יום רביעי, 19 בדצמבר 2018

יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת: Semper Fi | פרשת ויחי | י' בטבת ה'תשע"ט

בס"ד

השיעור מוקדש לרפואה שלימה של טל בן תקוה, חנה בת שוליקה, חנה דינה אייטה בת ציפורה שבע,
החיל נתנאל אילן בן שיינא ציפורה, שירה יעל בת ליאורה שרה ועמיחי ישי בן פייגא גיטל גלילה,
משה בן בג'י, התינוק יהל בן שירי, ואפרים אפי בן חנה בתוך שאר חולי עמו ישראל
­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת ויחי
Semper Fi
ה-מסר של חומש בראשית הוא צֵידָה לגלות!
 

הגענו לפרשה האחרונה של חומש בראשית, פרשת וַיְחִ֤י[1]. יעקב אבינו עומד למות, והוא מברך את בניו של יוסף ואת כל השבטים, מוציא מיוסף הבטחה להעלות את עצמותיו לקבורה במערת המכפלה, שנעשית ברוב עם, ובסוף הפרשה הולך גם יוסף בדרך כל בשר: "וַיָּ֣מׇת יוֹסֵ֔ף בֶּן־מֵאָ֥ה וָעֶ֖שֶׂר שָׁנִ֑ים וַיַּחַנְט֣וּ אֹת֔וֹ וַיִּ֥ישֶׂם בָּאָר֖וֹן בְּמִצְרָֽיִם׃[2]"
כמו כל הפרשות בתורה, גם בפרשה הזו יש כל-כך הרבה על מה לדבר, וקשה לבחור על מה להתמקד, ואיפה לצלול קצת יותר לעומק.
אז מכיוון שזו הפרשה האחרונה של החומש, חשבתי שאולי כדאי להסתכל עליה כעל פרק הסיכום של כל בראשית, ולנסות לראות
מהי השורה התחתונה? מה המסר? עם מה משאיר אותנו חומש בראשית?

מהפרשה שלנו עולים שלושה פסוקים לחיות לפיהם, ולשלושתם מסר אחד ברור, והוא נמצא בשם שבחרתי לשיעור Semper Fi, ונגיע אליו בע"ה בהמשך.
וזה לא פלא שהם מופיעים בפרשה האחרונה, כי מיד אחרי מות יעקב ויוסף מתחילות השנים הרעות של עם ישראל במצרים, מתחילה חווית הגלות בפועל ממש שעליה נלמד עוד בחומש שמות – והפסוקים האלה והמסר שאיתו משאיר אותנו חומש בראשית כולו הם בעצם הצֵידָה שלנו לדרך הארוכה של הגלות.

{

פסוק #1: "יְשִֽׂמְךָ֣ אֱלֹקִ֔ים כְּאֶפְרַ֖יִם וְכִמְנַשֶּׁ֑ה[3]"
יעקב על ערש דווי מבקש מיוסף להביא את בניו, מנשה ואפרים. יוסף מעמיד את מנשה בכורו לשמאלו, כדי שיהיה לימינו של אביו, ואת אפרים לימינו כדי שיהיה לשמאלו של אביו. אבל יעקב לא מניח את יד ימינו על מנשה הבכור ואת שמאלו על אפרים הצעיר, אלא: "וַיִּשְׁלַח֩ יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת־יְמִינ֜וֹ וַיָּ֨שֶׁת עַל־רֹ֤אשׁ אֶפְרַ֙יִם֙ וְה֣וּא הַצָּעִ֔יר וְאֶת־שְׂמֹאל֖וֹ עַל־רֹ֣אשׁ מְנַשֶּׁ֑ה שִׂכֵּל֙ אֶת־יָדָ֔יו כִּ֥י מְנַשֶּׁ֖ה הַבְּכֽוֹר׃[4]"
יוסף מנסה לתקן את אביו, הוא חושב שאולי בגלל שהוא לא רואה כל-כך טוב לעת זקנתו הוא התבלבל, אבל יעקב מתעקש לשים את יד ימינו על האח הקטן, ואת שמאלו על הבכור.
איזה דֶּזָ'ה-ווּ[5]: יעקב קנה את הבכורה מאחיו עשיו, גנב את ברכתו של אביהם יצחק, העדיף את רחל הקטנה על לאה גדולה, העדיף את ילדיו הצעירים, ועכשיו הוא עושה את אותו הדבר עם בניו של יוסף?
מה קורה כאן? למה הוא מחליף בין הגדול לקטן?
אבל יעקב, שהוא אולי זקן ולא רואה טוב, צלול לחלוטין ויודע לגמרי מה הוא עושה, הוא מרגיע את יוסף ואומר לו: "יָדַ֤עְתִּֽי בְנִי֙ יָדַ֔עְתִּי גַּם־ה֥וּא "הכוונה למנשה הבכור "יִֽהְיֶה־לְּעָ֖ם וְגַם־ה֣וּא יִגְדָּ֑ל וְאוּלָ֗ם אָחִ֤יו הַקָּטֹן֙" הכוונה לאפרים "יִגְדַּ֣ל מִמֶּ֔נּוּ וְזַרְע֖וֹ יִהְיֶ֥ה מְלֹֽא־הַגּוֹיִֽם׃[6]"

