיַּעַשׂ, כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר.[24]"

{

תיכף נחזור להוראת ה-לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים שנותנת אסתר למרדכי....
אבל לפני זה, בואו נלמד ממנה לקסקס.

ואז אחרי שהיא מבינה ש-וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי , היא הולכת אל המלך אחשוורוש לא מוזמנת, ומה היא אומרת לו?
היא נופלת על הברכיים ובוכה ומתחננת על עמהּ?
לא!
קודם כל היא הולכת לארון בגדים ומחפשת את השמלה שאחשווי הכי אוהב "וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת[25]". היא גם נזכרת שהיא מלכה.
והיא צועדת מעדנות לכיוון החצר שבה יושב אחשוורוש במלכותיות, כמו מלכה שיודעת שהיא בת זוגו של המלך.
"וַיְהִי֩ כִרְא֨וֹת הַמֶּ֜לֶךְ אֶת־אֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֗ה עֹמֶ֙דֶת֙ בֶּֽחָצֵ֔ר נָשְׂאָ֥ה חֵ֖ן בְּעֵינָ֑יו וַיּ֨וֹשֶׁט הַמֶּ֜לֶךְ לְאֶסְתֵּ֗ר אֶת־שַׁרְבִ֤יט הַזָּהָב֙ אֲשֶׁ֣ר בְּיָד֔וֹ וַתִּקְרַ֣ב אֶסְתֵּ֔ר וַתִּגַּ֖ע בְּרֹ֥אשׁ הַשַּׁרְבִֽיט׃
וַיֹּ֤אמֶר לָהּ֙ הַמֶּ֔לֶךְ מַה־לָּ֖ךְ אֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֑ה וּמַה־בַּקָּשָׁתֵ֛ךְ עַד־חֲצִ֥י הַמַּלְכ֖וּת וְיִנָּ֥תֵֽן לָֽךְ׃[26]"

ואז.... במקום לבקש על נפשה ועל נפשות בני עמהּ, היא מזמינה אותו למסיבה:
"וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן הַיּוֹם אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ.[27]" (בסוגריים נציין שזה אחד הפסוקים שבו חבוי שם השם במגילה, מוסתר, בהסתרה).
אסתר יודעת שאחשוורוש אוהב מאוד מאוד מסיבות. הרי המגילה שלנו מתחילה במשתה שעורך אחשוורוש במשך 180. משתה שבו הוא משתמש בכלים של בית המקדש, ולובש את בגדי הכהן הגדול. אסתר יודעת שאחשוורוש הכי הוא אוהב להיות מוקד תשומת הלב של המסיבה.
"וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ מַהֲרוּ֙ אֶת־הָמָ֔ן לַעֲשׂ֖וֹת אֶת־דְּבַ֣ר אֶסְתֵּ֑ר וַיָּבֹ֤א הַמֶּ֙לֶךְ֙ וְהָמָ֔ן אֶל־הַמִּשְׁתֶּ֖ה אֲשֶׁר־עָשְׂתָ֥ה אֶסְתֵּֽר׃[28]"
ואז במסיבה הוא שואל את אסתר: "מַה־שְּׁאֵלָתֵ֖ךְ וְיִנָּ֣תֵֽן לָ֑ךְ וּמַה־בַּקָּשָׁתֵ֛ךְ עַד־חֲצִ֥י הַמַּלְכ֖וּת וְתֵעָֽשׂ׃
וַתַּ֥עַן אֶסְתֵּ֖ר וַתֹּאמַ֑ר שְׁאֵלָתִ֖י וּבַקָּשָׁתִֽי׃
אִם־מָצָ֨אתִי חֵ֜ן בְּעֵינֵ֣י הַמֶּ֗לֶךְ וְאִם־עַל־הַמֶּ֙לֶךְ֙ ט֔וֹב לָתֵת֙ אֶת־שְׁאֵ֣לָתִ֔י וְלַעֲשׂ֖וֹת אֶת־בַּקָּשָׁתִ֑י יָב֧וֹא הַמֶּ֣לֶךְ וְהָמָ֗ן אֶל־הַמִּשְׁתֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר אֶֽעֱשֶׂ֣ה לָהֶ֔ם וּמָחָ֥ר אֶֽעֱשֶׂ֖ה כִּדְבַ֥ר הַמֶּֽלֶךְ׃[29]"

אסתר מבקשת לעשות עוד מסיבה מחר.
לא רק שאחשוורוש הופך להיות נינוח מאוד, כי מסיבות זה המגרש הבייתי שלו.
גם המן מרגיש זחוח ונפוח שהוא כל-כך חשוב בעיניי המלך והמלכה. הם שניהם רוצים שהוא יהיה איתם במסיבה פרטית יום אחרי יום. והוא נותן הוראה לזרת אשתו ועשרת בניו להכין את העץ שעליו אוטוטוטו עומדים לתלות את מרדכי.
שניהם נופלים כפי בשל לידיה של אסתר.
ביום המחרת, במסיבה השניה, שוב שואל אחשוורוש את אסתר: "מַה־שְּׁאֵלָתֵ֛ךְ אֶסְתֵּ֥ר הַמַּלְכָּ֖ה וְתִנָּ֣תֵֽן לָ֑ךְ וּמַה־בַּקָּשָׁתֵ֛ךְ עַד־חֲצִ֥י הַמַּלְכ֖וּת וְתֵעָֽשׂ׃[30]"
אסתר מספרת לאחשוורוש שהיא מוטרדת ודואגת כי יצא צו להשמיד ולהרוג את כל בני עמה.
המלך מופתע ושואל "מִ֣י ה֥וּא זֶה֙ וְאֵֽי־זֶ֣ה ה֔וּא אֲשֶׁר־מְלָא֥וֹ לִבּ֖וֹ לַעֲשׂ֥וֹת כֵּֽן׃
וַתֹּ֣אמֶר אֶסְתֵּ֔ר אִ֚ישׁ צַ֣ר וְאוֹיֵ֔ב הָמָ֥ן הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה וְהָמָ֣ן נִבְעַ֔ת מִלִּפְנֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ וְהַמַּלְכָּֽה׃
וְהַמֶּ֜לֶךְ קָ֤ם בַּחֲמָתוֹ֙ מִמִּשְׁתֵּ֣ה הַיַּ֔יִן אֶל־גִּנַּ֖ת הַבִּיתָ֑ן וְהָמָ֣ן עָמַ֗ד לְבַקֵּ֤שׁ עַל־נַפְשׁוֹ֙ מֵֽאֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֔ה כִּ֣י רָאָ֔ה כִּֽי־כָלְתָ֥ה אֵלָ֛יו הָרָעָ֖ה מֵאֵ֥ת הַמֶּֽלֶךְ׃[31]"
המן המבושם וההמום מהתפנית החדה בעלילה, ניגש לאסתר כדי להתחנן אצלה על נפשו, והוא מועד ונופל על המיטה שעליה שוכבת אסתר בשניה שאחשוורוש חוזר פנימה "וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ הֲ֠גַ֠ם לִכְבּ֧וֹשׁ אֶת־הַמַּלְכָּ֛ה עִמִּ֖י בַּבָּ֑יִת הַדָּבָ֗ר יָצָא֙ מִפִּ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וּפְנֵ֥י הָמָ֖ן חָפֽוּ׃[32]"
בתבונתה, בחוכמתה, בסבלנות ובאומץ, וביכולת הקיסקוס הפנומנלית שלה: הניחה אסתר גם את אחשוורוש וגם את המן בדיוק היכן שרצתה אותם.

