יום רביעי, 20 בפברואר 2019

יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת: עם קצת סבלנות אפשר להציל זוגיות | פרשת כי תשא | פורים קטן | יד' באדר א' ה'תשע"ט

בס"ד
השיעור מוקדש לעילוי נשמת עמרם בן רחל ע'ה סיליביה בת שרה ע'ה ולע'נ הרברט הרש מאיר בן מיכאל ע'ה ת.נ.צ.ב.ה
ולהבדיל אלף אלפי הבדלות יבלט"א ולרפואה שלימה של טל בן תקוה, חוה דינה אטיה בת ציפורה שבע, החיל נתנאל אילן בן שיינא ציפורה, אמיליה בת אסתר, יהל בן שירי, ג'וד בן מאיה, הילה בת אילה, ואפרים אפי בן חנה בתוך שאר חולי עמו ישראל
­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת כי תשא
עם קצת סבלנות אפשר להציל זוגיות
היכולת שלנו לדחות סיפוק, לעצור את עצמנו בשעת כעס, מצוקה או לחץ 
יכולה להיות מה שיקבע אם הנישואין שלנו יצליחו או לא.

 
הגענו לפרשה התשיעית של חומש שמות: פרשת כִּ֣י תִשָּׂ֞א [1].
הפרשה ממשיכה לעסוק במשכן, אבל לא רק. בפרשה הזו מספרת לנו התורה מצוות מחצית השקל, על פיטום הקטורת, על שמן המשחה, על בניית הכיור, על קדושת השבת, ו......על חטא העגל.
יש כל כך הרבה על מה לדבר, ואי אפשר לכסות אפילו טיפה מהים הזה.
אבל בע"ה ננסה לראות את הקשר בין חטא העגל ופורים, כי היום אנחנו מציינים גם את פורים קטן.

{

אז קודם כל כמה מילים על פורים קטן.
פורים קטן נחגג תמיד ב-יד' וטו' באדר א' – כלומר, רק בשנה מעוברת שבה יש אדר א' ואדר ב'.
חודש אדר ה'מקורי' הוא החודש השני, ולכן חוגגים בו את חג הפורים. יחד עם זאת, בחודש אדר א' מציינים את יום י"ד באדר כ'פורים קטן', תזכורת לחג פורים ה'גדול' שיופיע בדיוק בעוד חודש ונחגוג אותו ב-יד' ו-טו' של אדר ב'.
רבי מרדכי מנדבורנא אומר[2]: "פורים קטן הוא יום טוב גדול ונפלא ויש בו הארה גדולה בעולמות העליונים.
רבי צדוק הכהן מלובלין מסביר בספרו "פרי צדיק" שאמנם הנס עצמו התרחש באדר ב', אבל "שורש המצוות בלב" ולכן שייך לציין את הנס גם האדר א' שהרי לשני החודשים אותו שם.

יש סגולות ומנהגים לפורים קטן:
לאכול סעודה, אם אפשר לשתות גם יין – לומר כמה פרקי תהילים (כב' לט' סב' עז' ק') ומיד אחרי כן להתפלל על ישועות, על כל מה שחסר.
לא רק כי זה אותו תאריך שבו נופל פורים כשיש רק אדר אחד בשנה לא מעוברת, אלא מכיוון שזה יוצר התאריך שבו היה צריך לעשות למשה רבינו ע'ה ברית מילה – עם סעודת מצווה – אם היו יכולים , אם המצרים לא היו מחפשים את הבנים הבכורים להשליכם אל היאור.
אומרים שמשה רבינו ע'ה נמצא בעצמו בסעודה הזו ואפשר בזכותו לבקש הכל מהקב"ה.

{

את חג פורים חוגגים תמיד לפני פסח, כדי "לסמוך גאולה לגאולה.[3]"
כתוב במסכת יומא: "אסתר סוף כל הניסים[4]".
חג הפסח הוא החג הראשון בתורה, ובו מסופר על הניסים הראשונים שנעשו לבני ישראל, וחג הפורים הוא החג האחרון בתורה, ובו מוספר על הנס שנעשה לבני ישראל, יש ענין לסמוך את שני החגים הללו, אחד לשני כדי להראות את זה ששניהם חלק ממגמה שלימה, של תוכנית ספציפית.
להראות שאין כאן מקריות.
חג הפסח חל בחודש הראשון של השנה לפי התורה: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחׇדְשֵׁי הַשָּׁנָה.[5]", וחג הפורים חל בחודש האחרון של השנה.  
יש כאן סגירת מעגל, שהיא בוודאי אינה מקרית.
חג הפסח הוא גאולה שמקורה בקב"ה. הוא זה שיזם את הגאולה, הוא זה שיצר קשר עם משה רבינו ע'ה, והוא זה שהוציא אותנו ממצרים. כתוב בשמות יב' יב': "וְעָבַרְתִּ֣י בְאֶֽרֶץ־מִצְרַ֘יִם֮ בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּה֒ וְהִכֵּיתִ֤י כׇל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מֵאָדָ֖ם וְעַד־בְּהֵמָ֑ה וּבְכׇל־אֱלֹהֵ֥י מִצְרַ֛יִם אֶֽעֱשֶׂ֥ה שְׁפָטִ֖ים אֲנִ֥י ה'׃[6]"