מסופר לנו בפרשת מִקֵּ֖ץ [7] על הולדת בניו של יוסף ועל השמות שהוא נתן להם: "וַיִּקְרָ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת־שֵׁ֥ם הַבְּכ֖וֹר מְנַשֶּׁ֑ה כִּֽי־נַשַּׁ֤נִי אֱלֹקִ֖ים אֶת־כׇּל־עֲמָלִ֔י וְאֵ֖ת כׇּל־בֵּ֥ית אָבִֽי׃ וְאֵ֛ת שֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖י קָרָ֣א אֶפְרָ֑יִם כִּֽי־הִפְרַ֥נִי אֱלֹקִ֖ים בְּאֶ֥רֶץ עׇנְיִֽי׃[8]"

הרב ד"ר יונתן זקס[9] כותב בספרו "שיח ושיג" שישנה אבחנה סוציולוגית ידועה על אוכלוסיות של מהגרים הקרויה בשם "חוק הַנְסֶן" שאומרת ש"הדור השני מנסה לזכור את מה שהדור הראשון ניסה לשכוח", ושהשמות שנתן יוסף לבניו רומזים לחוויה הזו בדיוק.
מְנַשֶּׁ֑ה מלשון נשיה, שכחה: כִּֽי־נַשַּׁ֤נִי אֱלֹקִ֖ים אֶת־כׇּל־עֲמָלִ֔י וְאֵ֖ת כׇּל־בֵּ֥ית אָבִֽי ;  
ואֶפְרָ֑יִם מלשון פריה, פריון, הצלחה: כִּֽי־הִפְרַ֥נִי אֱלֹקִ֖ים אבל הוא מוסיף גם בְּאֶ֥רֶץ עׇנְיִֽי  כי הוא לא שוכח שעם כל העושר הזה שהקב"ה הפרה אותו, הוא עדיין לא בבית אבא, הוא בגלות.

יוסף, מסתבר, חווה את "חוק הַנְסֶן" בשלמותו: גם את חווית הדור הראשון וגם את חווית הדור השני. הוא גם שכח וגם זכר.

{

הנתיבות שלום[10], הרב שלום נח ברזו'בסקי, מביא מדבריו של הדברי שמואל[11], רבי שמואל וינברג שהיה האדמו"ר הראשון של חסידות סלונים, ומסביר לנו דבר גאוני ומדהים, שממש ריגש אותי מאוד.
הוא מסביר שיוסף התחלק לשני שבטים, שלא כמו שאר השבטים, מכיוון שהמידה של יוסף מורכבת שתי מידות, מהותו של יוסף הצדיק היא: "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב[12]"
ורואים זאת גם בשמות שהוא נתן לבנים שלו:
מְנַשֶּׁ֑ה מלשון נַשַּׁ֤נִי ועניינו סוּר מֵרָע,
ואֶפְרָ֑יִם עניינו וַעֲשֵׂה טוֹב: "שגם בְּאֶ֥רֶץ עׇנְיִֽי בתוככי התאוות הפרני אלוקים בעשה טוב."