{

ואנחנו חזורות להוראת ה-לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים שנותנת אסתר למרדכי....

הרב זמיר כהן כותב שצריך לשים לב שה"לֵךְ כְּנוֹס" שאומרת אסתר למרדכי נראה על פניו כמו בקשה לאסוף את כל היהודים לצורך צום ותפילה. אבל האמת היא שזה היה "חלק בלתי נפרד מהתיקון שהיה עליהם לתקן את עצמם כדי לזכות לגאולה." "וַיֹּאמֶר הָמָן, לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ--יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים, בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ; וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל-עָם, וְאֶת-דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים, וְלַמֶּלֶךְ אֵין-שֹׁוֶה, לְהַנִּיחָם.[33]"

אנחנו מוצאים גם בפרשת וַיֵּ֖לֶךְ[34] לפני סיום הפרשה מגיעה מצוות הקהל.
בארבעה פסוקים[35], מתאר משה לעם את המצווה ומהותה: אחת לשבע שנים, בחג הסוכות, ייקהלו כל העם אל המקדש ויקריאו את דברי התורה:
"וַיְצַ֥ו משֶׁ֖ה אוֹתָ֣ם לֵאמֹ֑ר מִקֵּ֣ץ | שֶׁ֣בַע שָׁנִ֗ים בְּמֹעֵ֛ד שְׁנַ֥ת הַשְּׁמִטָּ֖ה בְּחַ֥ג הַסֻּכּֽוֹת:
בְּב֣וֹא כָל־יִשְׂרָאֵ֗ל לֵֽרָאוֹת֙ אֶת־פְּנֵי֙ ה' אֱלֹקֶ֔יךָ בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁ֣ר יִבְחָ֑ר תִּקְרָ֞א אֶת־הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֛את נֶ֥גֶד כָּל־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּאָזְנֵיהֶֽם:
הַקְהֵ֣ל אֶת־הָעָ֗ם הָֽאֲנָשִׁ֤ים וְהַנָּשִׁים֙ וְהַטַּ֔ף וְגֵֽרְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֑יךָ לְמַ֨עַן יִשְׁמְע֜וּ וּלְמַ֣עַן יִלְמְד֗וּ וְיָֽרְאוּ֙ אֶת־ה' אֱלֹֽקֵיכֶ֔ם וְשָֽׁמְר֣וּ לַֽעֲשׂ֔וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת:
וּבְנֵיהֶ֞ם אֲשֶׁ֣ר לֹא־יָֽדְע֗וּ יִשְׁמְעוּ֙ וְלָ֣מְד֔וּ לְיִרְאָ֖ה אֶת־ה' אֱלֹֽקֵיכֶ֑ם כָּל־הַיָּמִ֗ים אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֤ם חַיִּים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹֽבְרִ֧ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ:"

יש משהו בפסוקים האלה שמהדהד מוכר וקרוב.
אנחנו שוב שומעים שה' מבקש מאיתנו להתאסף ביחד, כולנו, נשים וגברים, זקנים וטף, ואפילו הגרים. כולם, ללא יוצא מן הכלל, מצווים להתקהל ביחד על מנת לשמוע את קריאת התורה.

להתכנס, להתקהל, כדי לצום ולהתפלל לביטול הפור של המן ימח"ש.
להתקהל כדי לשמוע את דבריו של משה.
להתקהל כדי לזכור שאנחנו הכי חזקים כשאנחנו ביחד – מחוברים"בלב אחד, כאיש אחד.[36]".

{

ככה מתחילה גם הפרשה שלנו: "וַיַּקְהֵ֣ל מֹשֶׁ֗ה אֶֽת־כׇּל־עֲדַ֛ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה ה' לַעֲשֹׂ֥ת אֹתָֽם׃
שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֮ תֵּעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י יִהְיֶ֨ה לָכֶ֥ם קֹ֛דֶשׁ שַׁבַּ֥ת שַׁבָּת֖וֹן לַה' כׇּל־הָעֹשֶׂ֥ה ב֛וֹ מְלָאכָ֖ה יוּמָֽת׃
לֹא־תְבַעֲר֣וּ אֵ֔שׁ בְּכֹ֖ל מֹשְׁבֹֽתֵיכֶ֑ם בְּי֖וֹם הַשַּׁבָּֽת׃[37]"

כמו הפרשות בזוגות שלנו, גם שבת לא יכולה לבד. אפילו היא ביקשה בן זוג.
מיד לאחר סיום היום 'השישי' נברא יום השבת, שבו מתגלה מלכותו יתברך, ובו עתיד הקב"ה לתת תורה לישראל[38].

מסופר בבראשית רבה[39] שעד שהופיעו ישראל בעולם, היתה השבת בודדה, באין מי שיגלה את קדושתה וברכתה: "אמרה שבת לפני הקב"ה, רבונו של עולם, לכולם יש בן זוג, ולי אין בן זוג, שכל ששת ימי המעשה מתחלקים לזוגות, ורק לי אין בן זוג. אמר לה הקב"ה: כנסת ישראל היא בן זוגך, וכיוון שעמדו ישראל לפני הר סיני, אמר להם הקב"ה: זכרו הדבר שאמרתי לשבת, כנסת ישראל היא בן זוגך, היינו דיבור (שמות כ, ז): זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ".