כמו שכתוב בהגדה של פסח:
"
וַיּוֹצִאֵנוּ י"י מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים.[7]"
"וַיּוֹצִאֵנוּ יְיָ מִמִצְרַיִם" - לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, וְלֹא עַל יְדֵי שָׂרָף, וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר:
"וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה" - אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ
"וְהִכֵּיתִי כָּל בְכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" - אֲנִי וְלֹא שָׂרָף
"וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים" - אֲנִי ולֹא הַשָּׁלִיחַ
"אֲנִי יְיָ" - אֲנִי הוּא ולֹא אַחֵר.

כלומר לא היתה כאן עשיה של ממש מצד בני ישראל, וכל העבודה תכל"ס נעשתה ע"י הקב"ה.
זו היתה ההיכרות הראשונה של בני ישראל עם הקב"ה והם היו זקוקים להרבה הוכחות למציאותו, במיוחד בגלל המקום שממנו הם מגיעים.
יש בזה צד חיובי. "כשהדברים מתחילים מלמעלה, מה'," אומר הרב אברהם לוי מלמד מאתר ישיבה "הינם מוחלטים נצחיים וקיימים לעד, לא משתנים לעולם, בחירת ישראל על ידי ה', וקבלתם את התורה, היא בחירה נצחית, ועם ישראל יישאר לעולם עמו של הקב"ה, 'כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב'[8], וכן התורה לא תשתנה לעד, 'לֹא יַחֲלִיף הָאֵל וְלֹא יָמִיר דָּתוֹ לְעוֹלָמִים לְזוּלָתוֹ'[9]."
ומצד שני, קשה להתחבר למשהו שלא אתה הוא זה שיזמת אותו ורצית אותו מלכתחילה.
זה לא אומר שאחר-כך לא יהיה חיבור, ואהבה גדולה, ורצון גדול להישאר מחוברים. כמו שכתוב: "מתוך שלא לשמה בא לשמה.[10]" זה אומנם נאמר לגבי  מי שמקיים מצווה שלא לשם שמיים בסוף יקיים לשם שמיים, אבל אנחנו יכולים להחיל את זה גם על כל שאר ההתנהגויות שאנחנו רוצים לסגל לעצמנו.
כמו שכתוב בספר החינוך[11]: "כי אחרי המעשים נמשכים הלבבות".
אבל זה כן אומר, שבהתחלה, זה יותר קשה כשהיוזמה היא חיצונית. וה-ראיה היא שבזמן מתן תורה הקב"ה רצה לתת את התורה לבני ישראל יותר משבני ישראל רצו לקבלה, בבחינת: "יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָעֵגֶל רוֹצֶה לִינַק, פָּרָה רוֹצָה לְהָנִיק[12]".
במעמד הר סיני כתוב: "וַיּוֹצֵ֨א מֹשֶׁ֧ה אֶת־הָעָ֛ם לִקְרַ֥את הָֽאֱלֹקִ֖ים מִן־הַֽמַּחֲנֶ֑ה וַיִּֽתְיַצְּב֖וּ בְּתַחְתִּ֥ית הָהָֽר׃"[13].
מפרש"י: "בְּתַחְתִּ֥ית הָהָֽר – לפי פשוטו: ברגלי ההר. ומדרשו: שנתלש ההר ממקומו ונכפה עליהם כגיגית." עפ"י המדרש[14] הקב"ה אמר לב"י: "אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם". במילים אחרות ה' מיקם את בני ישראל מתחת ההר, כאילו היו לכודים מתחת לגיגית הפוכה. ואז הוא העמיד בפניהם בחירה לקבל את התורה או להיקבר בחיים מתחת ההר.