{

אז מה מיוחד כל כך בפסוק הזה "יְשִֽׂמְךָ֣ אֱלֹקִ֔ים כְּאֶפְרַ֖יִם וְכִמְנַשֶּׁ֑ה" שבחרתי בו להיות אחד מהפסוקים שיש לחיות לפיהם?

כשיוסף מביא את שני בניו לעמוד לפני יעקב אביו שואל אותו יעקב שאלה מוזרה בעליל: "וַיַּ֥רְא יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־בְּנֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַיֹּ֖אמֶר מִי־אֵֽלֶּה׃[13]"
מה זאת אומרת מי אלה? מה? יעקב לא מכיר את הבנים של יוסף?
הוא במצרים כבר 17 שנה. אין מצב שהוא לא יודע, לא מכיר, לא מזהה את הנכדים שלו.
ממשיך הנתיבות שלום וכותב: "מ"י אל"ה אותיות אלקי"ם, שהשם הקדוש הזה מורה על מידת היראה, ויעקב ראה שהם עובדים את השי"ת במידת היראה, וע"כ שאל מי אלה, מדוע עיקר עבודתם היא במדת היראה ולא במדת האהבה, שהרי מדת האהבה גבוהה יותר."
ועל זה ענה לו יוסף: "וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ אֶל־אָבִ֔יו בָּנַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־נָֽתַן־לִ֥י אֱלֹקִ֖ים בָּזֶ֑ה וַיֹּאמַ֕ר קָֽחֶם־נָ֥א אֵלַ֖י וַאֲבָרְכֵֽם׃[14]"
וממשיך הנתיבות שלום: "היות שהם נולדו ונמצאים במצרים שהיא ארץ טמאה, הרי בכדי שלא יושפעו ויכשלו מהשפעת מקום טמא כזה, הוצרכו לעבוד את השי"ת במדת היראה להשריש בלב שאית דין ואית דיין, שהבורא יתברך יודע על מעשי בני אדם וכל מחשבותם, ואילו היו עובדים את השי"ת במקום כזה במדת אהבה עלולים הם ליפול באהבה נפולה."

מהי אהבה נפולה? אהבה ה' שנפלה למקום לא נכון והפכה לתאווה וכיוב'[15].
הרב דניאל הכהן סטבסקי מאתר "בית הבעל שם טוב" כותב: "אהבה – זה כוח החיבור, כוח המשיכה, כוח הדבקות והייחוד, אבל כאשר זה יורד ממדרגתו ומתלבש במקומות נמוכים - אז נעשה תאווה, חלילה. תאווה – זה אהבה נפולה, אהבה בשבי – אבל אפשר להעלות אותה למקור, למקום הנכון. אם יש תאווה זאת אומרת שיש התנוצצות של אהבה שמקום לא נכון. אז צריך להרהר באהבת השם. וכאן יש דרך כלל ודרך פרט. דרך כלל זה להרהר באהבת השם ואז אדם יכול לשאוב את האהבה הנפולה ולהחזיר אותה למקומה.[16]"

{

אנחנו בגלות.
אנחנו כבר בגלות ארוכה מאוד מאוד.
אנחנו גם בגלות שאנחנו לא חיים בארץ ישראל, וגם בגלל שעדיין לא הגיע זמן גאולתנו.
גלות שאנחנו עדיין צועדים בה עד הגאולה השלימה, עד ביאת המשיח, במהירה בימינו, עכשיו. אמן.
ושנזכה לראות בבניינו של בית המקדש השלישי, שאת תחילת החורבן של השניים שקדמו לו ציינו היום, צום עשרה בטבת, 1950 שנה לחורבן.