{

הרב יובל הכהן אשרוב מלמד שהשבת ממש נלחמה על זה שקב"ה ידחה את קיום העונש וישאיר את אדם וחווה שגן עדן לשבת אפילו שחטאו.
השבת אמרה לקב"ה: אפילו שהוא חטא – תן לי אותו. נהיה ביחד בגן עדן.
ומכיוון שבשבת נשאר האדם הראשון בגן עדן, בכל שבת יהודי ששומר שבת נכנס למצב אחר שבו הוא נכנס למצב צבירה אחר.
בשבת מפסיקים בצורה מלאכותית את ההתעסקות בטבע.
מפסיקים ליצר כלים חדשים בעולם העשייה.
כל שינוי מצב צבירה בעולם החומר זה כבר מלאכה. זה מוריד את הנשמה ממקום האיחוד למקום הפירוד – האור מסתלק ממנו. הוא נכנס לחרב המתהפכת.

חרב המתהפכת היא לא דבר גשמי, כמו שגן עדן הוא לא דבר גשמי.
זהו מצב רוחני שכל יהודי יכול להיכנס אליו – בשבת. איך? ע"י הפסקת עשיית מלאכות.
ע"י שביתה מעשייה. מיצירה. מהתערבות בעולמו של הקב"ה.
למה? כדי שאפשר יהיה להתאחד עם האור שלנו.
הכרת האלוקות בצורה אינטימית כזו נקראת דעת: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד.[40]"
חיבור ללא הפרדה. זו דעת. "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד[41]".
החרב המתהפכת זה המצב הזה שבו בן אדם נכנס ויוצא מגן עדן. זה כמו דלת מסתובבת בכניסה לבנק...
מי שזוכה חש בשבת מעין גן עדן. לחוות את הבורא.

הרעיון של ויקהל – להיות אחד. עם אחד. "בלב אחד, כאיש אחד.[42]"
הרעיון של שבת – להיות אחד עם הקב"ה.

{

גם אסתר זוכרת את השבת – ואפילו בארמון הטרף של אחשוורוש.


"וַתִּיטַב הַנַּעֲרָה בְעֵינָיו, וַתִּשָּׂא חֶסֶד לְפָנָיו, וַיְבַהֵל אֶת-תַּמְרוּקֶיהָ וְאֶת-מָנוֹתֶהָ לָתֵת לָהּ, וְאֵת שֶׁבַע הַנְּעָרוֹת הָרְאֻיוֹת לָתֶת-לָהּ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ; וַיְשַׁנֶּהָ וְאֶת-נַעֲרוֹתֶיהָ לְטוֹב, בֵּית הַנָּשִׁים.[43]"
ובאוצר המדרשים[44] כתוב: "ואת שבע הנערות הראויות לתת לה, נתן לה שבע נערות כדי שתמנה בהם ימי השבוע כדי שתכיר בהם יום שבת איזה הוא. ד״א ואת שבע הנערות הראויות לתת לה, שהיתה מכנה לאותן השפחות כימי השבוע, והיתה הראשונה קורא אותה יום ראשון, והשניה שני, והשלישית שלישי, והרביעית רביעי, כך עד שבעה."
רש"י[45] מפרש: "שהיתה מונה בהן ימי שבת - שהיתה משרתת לה אחת באחד בשבת ואחת בשני בשבת ואחת בשלישי בשבת וכן כולן וכשהגיע יום שפחה של שבת יודעת שהיום שבת:"

מעניין לדעת שבימי קום המדינה היה ממש דיון עם כוונה לשנות את שמות ימי השבוע כפי שאנחנו מכירים אותם, ולהעניק להם שם בן מילה אחת.
יוסי פרץ, מלשכת רב הקמפוס של אונ' בר-אילן כותב במאמרו "מלחמת שמות הימים" ש"הסופר זאב יעבץ[46] הציע לקרוא לימות השבוע לפי העצמים שנבראו בששת ימי בראשית."
את ההשראה להצעה הזו שלו הוא קיבל מ-לא פחות ולא יותר-אסתר המלכה, על סמך השמות שהיא נתנה לנערותיה לפי ימות השבוע כדי שתזכור מתי שבת.
את השמות הוא בחר דווקא מהתרגום לארמית[47] את הפסוק הנ"ל: "וְיָת שְׁבַע עוּלֵימְתָן לְשַׁמָשׁוּתָא שְׁבַע יוֹמֵי דְשַׁבְּתָא חוֹלְתָא הֲוָת מְשַׁמְשָׁא קַדמָאָה בְּחַד בְּשַׁבְּתָא רוֹקְעִיתָא בִּתרֵין בְּשַׁבְּתָא גְּנוּנִיתָא בִּתלָת בְּשַׁבְּתָא נְהוֹרִיתָא בְּאַרבַּע בְּשַׁבְּתָא רוּחשִׁיתָא בַּחֲמֵשׁ בְּשַׁבְּתָא חוּרפִיתָא בְּשִׁתָּא בְּשַׁבְּתָא רְגוֹעִיתָא בְּיוֹמָא דְשַׁבְּתָא:"

בהשראת דברי התרגום הציע יעבץ לקרוא לשבעת ימי השבוע בשמות אלה:
יום ראשון - חוֹלְתָא, יום שני - רוֹקְעִיתָא, יום שלישי - גְּנוּנִיתָא, יום רביעי - נְהוֹרִיתָא,
יום חמישי - רוּחשִׁיתָא, יום שישי - חוּרפִיתָא, יום שבת - רְגוֹעִיתָא.  
ובווריאציה אחרת: חולתית, רוקעית, גנונית, נהורית, רוחשית, חורפית ורגועית.