{

ואילו בפורים,  "אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב: קיימו וקיבלו היהודים…" במגילת אסתר שנקרא בערב וביום פורים בעוד חודש, מתוארת התרחשות לכאורה מקרית ואקראית של אירועים שונים שהובילו להטלת פור חתום בטבעת המלך: "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן"[15] שהתהפך על פיו אחרי שאסתר המלכה ביקשה ממרדכי: "צוּמוּ עָלַי וְאַל-תֹּאכְלוּ וְאַל-תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים"[16], וכל היהודים, ללא יוצא מן הכלל, בכל 127 מדינות פרס ומדי התאספו בבתי הכנסת לתענית ולתפילות קורעות שמיים.

עם ישראל של מעמד הר סיני זכה לקבל את התורה ממש מפיו של הקב"ה בכבודו ובעצמו: "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן"[17]. הוא היה לגמרי נוכח עבורם לאורך כל הדרך: מעשרת המכות, דרך יציאת מצריים ומעמד הר סיני, וכל 40 השנה שהיו במדבר. ועפ"י המדרש הם אמנם קיבלו על עצמם את התורה, אבל בלית ברירה, מתוך כפיה.

ולעומת זאת, לכל אורך המגילה לא נזכר שמו של הקב"ה אפילו לא פעם אחת. כך שעפ"י המדרש יוצא שהיהודים של אותו הדור קיבלו עליהם עול מלכות שמים מתוך הסתר.

ומכיוון שלא חוו את נוכחותו של הקב"ה, יוצא שעם ישראל של דור מרדכי ואסתר בחרו לדבוק בקב"ה ובתורה מתוך בחירה חופשית לגמרי וללא שום כפיה: "כׇּל־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ[18]" ברצון ובהתנדבות. ובכך הפכו את הקערה על פיה.

מ-כפיה נהיה ה-הפיך (אותן אותיות).
שבזכות היענותם של כל היהודים לבקשתה של אסתר המלכה "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים[19]" התאפשר הנהפוך-הוא הענקי של מגילת אסתר.

{ 

כשסיפרתי לבעלי על מה שכתבתי, היתה לו אבחנה מאוד מעניינת.
הוא אמר, שבמעמד הר סיני עם ישראל היה עדיין עם צעיר, כמו ילדים קטנים, ולכן כמו ילדים קטנים הם היו צריכים 
1. שיכריחו אותם, כי ילדים קטנים לא מבינים הכל, ולפעמים צריך להכריח אותם לעשות גם אם הם לא רוצים.
ו-2. עזרים טקטיים: הם היו צריכים שהקב"ה יראה להם את הניסים ואת כל המופע האור קולי של מעמד הר סיני, כי בגיל צעיר אי אפשר לקלוט רק באופן תיאורטי, צריך לשלב עוד חושים.
בעוד שעם ישראל של דור מרדכי ואסתר, הם כבר לא עם צעיר.
אנחנו כבר בשנת 482-480 לפנה"ס (למניינם) הם כבר ילדים גדולים – וילדים גדולים כבר לא צריכים הכל במוחשי, הם כבר יכולים עם מושגים פילוסופיים, תאורטיים, לא מונגשים.
הם כבר יודעים להבחין בין טוב ורע, ולהבדיל בין נכון ל-לא נכון.
הם כבר יכולים להבין ולהכיל את הקונספט של הקב"ה גם בלי שיגלה את עצמו לפניהם.

זה רק מחזק עוד יותר את הרעיון שעגל הזהב היה אכן רק ניסיון ילדותי של העם לא להישאר לבד. למצוא מחליף למשה, מישהו שיתווך בינם לבין הקב"ה.
הם לא בחרו בכבש, שהיה האלוהים של המצרים. הם לא הלכו רחוק לעבודה זרה.... הם ניסו בתמימות ילדותית, של מי שרק מתחיל ללכת, ועוד לא יודע שאפשר ליפול אם לא נזהרים.
לדעתי לא היתה כאן כפירה חו"ח בקב"ה אלא רק רצון להתקרב אליו, כמו ילדים קטנים שלא יודעים איך, ומשתמשים באמצעים המוכרים להם.

{

גם אנחנו כהורים צריכים לזכור שלפעמים צריך להכריח ילדים לעשות דברים שהם לא ממש רוצים לעשות, כי אנחנו יודעים שזה טוב להם, ושבסופו של דבר הם ישמחו שהכרחנו אותם.