עפ"י חז"ל, יש שתי אפשרויות לאופן שבו אמור המשיח להגיע, וכך כתוב בספר ישעיהו (ס' כב'):
"הַקָּטֹן֙ יִהְיֶ֣ה לָאֶ֔לֶף וְהַצָּעִ֖יר לְג֣וֹי עָצ֑וּם אֲנִ֥י ה' בְּעִתָּ֥הּ אֲחִישֶֽׁנָּה׃"
הגמרא בסנהדרין (צ"ח ע"ב) מסבירה את הפסוק:  "אמר רבי אלכסנדרי: רבי יהושע בן לוי רמי,
כתיב 'בְּעִתָּ֥הּ', וכתיב, 'אֲחִישֶֽׁנָּה'!               

זכו - 'אֲחִישֶֽׁנָּה', לא זכו - 'בְּעִתָּ֥הּ'.

אמר רבי אלכסנדרי: רבי יהושע בן לוי רמי,
כתיב (דניאל ז' יג') 'וְהִנֵּה עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּ֔א כְּבֶן אִישׁ בָּא', (במקור בארמית: "וַאֲרוּ֙ עִם־עֲנָנֵ֣י שְׁמַיָּ֔א כְּבַ֥ר אֱנָ֖שׁ אָתֵ֣ה")

וכתיב (זכריה ט' ט') 'עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר'! –

זכו – 'עִם־עֲנָנֵ֣י שְׁמַיָּ֔א', לא זכו - 'עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר'."
הגאולה ב"אֲחִישֶֽׁנָּה", קודם זמנה הקבוע מראש (שאותו אין איש יודע),
היא זכות והיא גאולה הבאה בקלות ובנעימות "עִם־עֲנָנֵ֣י שְׁמַיָּ֔א", והגאולה ב"בְּעִתָּ֥הּ" ובזמנה היא קשה יותר, בעניות ובדלות, "עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר" עם הרבה חבלי לידה, חבלי משיח ארוכים קשים ומייגעים.

כשאנחנו מברכים בברכת הבנים את הילדים שלנו "יְשִֽׂמְךָ֣ אֱלֹקִ֔ים כְּאֶפְרַ֖יִם וְכִמְנַשֶּׁ֑ה"  אנחנו מברכים אותם שיהיו להם הכוחות של אפרים ומנשה לשרוד את הגלות:
1.      לשמור על שתי המידות גם "סוּר מֵרָע" וגם "וַעֲשֵׂה טוֹב"
2.      ולהקדים בעבודת ה' את היראה לאהבה "בכדי שלא יושפעו ויכשלו מהשפעת מקום טמא כזה".
כמו שרש"י כותב על הפסוק: "הבא לברך את בניו יברכם כברכתכם, ויאמר איש לבנו: יְשִֽׂמְךָ֣ אֱלֹקִ֔ים כְּאֶפְרַ֖יִם וְכִמְנַשֶּׁ֑ה."

{

פסוק #2
"הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכׇּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק
וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ.
[17]"
שתי ידיו של יעקב משוכלות על ראשיהם של נכדיו אפרים ומנשה, וזו הברכה שהוא מברך אותם.

למדנו כבר שהאבות שלנו מייצגים מדות: חסד, גבורה, תפארת.
אברהם הוא מידת החסד, האהבה ללא תנאי.
יצחק הוא מדת הגבורה, הדין. הגבול. היראה.
ויעקב הוא השילוב, קו האמצע, המינון האופטימלי של שניהם: רחמים.
בעוד החסד והגבורה בעצם מבטלים זה את זה, כי החסד אומר ניתן לכולם לטובים ולרעים, כי בעיניו כולם טובים, והגבורה יאמר, מה פתאום ניתן רק לטובים, אבל הוא ביקורתי ומוצא פגמים ואף אחד לא טוב מספיק, ולכן אף אחד לא ראוי.
באה התפארת ומשלבת בין שני הצדדים ואומרת: קו האמצע: רחמים!
נתינה עם גבול. גם אם לא כולם ראויים בשלמות, יש כאלה שמגיע להם שירחמו עליהם ויתנו להם למרות שהם לא פרפקט. ככה צריך באמת. הם טובים מספיק.