אבל לשמחתינו שמות הימים נשארו כפי שקבע אותם הקב"ה.
כי כל יום מימי החול של השבוע הוא ציפייה וגעגוע לשבת.
כמו שבכל יום שתפילת שחרית אנחנו קוראים את "שיר של יום":
"הַיּוֹם, יוֹם רִאשׁון בְּשַׁבָּת, שֶׁבּו הָיוּ הַלְוִיִּם אוֹמְרִים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ:...
הַיּוֹם, יוֹם שֵׁנִי בְּשַׁבָּת, שֶׁבּו הָיוּ הַלְוִיִּם אוֹמְרִים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ:...
הַיּוֹם, יוֹם שְׁלִישִׁי בְּשַׁבָּת...הַיּוֹם, יוֹם רְבִיעִי בְּשַׁבָּת,...הַיּוֹם, יוֹם חֲמִישִׁי בְּשַׁבָּת,...הַיּוֹם, יוֹם שִׁשִּׁי בְּשַׁבָּת,...[48]"
זו הכמיהה הזו של כל יהודי להצטוות עם השבת.
חיים משבת לשבת. שזה קצת דומה לצבא, אבל לא בדיוק אבל בערך.... (בִּים בָּם בּוֹם 😉)
כי באמת כל חיי העולם הזה הם רק כדי להכין לעצמנו את העולם הבא, ושבת היא מעין גן עדן, וכל ימי השבוע אנחנו מתכוננים אליה: יום ראשון לשבת. יום שני לשבת. ובזו הדרך... עד שמגיעים סוף כל סוף לשבת.

{

אבל השנה זו שנה מעוברת אנחנו קוראים את הפרשות כל אחת לחוד. ולכל אחת מהן יש את הכח המיוחד שלה, ואת המסר המיוחד שלה.

הרב אלחנן סמט מבית המדרש הוירטואלי מבהיר שבפרשת וַיַּקְהֵ֣ל מסופר על עשיית המשכן וכליו, ואילו פרשת פְקוּדֵ֤י עוסקת במה שלאחר העשייה: בסיכום ובהקמה.

השתיים האלה משלימות אחת את השניה. ממש כמו זוג חברות טובות.

וזה מעניין שכמו בנישואים גם לפרשות הזוגיות יש תקופות של התקרבות והתרחקות.
אצל הפרשות זה כל שנתיים-שלוש, אבל זוגות נשואים זה כל שבועיים-שלושה.... 😉
אבל לזוגות נשואים יש גם תקופות של התרחקות והתקרבות שלא קשורות למצוות, אלא לדינמיקה של מערכות יחסים.
ובתקופות שאישה מתרחקת מבעלה היא עדיין צריכה קירבה.
ואין קירבה כמו קרבה של חברה. נשמה תאומה. אחות בנפש.

גם כשהכל טוב בין בני זוג צריכה כל אשה, אשה אחרת לעבור איתה את שמחות החיים.
על אחת כמה וכמה וכשמתרחקים מבן הזוג, או כשחו"ח אנחנו בצמתים שצריך לעבוד קשה על השמחה. שצריך להודות גם כשקשה, ולמצוא את הטוב גם כשמרגיש נורא נורא רע.
ולפעמים הדרך היחידה לצלוח את המסע הזה הוא נשמה קרובה כזו של אישה אחרת.

היכולת של אשה לרפא ולתת מזור לאישה אחרת. הוא דבר מאוד ייחודי לנשים. פשוט מכיוון שלאישה אין פחות בעיה להביע את עצמה בצורה רגשית ורגשנית, בין אם מילולית ובין פיזית.
מתוקף היותה אישה, אישה יודעת מה אישה אחרת צריכה, כי זה מה שהיא צריכה.
ואין ספק שיש כאן גם הרבה מאוד השפעה לתרבות ולסביבה שבה גדלה האישה – כי עם כל הדימיון, ב-nature  ל-nurture עדיין יש הרבה מאוד השפעה. ותעיד כל אחת כאן בחדר, על כמה קל ליצור קשר קרוב עם ישראלית כמוה, לעומת יצירת קשר זהה עם מי שגדלה ביבשת הזו.
נשים גם מדברות הרבה. כמו שאמר פיטר פן לוונדי...
הן אוהבות לספר ולשמוע סיפור עם כל הפרטים. כולל רקע מקדים. והן גם יעודדו אחת את השניה בקשר עין הדוק, הנהונים, והשמעת קולות כגון: מממ... אההה... ושאלת שאלות הבהרה, הכל כדי להבהיר לדוברת שזה מעניין לה, ושהיא רוצה לשמוע עוד.
(ותראו לי גבר אחד שידוע לעשות את זה טבעי... 😉)

{

ודווקא מנשים אני שומעת הרבה על כמה הן כמהות לחברת נפש, אבל זהירות כל-כך שלא להיפגע (שוב) שהן לא מרשות לעצמן להתקרב, ולא נותנות להתקרב אליהן באמת.
מגודרות. שמורות. נצורות מאחורי חומה.
את צריכה להבין שאם את רוצה קירבה, זה בא יחד עם פגיעה.
אי אפשר להיות במערכת יחסים קרובה ואינטימית, בלי שזה גם יכאיב.
מי שנזהרת שלא להיפגע נפגעת אפילו יותר. כי אין בחיים תעודות ביטוח נגד פגיעה. ואי אפשר לעבור את החיים בלי להיפגע.
עדיף לבחור להתקרב, ולקחת בחשבון שזה בא עסקת חבילה עם המון טוב אבל גם עם נגיעות שהן לא.

למה?
אפשר להגיד ככה. ולסגור ענין. כי באמת ככה זה בחיים. (כמו שדתיה בן דור אומרת ש"ככה זה בעברית").
זה חוק מרפי של החיים.
אין התקרבות שגם לא כואבת. בכל חיכוך יש גם קצת אי נעימות.

{

גם בפרשה שלנו יש קירבה עם ווים וקרסים ולולאות. בלעדיהם אי אפשר להתחבר.

הפרשה שלנו היא פרשה מאוד זוגית.
דיברנו כבר על "חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ.[49]"
והנה אנחנו מוצאים את זה שוב בתוך הפרשה שלנו.

התורה מאריכה מאוד בתיאור היריעות של המשכן והדרך שבה הן מתחברות אחת לשניה.