תשאלו כל ילד שרצה ללמוד לנגן בכלי נגינה, אבל אח"כ הוריו היו צריכים להכריח אותו להתאמן כדי למוד לנגן בכלי הנגינה הזה – כמה הוא שנא לפעמים את האימונים היומיים, את זה ש-כ-ו-ל-ם משחקים בחוץ והוא צריך לשבת לתרגל סולמות.
ואין אחד מהם שמצטער על זה שהוא שולט בנגינה בכלי הנגינה שלו.

תשאלו כל ילדה שרצתה לרקוד בלט, ואח"כ צריך היה להכריח אותה להתמיד להגיע לשיעורי הבלט. כדי שתתאמן, כדי שתרכוש את המיומנות.
אין אחת שמצטערת על זה.
ויש דוגמאות רבות אני בטוחה שכל אחת מכן יכולה לחשוב על כמה.

כל הדברים ששווים משהו נרכשים בעמל רב.
בואו נגיד את זה במילים אחרות: דברים שלא דורשים ממך מאמץ , אין להם ממש ערך בעינייך.  

כמה פעמים אמרו לנו, ואנחנו אומרות לבנות שלנו: אל תהיי קלה להשגה.
למה?
מה רע בזה?
כי אף אחד לא באמת מעריך את מי שהיא קלה להשגה. הוא יעשה איתה חיים , ויהנה מהרגע, או מכמה חודשים איתה. אבל בדר"כ לא יקשור את עצמו איתה לתקופת חיים.

{

במידה וההורים חושבים שזה חשוב, אפשר וצריך למצוא את הדרך להכריח בצורה נעימה את הילדים לעשות גם את מה שלא בא להם, ולא מתחשק להם.

להכריח בצורה נעימה – זה נשמע קצת אוקסימורון. אבל זה אפשרי.
היום, הדור שונה, ושיטות החינוך שונות, וילדים לא מגיבים טוב לכוח. (וטוב שכך).
צריך למצוא דרך ללחוץ, אבל בעדינות.
קוראים לזה לעודד.
עידוד, על פי ההגדרה האדלריאנית[20] משמעותו, העצמה = ENCOURAGEMENT., 
נקודת המוצא של התיאוריה האדלריאנית היא חשיבותה של תחושת השייכות כמו אוויר לנשימה.
מטרתו של העידוד הוא הגברת תחושת הערך והביטחון העצמי של הילד.
בספרה "לגעת בחיים" כותבת תלמה בר-אב: "עידוד הוא כל מה שמעלה את ערך האדם בעייני עצמו."
אבל איך נדע מה מעלה את ערכו של האדם שמולנו?
בודאי כשאנחנו באים עכשיו להכריח אותו בעצם לעשות משהו שהוא לא רוצה?

אז נבין שעידוד זה לא רק ללטף על הראש ולהגיד "איזה יופי את מציירת נפלא" או "איזה יפה עזרת לאמא".

לעודד זה למצוא את הדרך להביא את הילד לעשות את מה שהוא לא רוצה, מעצלות, או מחשש, כי אנחנו יודעים שאם יעשה, זה יעלה לו את הערך העצמי בעייני עצמו.
למה?
כי כשאנחנו מצליחים לעשות משהו שלא ידענו שאנחנו יכולים לעשות, זה עושה לנו להיות מאוד גאים בעצמנו. זה גורם לנו להכיר בערך עצמנו.
ובכל פעם שעומדים באתגר, הערך גדל.

מתחילים מדברים קטנים. זוכרות? תסכולים שאפשר לעמוד בהם?

{

דונלד ויניקוט[21] היה פסיכואנליטיקן אנגלי במאה הקודמת, שהמשיך את דרכם של פרויד[22] ומלאני קליין[23] אבל יצר ענף לגמרי שלו.
בניגוד אליהם, הוא לא היה יהודי, ולמרות שלא היו לו ילדים, אבל דווקא רופא הילדים הזה הגה את אחת התיאוריות הפסיכולוגיות הכי שימושיות מאז ועד היום.
ויניקוט וטבע את המושג: "אמא טובה דיה" Good Enough Mother.
ספוק היה לפניו והפחיד את האימהות שהן לא טובות, והן צריכות לעשות ככה ולא ככה, ולא להרים את הילד אם הוא בוכה כי הוא אכל לפני שעה ולא מגיע לו עוד אוכל רק כל שלוש או ארבע שעות בדיוק. בא ויניקוט ואמר, סליחה לא! אנחנו לא משחקים את המשחק הזה. אין דבר כזה אמא פרפקט - יש Good Enough Mother. אמא שעונה על הצרכים של הילד שלה.