{

זה היה גם רעיון של וויניקוט[18] שהיה פסיכולוג במאה הקודמת וטבע את המושג: "אמא טובה מספיק" Good Enough Mother. ספוק היה לפניו והפחיד את האימהות שהן לא טובות, והן צריכות לעשות ככה ולא ככה, ולא להרים את הילד אם הוא בוכה כי הוא אכל לפני שעה ולא מגיע לו עוד אוכל רק כל שלוש או ארבע שעות בדיוק. בא ויניקוט ואמר, סליחה לא! אנחנו לא משחקים את המשחק הזה. אין דבר כזה אמא פרפקט - יש Good Enough Mother. אמא שעונה על הצרכים של הילד שלה.
ו.... וזה המשפט שאני הכי אוהבת שלו: מעמידה אותו בתסכולים שהוא יכול לעמוד בהם.
זה החינוך. זו התפארת. נתינה עם גבול. קו האמצע. אמא טובה מספיק, הורות טובה מספיק, שבה נותנים עם גבולות. מגדלים. מגדילים. מלמדים את הילד להתגבר ולגדול בכך שמעמידים אותו בתסכולים שהוא יכול לעמוד בהם.
כי רק ככה אפשר לגדול.
אם היא תעמיד אותו בתסכולים שהוא לא יכול לעמוד בהם, הוא יתייאש, ולא יאמין בעצמו.
אם אין תסכול בכלל לא גדלים.
אבל אם היא מעמידה אותו בתסכולים שהוא יכול לעמוד בהם, הוא מגלה שהוא יכול יותר ממה שהוא חשב. הוא מגלה את הכוחות שיש בו. הוא מתעודד מאתגרים, והוא מפתח ביטחון עצמי וערך עצמי גבוה.
זה קו האמצע.

{

יעקב מברך את אפרים ומנשה שהמלאך ששמר עליו לאורך כל הדרך ובירך אותו בכל כך הרבה ושמר עליו אצל לבן ועם עשיו, יברך גם אותם במידות שלו שהם השילוב של המידות של אבותיו אברהם ויצחק.
וכמו שהדגים פרים ורבים ואין עין הרע שולטת בהם, כך גם בהם לא תשלוט עין הרע[19].

אבל יש רמז נוסף שרמוז כאן כמסר לבנים היוצאים לגלות הארוכה: "עין הרע יש לה שליטה ואחיזה באדם רק כאשר יש בו שורש הרע אבל כאשר אין בו שורש הרע אין עין הרע יכולה לשלוט בו כלל, וע"י הברכה שברך אותם יעקב בב' המדות אהבה ויראה, ע"י שניהם כאחד יתקדשו לגמרי ויעקרו את כח הרע, ושוב לא יהיה לעין הרע אחיזה ושליטה בהם וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ."

{

אומרים לנו תזהרו מהשמש – היא מסרטנת. אז אנחנו מתמרחים בקרמים עם מקדם הגנה 300, וחובשים כובעים, וקונים לילדים לשנו בגדי ים עם שרוולים ארוכים.
אומרים לנו שאוכל מתועש לא בריא, וגורם למחלות, אז אנחנו מגדלים ירקות בגינה, ואופים לחם לבד בבית, ומקפידים לאכול בריא.
אומרים לנו לחגור חגורת בטיחות, כי אם חו"ח יקרה משהו היא מצילת חיים.
אומרים לנו שצריך להעשיר את עולמו של הפעוט, ובגיל שלושה חודשים הוא כבר רשום לשלושה חוגים, שחיה, ג'ימבורי, ויוגה עם אמא...
אומרים לנו – ואנחנו עושים.
אבל מה עם הנשמה?
איך שומרים עליה?
ומה עם העולם הרגשי שלנו ושל הילדים שלנו?