בפרשת תרומה התורה כותבת: "אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ" בהתייחס ליריעות, הלולאות והיתדות:
"חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת תִּהְיֶיןָ חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ וְחָמֵשׁ יְרִיעֹת חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ."
"חֲמִשִּׁים לֻלָאֹת תַּעֲשֶׂה בַּיְרִיעָה הָאֶחָת וַחֲמִשִּׁים לֻלָאֹת תַּעֲשֶׂה בִּקְצֵה הַיְרִיעָה אֲשֶׁר בַּמַּחְבֶּרֶת הַשֵּׁנִית מַקְבִּילֹת הַלֻּלָאֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ."
"וְעָשִׂיתָ חֲמִשִּׁים קַרְסֵי זָהָב וְחִבַּרְתָּ אֶת הַיְרִיעֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ בַּקְּרָסִים וְהָיָה הַמִּשְׁכָּן אֶחָד."
"שְׁתֵּי יָדוֹת לַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד מְשֻׁלָּבֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכֹל קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן.[50]"

ופרשה שלנו היא כותבת: "אַחַת אֶל אֶחָת".
"וַיְחַבֵּר אֶת חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת אַחַת אֶל אֶחָת וְחָמֵשׁ יְרִיעֹת חִבַּר אַחַת אֶל אֶחָת."
"חֲמִשִּׁים לֻלָאֹת עָשָׂה בַּיְרִיעָה הָאֶחָת וַחֲמִשִּׁים לֻלָאֹת עָשָׂה בִּקְצֵה הַיְרִיעָה אֲשֶׁר בַּמַּחְבֶּרֶת הַשֵּׁנִית מַקְבִּילֹת הַלֻּלָאֹת אַחַת אֶל אֶחָת."
"וַיַּעַשׂ חֲמִשִּׁים קַרְסֵי זָהָב וַיְחַבֵּר אֶת הַיְרִיעֹת אַחַת אֶל אַחַת בַּקְּרָסִים וַיְהִי הַמִּשְׁכָּן אֶחָד."
"שְׁתֵּי יָדֹת לַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד מְשֻׁלָּבֹת אַחַת אֶל אֶחָת כֵּן עָשָׂה לְכֹל קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן.[51]"

אי אפשר עם אחד בלי שכל הנשים שבו חוברות אחת לשניה.
חוברות, חברות. זה הסדר.

{

אבל שמעתי מהרב יובל הכהן אשרוב וזה פשוט גאוני: שהמילה חבר, היא אותיות חרב.
כלומר, חברה זה לא מישהי שצריכה להסכים איתך כל הזמן. זו לא חברה אמיתית.

יש אגדה על רבי יוחנן וריש לקיש שהיו חברותות ולמדו ביחד שנים רבות.
ויום אחד חלה ריש לקיש ומת.
"והיה רבי יוחנן מצטער אחריו הרבה.
אמרו חכמים: "מי ילך ליישב דעתו?" - "ילך רבי אלעזר בן פדת, שמחודדות שמועותיו".
ישב לפניו, כל דבר שהיה אומר רבי יוחנן (היה) אומר לו: "שנויה (תניא) שמסייעת לך".
אמר (לו): "אתה כבן לקיש?! בן לקיש - כשהייתי אומר דבר, היה מקשה לי עשרים וארבע קושיות, ואני מתרץ לו עשרים וארבעה תירוצים, ומאליה רווחת השמועה; ואתה אומר, שנויה שמסייעת לך'?" וכי איני יודע שיפה אני אומר?!"
היה הולך וקורע בגדיו ובוכה ואומר: "בן לקיש, היכן אתה? בן לקיש, היכן אתה?" והיה צווח עד שנטרפה דעתו, ביקשו חכמים רחמים עליו ונחה נפשו... ""

זה לא חבר אמיתי מי שמסכים איתך כל הזמן.
חבר אמיתי הוא כמו חרב, שלא מניחה לך עד שאת לומדת להכיר את עצמך טוב.
כמו החרב המתהפכת בגן עדן. פעם מחוברים ופעם לא.
ועל ידי הניסוי והתעיה לומדים להכיר, ובעיקר לדעת. להתחבר באמת.

כמו שברא הקב"ה את האישה כדי שתהיה , "עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ׃[52]"
כמו שלמדנו שמסביר הכתב והקבלה[53], שכְּנֶגְדּֽוֹ, במובן של איזון. כמו ששמים על שתי כפות המאזניים, שני דברים שהם בעלי ערך זהה, משקל זהה, על מנת שיוכלו לאזן זה את זה, ולא שאחד כבד יותר מהשני, ואז המאזניים לא יכולות להתאזן. כנגדו, לאזן אותו.

הרב הילר אומר: "על בריאת האישה נאמר "אעשה לו עזר כנגדו" וכבר בארו המפרשים, שעזרתה של האישה אינה בהכרח להסכים עם בעלה בכל דבר אלא לעתים דווקא הסיוע הכי גדול בכך שהיא כנגדו, מאזנת את רצונותיו , נותנת בהם סדר ואיזון  וכך הניגוד שלה לרצונותיו הוא בריא וחשוב."

היא יכולה לעזור רק אם היא מולו, כנגדו. לא אם היא עומדת ומהנהנת על כל דבר.
זה תוכי, לא אישה.

{

נפלנו בפרשת כי תשא, ועכשיו בפרשה שלנו התורה מלמדת אותנו להתרומם.
איך? איך מתרוממים בחזרה אחרי נפילה?
איך מאמינים שיכול להיות טוב כשהכל מרגיש כל כך רע?
עושים מה שאסתר עשתה.
קודם כל היא זוכרת מי מנהל כאן את העולם. ובידי מי נמצאים הגורלות כולם.
קודם כל צריך להתפלל לקב"ה.
אבל כדי שלתפילה יהיה סיכוי, צריך שעם ישראל יהיה באחדות.
שעם ישראל יהיה אחד.
ולכן היא אומרת למרדכי: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי וְאַל-תֹּאכְלוּ וְאַל-תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם--גַּם-אֲנִי וְנַעֲרֹתַי, אָצוּם כֵּן;
וּבְכֵן אָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר לֹא-כַדָּת, וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי."
ואז היא עושה את החלק שלה. את ההשתדלות שלה: "וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת[54]", והשאר...היסטוריה.

{

כשהקב"ה מעמיד אותנו בניסיונות זה לא בגלל שהוא רוצה להעניש אותנו – אלא זה בגלל שהוא סומך עלינו שבסוף נצליח. זה בגלל שהוא מאמין בנו. זה בגלל שהוא לא מתייאש מאיתנו.
אבל הוא חייב לדעת שגם אנחנו מאמינים בו כדי להפוך בשבילנו את העולם. כזה נַהֲפוֹךְ הוּא[55] כמו במגילת אסתר.