אם טובה דיה היא לא אמא סמרטוט שעושה כל מה שתינוק שלה רוצה.
אם טובה דיה היא אם קשובה שנענית לצרכים של התינוק שלה תוך שהיא ו.... וזה המשפט שאני הכי אוהבת שלו: מעמידה אותו בתסכולים שהוא יכול לעמוד בהם.
זה החינוך. זו התפארת. נתינה עם גבול.
אמא טובה מספיק, הורות טובה מספיק, שבה נותנים עם גבולות. מגדלים. מגדילים. מלמדים את הילד להתגבר ולגדול בכך שמעמידים אותו בתסכולים שהוא יכול לעמוד בהם.
כי רק ככה אפשר לגדול.
אם היא תעמיד אותו בתסכולים שהוא לא יכול לעמוד בהם, הוא יתייאש, ולא יאמין בעצמו.
אם מאתגרים אותו בדברים שהוא יכול – הוא לומד שהוא יכול. מסוגל.
כשהאם מעמידה אותו בתסכולים שהוא יכול לעמוד בהם, הוא מפתח כוחות, ומגלה את כוחו, ואת ערכו.
אם אין תסכול בכלל לא גדלים.
אבל אם היא מעמידה אותו בתסכולים שהוא יכול לעמוד בהם, הוא מגלה שהוא יכול יותר ממה שהוא חשב. הוא מגלה את הכוחות שיש בו. הוא מתעודד מאתגרים, והוא מפתח ביטחון עצמי וערך עצמי גבוה.

{

זה הכי עידוד בעולם.

ילדים צריכים הרבה הכוונה והנחייה ועידוד.
אולי גם זו סיבה שבגללה עם ישראל הכינו את עגל הזהב: הם היו ילדים.  
לא רק שהם לא היו במצב של רצון אמיתי לקבל את התורה כפי שהיו בזמן מרדכי ואסתר,
הם גם לא היו במצב אמוני של עם שכבר גדל והתבגר, ולא צריך עזרים טקטיים שלילדים לדעת שיש אלוקים.

משה רבינו עולה אל הר סיני ומודיע לעם שעוד 40 יום הוא יורד.
שכשהעם ראה ""כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר;[24]" הם מיהרו לעשות את העגל, והסוף ידוע: משה יורד מההר, רואה את בני ישראל רוקדים מסביב לעגל הזהב ושרים: "אֵלֶּה אֱלֹקֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם[25]", משליך את הלוחות לארץ ושובר אותם.

מפרש"י: בֹּשֶׁשׁ, בְּ-שֶׁשׁ, במספר שש. אחר ב-6 שעות.
משה רבינו התכוון שהוא עולה ל-40 יום ו-40 לילה החל מיום המחרת, כיוון שהיום שבו עלה לא היה יום מלא: יום ולילה, ולכן הצטרף לילה האחרון. ואילו בנ"י לקחו בחשבון גם את היום שבו הוא עלה.
משה רבינו עלה ב-ז' בסיון, יום אחרי מתן תורה.
לפי חשבונו של משה רבינו שהתחיל בספירה מ-ח' בסיון, יוצא ששהה 23 ימים בחודש סיוון, ועוד 17 יום בחודש תמוז = 40 יום, ואז ירד מההר.
אבל לפי החשבון של בנ"י, הסתיימו ה-40 יום ב-ט"ז בתמוז: 24 יום בסיון, ועוד 16 בתמוז.

{

אם רק היו מחכים מחצות עוד שש שעות עד עלות השחר...
אם האדם הראשון היה מחכה רק עוד כמה שעות... גם חטא עץ הדעת היה נמנע.

הרב נחמן, כותב בליקוטי מוהרן ש"המהירות היא העבירה הכי גדולה שיש, המהירות היא אבי אבות הטומאה". 
כשבן אדם ממהר, הוא מאבד חלק משדה הראייה, הוא פשוט לא רואה את כל התמונה.

ויש הבדל בין מהירות לזריזות.
כתוב "אל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה[26]", אל תתעצל, אל תדחה לאחר-כך מה שאפשר לעשות עכשיו, אולי אחר-כך זה לא יתאפשר. עשה עכשיו.
זריזות היא ההיפך של העצלנות והדחיינות, "זריזין מקדימין למצוות[27]", אבל הם לא ממהרים.
המהירות היא מידה אלוקית, היא לא שייכת לבני האדם.
אנחנו מתפללים שהקב"ה ימהר "מַהֵר עֲנֵנִי[28]", כשהחליט ה' לעשות את ה'נהפוך-הוא' במגילת אסתר גם שם הוא מיהר: "יּאמֶר הַמֶּלֶךְ, מַהֲרוּ אֶת הָמָן לַעֲשׂוֹת אֶת דְּבַר אֶסְתֵּר...[29]".