{

את הפסוק הזה, את הברכה העוצמתית הזו "הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכׇּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ." אומרים כל לילה לפני שהולכים לישון.
יש לנו מדיטציה עתיקת יומין, דימיון מודרך של הרפיה והרגעות לפני שהולכים לישון.
מוחלים בליבנו לכל מי שפגע בנו היום,  או לפחות מנסים למחול. מתכוונים על התחנה.
מקווים שבזכות זה גם אחרים ימחלו לנו אם פגענו בהם היום בלי שהתכוונו או ידענו.
הפסוק נאמר כל לילה בלשון הווה.
זה לא משהו שקרה מזמן. זה קורה עכשיו, כל יום, כל היום וכל הלילה.
המלאך ששמר על יעקב אבינו, יברך כלאחד ואחד מאיתנו שיהיו בנו המידות של שלושת האבות.
כשהילדים צעירים, אמא ואבא, מי שמשכיב את הילדים, אומר את הפסוק עבורם או איתם.
וכך הולכים לישון ומרגישים שמורים ועטופים ברחמים כמו ברחם, מרגיעים את הנפש, את הנשמה ואת הגוף לקראת שנת לילה ומנוחה טובה.
ומעניקים לילדים שלנו שריון שישמור עליהם כשהם מחוץ לבית.

{

כל כך קל להסתנוור מכל מה שנוצץ כאן בגלות. להיות חופשיים לעשות ככל העולה על רוחנו להיות מה שבא לנו ולעשות מה שמתחשק לנו בלי שום דין וחשבון לאף אחד.
כל כך מפתה לשכב בניחותא על מזרון מתנפח רך ולתת לזרם לסחוף אותנו לאן שכולם הולכים.
זהו השקר של הגלות.
כי האמת היא שהנחת הכי גדולה של הורים זה שהילדים שלהם יחיו עפ"י הערכים שהם בעצמם גדלו עליהם.
צריך עוגן חזק כדי לא להיסחף אחרי ההמונים. צריך חוט שדרה איתן.
בגלות רובצת סכנה גדולה של התבוללות. ואין הורה אחד שלא חרד לכך שהילדים שלו יתחתנו עם יהודי או יהודייה.

מ
ה שמזכיר לי סיפור ששמעתי מהרב יובל הכהן אשרוב, על נשוי טרי שבא לרב שלהם לשאול אותו באיזה גיל צריך להתחיל לחנך את הילדים. הרב שאל אותו 'בן כמה אתה'? ענה לו 'בן 22', אמר לו 'היית צריך להתחיל לפני 20 שנה'.
כשאנשים יבינו שחינוך הילדים שלהם מתחיל בהם, הרבה בתים ינשמו לרווחה.
ואני יכולה להעיד על כך באופן לגמרי אישי 😊

אנחנו יכולים להמשיך לספר לעצמנו סיפורים על זה שכשהילדים יגדלו הם יבחרו לבד – אבל זה שקר נוראי שאנחנו אומרים לעצמנו.
ילד לא יכול לבחור משהו שהוא לא מכיר.
כדי לבחור במשהו צריך שיהיה לפחות שתי אפשרויות לבחור מהן.
אם לא נגדל את הילדים שלנו להכיר את המסורת שלהם למה שהם יבחרו בה?

אם נשלח את הילדים שלנו לבתי ספר ציבוריים, שם יש להם בכיתה שחורים וצהובים וחומים ונוצרים ומוסלמים והינדואי, אז אנחנו בעצם אומרים להם שמבחינתנו זה בסדר שאלה יהיו החברים שלהם. ואם אלה החברים שאיתם הם גדלים, אז למה שיהיה להם אסור להתחתן איתם?