בתפילת שחרית, בברכת בָּרוּךְ שֶׁאָמַר אנחנו מתפללים[56]: "בָּרוּךְ גּוֹזֵר וּמְקַיֵּם:"

שואל הנועם אליעזר[57] האדמו"ר מסקולן הרב אליעזר פורטוגל זצ"ל, איך זה מתאים בתפילה?
בָּרוּךְ אוֹמֵר וְעוֹשֶׂה. בָּרוּךְ עוֹשֶׂה בְרֵאשִׁית, בָּרוּךְ מְרַחֵם עַל הָאָרֶץ. בָּרוּךְ מְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת בָּרוּךְ מְשַׁלֵּם שָׂכָר טוֹב לִירֵאָיו. בָּרוּךְ חַי לָעַד וְקַיָּם לָנֶצַח בָּרוּךְ פּוֹדֶה וּמַצִּיל...
כל אלה מעשים של חסד של הקב"ה איתנו? איך בָּרוּךְ גּוֹזֵר וּמְקַיֵּם שייך? איך גזירות, שזה בדר"כ דבר לא נעים, שייכות לתפילה הזאת?
אנחנו מודים לקב"ה על זה שהוא גם גוזר גזירות וגם מקיים אותן?
הדבר לא נתן לו מנוח, והוא חשב על זה עוד ועוד עד שלבסוף הוא הבין.
מְקַיֵּם: זה לא רק מקים את ההבטחה שלו, זה גם מלשון לקוּם, קוֹמְמִיּוּת.
כלומר, הקב"ה גוזר, כי זה חלק מהחוקיות של העולם הזה, וזו הדרך היחידה שבה אנחנו יכולים באמת לצמוח ולגדול, אבל הוא גם מקים אותנו מהנפילה, הוא מיישר אותנו.[58]
בתלמוד הבבלי במסכת בבא בתרא[59] כתוב על הפסוק "אֲנִ֞י ה' אֱלֹֽקֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֤אתִי אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִֽהְיֹ֥ת לָהֶ֖ם עֲבָדִ֑ים וָאֶשְׁבֹּר֙ מֹטֹ֣ת עֻלְּכֶ֔ם וָאוֹלֵ֥ךְ אֶתְכֶ֖ם קֽוֹמְמִיּֽוּת׃[60]": "וָאוֹלֵ֥ךְ אֶתְכֶ֖ם קֽוֹמְמִיּֽוּת רבי מאיר אומר מאתים אמה כשתי קומות של אדם הראשון ." והרשב"ם[61] רבי שמואל בן מאיר, שהיה נכדו של רש"י מחזק: "קֽוֹמְמִיּֽוּת - שתי קומות:"
כלומר, הקב"ה נותן ניסיון, אבל הוא גם נותן את הכוח לעמוד בו.
הוא סומך עלינו, הוא מאמין בנו, הוא רואה את הפוטנציאל הגלום בנו, ורוצה שנוציא אותו מהכוח אל הפועל. איך?
לא על-ידי שהוא יעשה עבורינו, אלא ע"י זה שילמד אותנו לעשות עבור עצמנו.

{

ושבע"ה נלמד כולנו למצוא את עצמנו מחדש. להרים את עצמנו מהשברים, ולחבר בחזרה שיר אפילו יפה יותר. ולזכור תמיד, שאנחנו לא לבד.
אנחנו חכמות הרבה יותר ביחד. כי אחת ועוד אחת זה לא שתיים – זה קהילה! זה כוח עצום של ביחד.
לשמור על עצמך, זה לא רק לאכול טוב, ולנוח, ולעשות פעילות גופנית, אסור לשכוח את הנשמה.
לשמור על עצמך זה קודם כל לאהוב את עצמך. באמת. מכל ועם כל הלב.
ואז להיות מסוגלת לקבל אהבה גם מאנשים אחרים.
ואז לקבל אהבה גם מאיש אחד, ולפחות מעוד אישה אחת, שתהפוך להיות חלק מנשמתך.
ואחת אל אחת, אישה אל רעותה, יש חיבור בלולאה, שלולא היא, לא היה יכול להיות חיבור, שמכולן, מכל היריעות, נוצר משכן אחד.
כי אז, אז אפשר לתת מקום גם לאהבה של הקב"ה.
רק אז אפשר להיות משכן אחד.
את בעצמך משכן שבו את והקב"ה הם אחד.
את המשכן שלי. אומר לך הקב"ה: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.[62]". תעשי לי מקום בתוכך, כדי שאוכל לשכון בתוכך.
תאהבי. את עצמך. תאהבי אחותך, חברתך, רעותך.
"יְרִיעֹת אַחַת אֶל אַחַת" "יְרִיעֹת חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ" --- "וַיְהִי הַמִּשְׁכָּן אֶחָד."
הַמִּשְׁכָּן יכול להיות אֶחָד, רק שכל היְרִיעֹת חֹבְרֹת אַחַת אֶל אַחַת, אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ."

{

הלוואי שהיית[63]


הלוואי שהיית בעיניך יפה
כמו אביב וחלום וגומות
כמו סחלב ובועות
וזריחה ושקיעה
ופסנתר מנגן חלומות.

הלוואי שהיית בעיניך יפה
כמו שמלה לשבת חדשה,
כמו דבר שנמצא בדיוק במקום,
וקשיש יד ביד עם קשישה.

הלוואי שהיית רואה את היופי
שמוצאים בך כולם מסביב,
הלוואי שהיית נעצרת לרגע,
לנשום ולהם להקשיב.

הלוואי שהיית בעיניך זכה
כפכפוך מעיין, כסליחה וקירבה.
אולי אז בכל זווית בה היית מסתכלת,
סוף סוף,
היית אומרת "ראויה לאהבה".

אולי לא היית מרגישה אז
חובת הוכחה,
התאמצות אדירה להצליח.
אולי הלוואי והיית מוכנה להפסיד
ובטווח הרחוק - להרוויח.

הלוואי שהיית בעיניך יפה,
שלמה, זכה וראויה עד כאב.
הלוואי שהיית מזיזה קופסאות
ומפנה לעצמך מקום בלב.


{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה

שיעור
 ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר לנשים בע"ה ב'נ כל יום שלישי בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.

פרויקט שיעורי ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.