אנחנו?
אנחנו צריכים להיות זריזים: לא להתעצל, לעשות ולא לדחות דברים -- אבל לא למהר. ההוראה של הקב"ה מאוד ברורה: הוא לא רוצה יהודים מהירים כמו סוסים, הוא רוצה יהודים חזקים נפשית.

החיפזון הוא מהשטן[30]. עפ"י הקבלה מהירות קשורה למספר שש 6.
האר"י הקדוש, ממשיך ומלמד לי דרור, מסביר את הפסוק בתהילים: "לֹא בִגְבוּרַת הַסּוּס יֶחְפָּץ לֹא בְשׁוֹקֵי הָאִישׁ יִרְצֶה.[31]" כך[32]:
הסוס הוא חיה מאוד חזקה. חיה אצילית ויפה. הסוס הוא חיה מאוד מהירה. הסוס מורכב מאותיות השש: סמך=60, ואו=6. 
גם השוקיים שלנו חזקים. יכולים להריץ אותנו במהירות ממקום למקום.
אבל לא את זה הקב"ה רוצה, לא בזה הוא חפץ.
הקב"ה לא רוצה חיצוניות חזקה , הוא רוצה פנימיות חזקה.
הסוס, אם הוא נפגע ברגליו, אם מכיש אותו נחש, צריך לירות בו כדי להרוג אותו. הוא לא מסוגל להתמודד רגשית בכאב, הוא לא יכול נפשית להילחם בפציעה.
לא ככה ה' רוצה אותנו.
הוא לא רוצה אותנו סוסים. הוא רוצה אותנו חזקים נפשית, חזקים רוחנית.
הוא רוצה פנימיות חזקה לא חיצוניות חזקה.

{

כמה פעמים בזוגיות אנחנו לא מחכים ומגיבים – והורסים!
אם רק היינו מחכות קצת. אם לא היינו פועלות בכזו אימפולסיביות.
אם היינו מאפשרות לכעס לשכוך.
רגע שניה. למה למהר?
אם הם היו מחכים רק שש שעות כל הטרראם העצום הזה לא היה קורה.

מעמד הר סיני משול לחתונה שבה כנסת ישראל היא הכלה, החתן הוא הקב"ה, והכתובה הם לוחות הברית.

כתוב בפרשתנו: "וַֽיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֤ר קָרַב֙ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיַּ֥רְא אֶת־הָעֵ֖גֶל וּמְחֹלֹ֑ת וַיִּֽחַר־אַ֣ף מֹשֶׁ֗ה וַיַּשְׁלֵ֤ךְ מִיָּדָו֙ אֶת־הַלֻּחֹ֔ת וַיְשַׁבֵּ֥ר אֹתָ֖ם תַּ֥חַת הָהָֽר׃[33]"

כתוב במדרש רבה: "ראה משה שחטאו ושבר את הלוחות. משל למלך שנטל אשה וכתב לה כתובה ונתנה ביד השושבין, לאחר ימים יצא עליה שם רע, מה עשה השושבין, קרע את הכתובה, אמר מוטב שתהא נידונת כפנויה ולא כאשת איש. כך עשה משה, אמר אם אין אני משבר את הלוחות אין לישראל עמידה, וגו'."

אז נכון שהכל לטובה, ובסופו של דבר קיבלנו את הלוחות השניים יחד עם כל התורה שבע"פ.
גם הרבי מלובביץ' מסביר שנושאי הפרשה שלנו הם בעצם מכלול שלם, חלקים של שלם אחד:
המציאות של נתינת התורה, ולאחריה הירידה הרוחנית של בני ישראל בחטא העגל היא ירידה לצורך עליה.
והעליה בפרשה היא הלוחות השניים שעפ"י המדרש הם "כפליים לתושייה": "ואמר לו הקב"ה: אל תצטער בלוחות הראשונות, שלא היו אלא עשרת הדברות לבד, ובלוחות השניים אני נותן לך, שיהא בהם הלכות מדרש ואגדות, הה"ד[34] (איוב יא' ו'): וְיַגֶּד לְךָ תַּעֲלֻמוֹת חָכְמָה כִּי כִפְלַיִם לְתוּשִׁיָּה. ולא עוד, אלא שאתה מבושר שמחלתי לך על חטייה שלך, שנאמר (שם): וְדַע כִּי יַשֶּׁה לְךָ אֱלוֹקַ מֵעֲו‍ֹנֶךָ.:[35]"