{

בשיחת ג' תמוז תרפ"ז, טרם צאתו לגלות בקוסטרמה תחת שבי הקומוניסטים, נשא האדמו"ר הריי"צ[20] רבי יוסף יצחק שניאורסון דברים תקיפים באזני קהל המלווים הגדול, ובו חזר על דברי אביו[21] אדמו"ר הרש"ב[22] רבי שלום דובער שניאורסון:
"לא מרצוננו גלינו מארץ ישראל, ולא בכוחותינו אנו נשוב לארץ ישראל. אבינו מלכנו יתברך הגלנו מאדמתינו ושלח אותנו בגלות, והוא יתברך יגאלנו ויקבץ נדחינו.
אבל זאת ידעו כל העמים אשר על פני האדמה: רק גופותינו ניתנו בגלות ובשעבוד מלכויות, אבל נשמותינו בגלות לא ניתנו ובשעבוד מלכויות לא נמסרו. חייבים אנו להכריז גלוי לעין כל, אשר בכל הקשור לדתנו, לתורת ישראל מצותיה ומנהגיה, אין מישהו יכול לכפות עלינו את דעתו ואין שום כח של כפיה רשאי לשעבדנו.[23]"

מלבד אנחנו עצמנו בכך שאנחנו כופים על עצמנו חיים ללא משמעות, מנותקים מהשורשים שמהם ינקנו לאורך אלפי שנים.

אנחנו חייבים לזכור את מה שהרבי מלובביץ היה אומר[24], ש"הגלות פועלת גם על הנשמה".
אבל יחד עם זה היה הרבי מסביר "כי לאמתו של דבר הנשמה נמצאת תמיד מעל הגבלות הגלות."

"ואף שהגלות הרי פועלת גם על הנשמה, הרי כאשר יתבונן יהודי בכך שגלות זו היא על פי רצון ה', ובוודאי שכוונתו בירידה היא לטוב ולצורך עליה, מובן אם כן שגם לעבודה בזמן הגלות יש תוקף נצחי, ואפילו יותר מבזמן הבית. והתבוננות זו תביא ליהודי חיזוק להתגבר על הסתר הגלות. יתירה מזו, גם כאשר היהודי אינו מרגיש באמת את התוקף והעילוי שנפעל על ידי הגלות, עצם המחשבה על כך גורמת לו לצאת מהגבלות הגלות כי "במקום שמחשבתו של אדם שם הוא נמצא[25]"

{

בטיפול [26]CBT קוראים לזה מִסְגּוּר מֵחָדָשׁ.
זה לקחת את התמונה, שהיא הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, ופשוט לשים אותה במסגרת אחרת. זה משנה את כל התמונה.

רעיון דומה מביא ויקטור פראנקל בתורת הלוגותרפיה שלו כפי שהוא כותב בספרו "האדם מחפש משמעות": הוא היה מדמיין את עצמו מרצה באוניברסיטה על הפסיכולוגיה של מחנות הריכוז "בדרך זו הצלחתי איך שהוא להתעלות על המצב, על סבלות השעה, והתבוננתי בהם כאילו היו נחלת העבר."

כדי שנוכל להתנהג אחרת, ולנהוג אחרת, אנחנו חייבים להחליף את הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו.

בשבת, כשישבנו בקידוש, שיתפה אחת הנשים ואמרה, שהבת שלה מתביישת בה כשהיא נוסעת ברכב ישן וחבוט, והיא הסבירה לה שסדר העדיפויות שלה הוא קודם כל החינוך שלה ושל אחיה, ולא האוטו שלה. אשה אחרת שישבה ליד השולחן התרגשה ואמרה שאם היתה יכולה לעשות את הכל שוב מהתחלה לא היתה שולחת את הילדים שלה לבתי ספר ציבוריים, אלא נוסעת בגרוטאה ושולחת את הילדים שלה לבתי ספר יהודים. היא מתביישת שהבן שלה מגיע לבית כנסת ולא יודע אפילו איך להחזיק סידור ואיך מתפללים.

אז למה לחכות שהילדים יגדלו? למה לא לעשות מִסְגּוּר מֵחָדָשׁ כבר עכשיו?