תגובות הארות והערות יתקבלו בשמחה

{

מקורות:


הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא – רש"י כפשוטו - שמות – פרשות ויקהל-פקודי. עמ' תקסב-תריז. ירושלים: לשם ספרי איכות.


הרב גלון, ג. (יד' באדר א' ה'תשע"א). פרשת ויקהל – למה עוד פעם? אוחזר מתוך https://yhb.org.il/536/

הרב הילר. (אין תאריך). מדרש לשולחן שבת קורח. אוחזר מתוך http://www.kodeshbook.co.il/InfoD.asp?id=24

הרב הכהן אשרוב, י. (ה'תשע"ז). פרשת כי תשא. [סרטון וידאו] אוחזר מתוך https://www.besodh.com/lessons/video/564?series=60

הרב כהן, ז. (תשע"ד). מגילת אסתר עם ביאור נזר הקודש על פי פרד"ס התורה כולל הלכות מוסר והנהגה. ישראל: הפצה "יפה נוף".

מקראות גדולות הכתר. (מהדיר ועורך מדעי: מנחם כהן). אוחזר מתוך www.mgketer.org

מקראות גדולות על התורה. אוחזר מתוך http://mg.alhatorah.org/

הרב נבנצל, א. (אין תאריך). פרשת ויקהל. אוחזר מתוך https://sites.google.com/site/rabbinebenzahl/weekly/2270

הרב סמט, א. (אין תאריך). פרשת פקודי - מה בין פרשת ויקהל לפרשת פקודי? אוחזר מתוך https://www.etzion.org.il/

פרץ, י. (תשס"ב). פרשת בראשית – מלחמת שמות הימים. דף שבועי. גיליון מספר 414. הפקולטה למדעי היהדות. לשכת רב הקמפוס. אוניברסיטת בר-אילן.