{

אז כן, יש עליה אחרי הירידה.
אבל בשביל מה צריך? לא עדיף בהרמוניה?
בזוגיות, לפעמים, כשהלוחות נשברים, היחסים כבר לא אותו הדבר. ולא במובן הטוב של הדבר.
בזוגיות הרבה פעמים זה לא  "כפליים לתושייה" בכלל. זו נפילה תלולה.
אם רק היינו מתאפקים ולא היינו צורחים אחד על השני, והוא לא היה יוצא מהבית בטריקת דלת, ולא היה נופל למקום לא טוב.
חכו רגע.
תנשמו. קחו אויר.
לא צריך למהר כל-כך להגיב. אם רק תמתינו קצת עד שישכך הכעס, וההיעלבות.

עם קצת סבלנות אפשר להציל זוגיות.
היכולת שלנו לדחות סיפוק, להתאפק, לעצור את עצמנו בשעת כעס, מצוקה או לחץ, יכולה להיות מה שיקבע אם הנישואין שלנו יצליחו או לא. אם הזוגיות הזו תשרוד את גלי החיים.

{

שוב[36]


חזרת פתאום,
הנה אתה בבית.
תן לי רק דקה לנשום
באת לי כל כך, כל כך פתאום.

היה לי קשה,
אני לא מתלוננת
כי אני יודעת ש...
גם לך היה ודאי לא קל.

אם, אם רק,
ורק אם תרצה,
נהיה פה גם מחר
אל תתנצל
תראה כעת זה לא חשוב
תן לי דקה להתרגל אליך שוב...

חזרתי פתאום,
הנה, אני בבית.
תני לי רק דקה לנשום,
באתי לך כל כך, כל כך פתאום!

היה לך קשה,
ואת לא מתלוננת,
את הרי יודעת ש...
שגם לי היה ודאי לא קל.

אם, אם רק,
ורק אם נרצה,
נהיה פה גם מחר
לא נתנצל - כעת זה לא נראה חשוב
תני לי דקה להתרגל אלייך שוב...
שוב...
חזרת פתאום
הנה אתה בבית
תן לי להביט בך
בין עיניך צצו שני קמטים

אדליק ת'תנור,
תראי יהיה בסדר
בואי לא נדבר עכשיו
עוד יבוא הזמן להסברים

אם, אם רק,
ורק אם נרצה,
נהיה פה גם מחר
לא נתנצל - כעת זה לא נראה חשוב
תני לי דקה להתרגל אלייך שוב...
שוב...   



{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה

שיעור
 ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר לנשים בע"ה ב'נ כל יום שלישי בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.

פרויקט שיעורי ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.

תגובות הארות והערות יתקבלו בשמחה

{

מקורות:

בר-אב.  ת. (1992). לגעת בחיים. עמ' 148. ישראל: הוצאת המכון ע"ש אלפרד אדלר.

הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא – רש"י כפשוטו - שמות – פרשת כי תשא. עמ' תצ-תקסא. ירושלים: לשם ספרי איכות.

וויניקוט, ד.ו. (1953). הילד, משפחתו וסביבתו. תל אביב: ספרית הפועלים, 1994.

וויניקוט, ד.ו. (1971). קולקה, ר. (עורך). משחק ומציאות. תל אביב: עם עובד, 1996.

הרב לוי מלמד, א. (אדר ב' ה'תשע"ו). הטעם לסמוך גאולה לגאולה – פורים לפסח. אוחזר מתוך https://www.yeshiva.org.il/midrash/30871

הרב מילר, ח. (עורך). (2007). ספר שמות. שם הפרשה עפ"י שיחת שבת פרשת כי תשא תשנ"ב. מהדורת לבייב, קול מנחם. עמ' 260-229. כפר חב"ד: הוצאת ספרים קרני אור התורה (קה"ת).