A Living Library of Jewish Texts. Restored from https://www.sefaria.org/



[1]  פרשת וַיַּקְהֵ֣ל: שמות לה' א' – לח' כ' (10/11)
[2]  פרשת פְקוּדֵ֤י: שמות לח ' כא' – מ' לח' (11/11)
[3]  כ-354 לבנה, כ-365 שמש, כ-11 ימים הפרש,  סימן לדבר: 'גו"ח אדז"ט - למעוברות משפט': כתב הרמב"ם (הלכות קידוש החודש א' א'): חודשי השנה הם חודשי הלבנה, שנאמר (במדבר כח' יד') "עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ", ונאמר (שמות יב' ב') "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים" -  כך אמרו חכמים (מכילתא פסחא א'): הראה לו הקדוש ברוך הוא למשה במראה הנבואה דמות לבנה, ואמר לו: כזה ראה וקדש.  והשנים שאנו מחשבין - הם שני החמה, שנאמר (דברים טז' א') "שָׁמוֹר אֶת-חֹדֶשׁ הָאָבִיב".
ויקישיבה: כדי להתאים את שנת הלבנה לשנת החמה - שכן חגינו, הקבועים בימים מסוימים בחודש, קשורים גם בתקופת החמה - חשבו ומצאו שבמחזור של תשע עשרה שנה מצטרפים ההפרשים ביניהם לשבעה חודשים, כלומר שבכל תשע עשרה שנים צריך להוסיף שבעה חודשים. מכאן קבעו, שבכל מחזור של תשע עשרה שנים תהיינה שבע שנים מעוברות - בנות שלוש עשרה חודש, ושתים עשרה שנים פשוטות - בנות שנים עשר חודש. השנים המעוברות נקבעו בתוך המחזור בסדר דלקמן: השלישית, השישית, השמינית, האחת עשרה, הארבע עשרה, השבע עשרה והתשע עשרה; כלומר שבשנים הללו יש שני חדשי אדר, אדר ראשון ואדר שני.
[4] פרשת תְּרוּמָ֑ה: שמות כה' א' – כז' יט' (7/11)
[5]  פָּרָשַׁת שְׁקָלִים: שמות ל' יא' – ל' טז' (תחילת פרשת כִּ֣י תִשָּׂ֞א)
[6]  פרשת כִּ֣י תִשָּׂ֞א: שמות ל' יא' – לד' לה' (9/11)
[7]  פרשת תְּצַוֶּ֣ה: שמות כז' כ' – ל' י' (8/11)
[8]  פרשת חַיֵּ֣י שָׂרָ֔ה: בראשית כג' א' –  כה' יח' (5/12)
[9]  רש"י לבראשית כד' מב' ;  עפ"י בראשית רבה ס' ח'
[10]  במדבר יד' כ'
[11]  שמות לה' כא'-כב';כט': "וַיָּבֹ֕אוּ כׇּל־אִ֖ישׁ אֲשֶׁר־נְשָׂא֣וֹ לִבּ֑וֹ וְכֹ֡ל אֲשֶׁר֩ נָדְבָ֨ה רוּח֜וֹ אֹת֗וֹ הֵ֠בִ֠יאוּ אֶת־תְּרוּמַ֨ת ה' לִמְלֶ֨אכֶת אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ וּלְכׇל־עֲבֹ֣דָת֔וֹ וּלְבִגְדֵ֖י הַקֹּֽדֶשׁ: וַיָּבֹ֥אוּ הָאֲנָשִׁ֖ים עַל־הַנָּשִׁ֑ים כֹּ֣ל נְדִ֣יב לֵ֗ב הֵ֠בִ֠יאוּ חָ֣ח וָנֶ֜זֶם וְטַבַּ֤עַת וְכוּמָז֙ כׇּל־כְּלִ֣י זָהָ֔ב וְכׇל־אִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר הֵנִ֛יף תְּנוּפַ֥ת זָהָ֖ב ה'׃ כׇּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכׇל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂוֹת בְּיַד מֹשֶׁה הֵבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַה'."
[12]  תענית כט' ע"א
[13]  ויקישיבה: "בטל בשישים" הוא כלל הלכתי שאומר כי איסורים מסוימים בטלים בתערובת של היתר, המכילה כמות של פי שישים מהאיסור או יותר. למשל, בשר בחלב נכלל בכלל זה. לדוגמא: אם טיפת חלב נפלה לקדירת בשר, אשר יש בה לפחות שיעור שישים טיפות של בשר (- פי שישים מטיפת החלב), הרי שטיפת החלב בטלה, והתבשיל מותר באכילה.
[14]  פרשת  תְּצַוֶּ֣ה: שמות כז' כ' – ל' יא' – (8/11 ; 101 פסוקים)
מתוך שיעור
יַהֲדוּת וְהוֹרוּת - פרשת תצווה - להדליק אותך תמיד – ז' באדר א' ה'תשע"ט - 12.2.2019
[15] בילקוט שמעוני לבראשית כד סז'
[16] פרשת כִּ֣י תִשָּׂ֞א: שמות ל' יב' – לד' לה'  (9/11)
[17]  סרטון וידאו בווטסאפ
[18]  נחושות, עפ"י הרבנית ימימה מזרחי שם
[19]  שמות לח' ח'
[20]  תנחומא פקודי ט' ; רש"י שמות לח' ח'
[21]  משלי יד' א'
[22]  רבי דוד אלטשולר (רד"א) (תמ"ז (1687) - תק"ל (1769)) מגדולי פרשני התנ"ך מיהדות פולין. מחכמי היהדות באירופה ידוע במיוחד בזכות פירושיו המצודות - "מצודת דוד" ו"מצודת ציון".
[23]  אסתר ד' יא'
[24]  אסתר ד' יב'-יז'
[25]  אסתר ה' א'
[26]  אתר ה' ב'-ג'
[27]  אסתר ה' ד'
[28]  אסתר ה' ה'
[29]  אסתר ה' ו'-ח'
[30]  אסתר ז' ג'
[31]  אסתר ז' ה'-ז'
[32]  אסתר ז' ח'
[33]  אסתר ג' ח'
[34] פרשת וַיֵּ֖לֶךְ: דברים לא' א' – לא' ל'
[35]  דברים לא' י'-יג'
[36] עפ"י רש"י לשמות יט' ב': "וַיִּסְע֣וּ מֵֽרְפִידִ֗ים וַיָּבֹ֨אוּ֙ מִדְבַּ֣ר סִינַ֔י וַיַּֽחֲנ֖וּ בַּמִּדְבָּ֑ר וַיִּֽחַן־שָׁ֥ם יִשְׂרָאֵ֖ל נֶ֥גֶד הָהָֽר:" ויחן שם ישראל: כאיש אחד בלב אחד.
[37]  שמות לה' א'-ג'
[38]  תלמוד בבלי, גמרא, מסכת שבת, פו' ב'
[39]  בראשית רבה יא ח'
[40]  דברים ד' לט'
[41]  בראשית ד' א'
[42] עפ"י רש"י לשמות יט' ב': "וַיִּסְע֣וּ מֵֽרְפִידִ֗ים וַיָּבֹ֨אוּ֙ מִדְבַּ֣ר סִינַ֔י וַיַּֽחֲנ֖וּ בַּמִּדְבָּ֑ר וַיִּֽחַן־שָׁ֥ם יִשְׂרָאֵ֖ל נֶ֥גֶד הָהָֽר:" ויחן שם ישראל: כאיש אחד בלב אחד.
[43]  אסתר ב' ט'
[44]  מדרש אוצר המדרשים, מדרשים על מגילת אסתר, מדרש מגילה, ה'
[45]  רש"י על מגילה יג' א';טז'
[46]  זאב יעבץ (1924-1847) סופר, היסטוריון ואחד מן הפעילים בעבודת ועד הלשון העברית.
[47] התרגום לקוח מ"מאגר הכתר" של אונ' בר-אילן
[48]  מתוך הסידור , תפילת שחרית
[49]  משלי יד' א'
[50]  שמות כו' ג';ה';ו';יז'
[51]  שם, לו' י';יב';יג';כב'
[52]  בראשית ב' יח'
[53]  שם, הרב יעקב צבי מֶקְלֶנְבּוּרג (מעקלענבורג; תקמ"ה בערך – תרכ"ה; 1785 – 1865) היה מרבני גרמניה במאה ה-19. התפרסם בחיבורו על התורה הכתב והקבלה. ספרו זה היה הראשון בסדרת ספרים שהתפרסמו בתקופתו על ידי רבנים אורתודוקסים שונים במגמה למנוע את התפשטות הרפורמה. (ויקיפדיה).
[54]  אסתר ה' א'
[55]  שם ט' א'
[56]  בָּרוּךְ שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם. בָּרוּךְ הוּא. בָּרוּךְ אוֹמֵר וְעוֹשֶׂה. בָּרוּךְ גּוֹזֵר וּמְקַיֵּם: בָּרוּךְ עוֹשֶׂה בְרֵאשִׁית, בָּרוּךְ מְרַחֵם עַל הָאָרֶץ. בָּרוּךְ מְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת בָּרוּךְ מְשַׁלֵּם שָׂכָר טוֹב לִירֵאָיו. בָּרוּךְ חַי לָעַד וְקַיָּם לָנֶצַח בָּרוּךְ פּוֹדֶה וּמַצִּיל בָּרוּךְ שְׁמוֹ.
[57]  אליעזר זוסיא פורטוגל (פרטיגול) ( 1897 - 1982) היה מייסד חסידות סקולען ואדמו"רה הראשון. ייסד את הרשת "חסד לאברהם" המסייעת לניצולי השואה. בבגרותו עסק בשחרור יהודים ממאסר בכלא השלטון הקומוניסטי. (ויקיפדיה).
[58] מתוך "מסביב לשולחנו של המגיד"
[59]  ויקרא כו' יג'
[60]  בבלי, בבא בתרא עה' א'
[61]  רבי שמואל בן מאיר (רשב"ם) (1080 – 1160 ) היה פרשן המקרא, פרשן התלמוד ומבעלי התוספות, נכדו של רש"י ותלמידו. חי במחצית הראשונה של המאה ה-12. נודע במיוחד בנטייתו להיצמד לפשט הכתוב בעת פירוש המקראות.
[62]  שמות כה' ח'
[63]  בשיעור הקשבנו לשיר "הלוואי שהיית" ; מילים: רננה באומס ; לחן ושירה: יעל בן שלום ; קובץ שמע בווטסאפ.


[© Smadar Prager, CGP]



Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Emotion Focused Psychotherapist since 1998 after graduating the four-year program in the Alfred Adler Institute in Israel.  With a home-based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island) she focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
To contact or to schedule an appointment please email smadarprager@gmail.com or call/text 917-513-1490.
I'd love to hear from you.

אין תגובות:

פרסום תגובה