מקראות גדולות על התורה. אוחזר מתוך http://mg.alhatorah.org/



[1]  פרשת כִּ֣י תִשָּׂ֞א: שמות ל' יב' – לד' לה' (9/11 ; 139 פסוקים)
[2]  מתוך עלון הידברות לפרשת תצווה ה'תשע"ט, גיליון 389, עמ' 5
[3]  בתלמוד הבבלי, מגילה, ו' ע"ב: "טעמא דרבי שמעון בן גמליאל מסמך גאולה לגאולה עדיף"
   בתלמוד ירושלמי, מגילה, ז' ע"א: "
אמר רבי חלבו כדי לסמוך גאולה לגאולה"
[4]  תמוד בבלי, יומא, כט' ע,א: "למה נמשלה אסתר לשחר לומר לך מה שחר סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הנסים"
[5]  שמות יב' ב'
[6]  שם, שם יב'
[7]  דברים כו' ח'
[8]  תהילים צד' יד'
[9]  סידור תפילה: מתוך הפיוט "יגדל  אלוקים חי"
[10]  סנהדרין ק"ה
[11]  ספר החינוך טז'
[12]  תלמוד בבלי, פסלים, קי"ב
[13]  שמות יט' יז'
[14]  שבת דף פח ע"א
[15]  אסתר ג' יג'
[16]  שם, ד' זט'
[17]  שמות כ' יד'
[18]  שמות כה' ב'
[19]  אסתר שם
[20]  ד"ר אלפרד אדלר (1870-1937) מייסד פסיכולוגית האינדיבידואל (התאוריה האדלריאנית), אסכולה הומניסטית קוגניטיבית חיובית, נתן משקל רב לחוויה הסובייקטיבית של האדם.
[21]  דונלד וודס ויניקוט (באנגלית: Donald Woods Winnicott;‏ 7 באפריל 1896 – 28 בינואר 1971) היה רופא ילדים ופסיכואנליטיקאי אנגלי. מממשיכי דרכם של זיגמונד פרויד ומלאני קליין. פיתח את הטיפול הפסיכולוגי בילדים באמצעות טיפול במשחק, את האבחנה בין עצמי אמיתי לעצמי כוזב וכתב מספר ספרים. עם זאת, הוא הביע בכתביו רעיונות מקוריים שסטו הן מהתאוריה הפרודיאנית והן מהתאוריה הקליניאנית. (ויקיפדיה).
וויניקוט
טבע מונחים כמו 'אם טובה דיה' ו'אובייקט מעבר'. אובייקט מתייחס לכל דבר שהוא לא 'אני' אבל הוא מהווה חלק בעולם הפנימי של ה'אני'. הדוגמא הקלאסית היא השד של האם.
[22]  זיגמוּנד פרויד (בגרמנית: Sigmund Freud, נולד בשם זיגיסמונד שלמה פרויד, Sigismund Schlomo Freud;‏ 6 במאי 1856, מוראביה – 23 בספטמבר 1939, לונדון) היה פסיכולוג ונוירולוג אוסטרי-יהודי, אבי הפסיכואנליזה, אחד ההוגים החשובים ביותר בתחום תורת האישיות ומהמדענים ואנשי הרוח הבולטים והמשפיעים ביותר במאה העשרים. (ויקיפדיה).
[23]  מלאני רייצס קליין (30 במרץ 1882 - 22 בספטמבר 1960) פסיכואנליטיקאית ופסיכותרפיסטית אוסטרית ממוצא יהודי. ממפתחי הגישה הקלייניאנית, תאוריית יחסי אובייקט והטיפול במשחק. (ויקיפדיה).
[24]  שמות לב' א'
[25]  שם, שם ד'
[26]  מסכת אבות פ'ד מ'ד
[27]  פסחים ד' א'
[28]  תהילים קמג' ז'
[29]  אסתר ה' ה'
[30]  אימרה ערבית: "אל תמהר למכור בזול החפזון מהשטן."
[31]  תהילים קמז' י'
[32]  הקטע על מהירות והמספר שש הוא עפ"י דרור לזרי. בתודה.
[33]  שמות לב' יט'
[34]  הדא הוא דיכתיב
[35]  שמות רבה מו' א'
[36]  בשיעור הקשבנו לשיר "שוב". מילים: דפנה עבר הדני ; לחן: שמוליק קראוס ; ביצוע: ג'וזי כץ ושמוליק קראוס ; במקור: בוצע ותועד קודם בחגיגת הזמר תשל''ו בבנייני האומה בירושלים, 5-5-1976; לא נכלל באלבום-המופע שנלווה; הגרסה הנוכחית הוקלטה/בושלה עדיין ב-1976, ונכללה באלבום-האוסף של שמוליק קראוס "שבעים שמונים'', 1981: https://www.youtube.com/watch?v=NSRLRbog6RY


[© Smadar Prager, CGP]



Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Emotion Focused Psychotherapist since 1998 after graduating the four-year program in the Alfred Adler Institute in Israel.  With a home-based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island) she focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.


To contact or to schedule an appointment please email smadarprager@gmail.com or call/text 917-513-1490.
I'd love to hear from you.

אין תגובות:

פרסום תגובה