כמו שעשה יוסף אחרי שהם הביאו לו צוואה מזויפת שכביכול כתב יעקב אביהם לפני מותו, ובה הוא מצווה את יוסף שלא להתנקם באחיו על כך שמכרו אותו לעבד.
הוא הרגיע אותם ואמר להם שהקב"ה מנהל כאן את העולם ולא הוא. הוא יסביר להם שלאורך כל הדרך הוא לא כעס עליהם כי הוא כל הזמן ידע שיש כאן תוכנית אלוקית, והוא לא בא בטרוניות לה'.
"הֲתַ֥חַת אֱלֹקִ֖ים אָֽנִי׃ ... וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹקִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב.[27]"
אתם הסתכלתם על הדברים מבחוץ, לא ירדתם לעומקם.
אני הייתי קשוב יותר.
יוסף היה אמן המִסְגּוּר מֵחָדָשׁ.

{

פסוק #3
"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד.[28]"
אחרי שברך את אפרים ומנשה, מבקש יעקב לברך את כל אשר השבטים, וכך כתוב: "וַיִּקְרָ֥א יַעֲקֹ֖ב אֶל־בָּנָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר הֵאָֽסְפוּ֙ וְאַגִּ֣ידָה לָכֶ֔ם אֵ֛ת אֲשֶׁר־יִקְרָ֥א אֶתְכֶ֖ם בְּאַחֲרִ֥ית הַיָּמִֽים׃[29]"
כתוב בתלמוד הבבלי במסכת פסחים: " וַיִּקְרָ֥א יַעֲקֹ֖ב אֶל־בָּנָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר הֵאָֽסְפוּ֙ וְאַגִּ֣ידָה לָכֶ֔ם ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה[30] אמר שמא חס ושלום יש במטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל ואבי יצחק שיצא ממנו עשו אמרו לו בניו שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד אמרו כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד[31]".

ובכל פעם שאנחנו אומרים שְׁמַע אנחנו עוצמים את העיניים ומכסים אותם ביד ימין[32].
למה?
יש כמה סיבות, הנה שתיים:
1. כדי שנוכל להתרכז במה שאנחנו אומרים.
 כשהעיניים פקוחות ונכנס עוד מידע דרכן קשה להתרכז.
2. כדי שנוכל להתחבר לקב"ה, ובאמת להיות אחד איתו.
אבל אחת הסיבות היותר עמוקות היא שאנחנו מכסים את העיניים כדי לא לאפשר למה שאנחנו רואים להשפיע על מה שהלב שומע.
הפסוק אומר שמע ישראל, לא ראה ישראל.
צריך להקשיב. והקשבה נעשית עם הלב.
בספר שאני מאוד אוהבת וכבר סיפרתי לכם עליו, "אמנות ההקשבה לפעימות הלב", כותב יאן פיליפ סנדקר: "המהותי הוא בחזקת בלתי נראה בעיניים. אברי החושים שלנו אוהבים להטעות אותנו, והעיניים הן המתעתעות ביותר. הן מפתות אותנו לבטוח בהן יתר על המידה. אנחנו מאמינים שאנחנו רואים את העולם הסובב אותנו, אבל מה שאנחנו קולטים הוא רק השכבה העליונה. אנחנו חייבים ללמוד לתפוס את מהות הדברים, את עיקרם, ובאת העיניים הן יותר בגדר של מכשול. זה הסומך יותר מידי על עיניו מזניח את חושיו האחרים, ואינני מתכוון רק לאוזניים או לאף. אני מדבר על אותו איבר ששוכן בתוכנו ושבשבילו אין לנו שם. נכנה אותו מצפן הלב שלנו."


דווקא העיניים הן אלה שמעוותות לנו את המציאות.
ולכן מורה לנו התורה על הכיוון הנכון: שְׁמַע!
לשמוע עם הלב. להקשיב. לא לראות את החוץ, להביט אל הפְּנִים[33].

הרב זקס כותב: "וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ[34].
מדוע לא הכירוהו?
מפני שעוד מן ההתחלה הם נתנו לליבם לתוּר אחר מראה עיניהם, אחר כותנת הפסים שהציתה את קנאתם באחיהם הצעיר.
שיפטו אנשים ומצבים על פי ההופעה החיצונית ותחמיצו את האמת שמתחתיה.
גם את הקב"ה תחמיצו, כי אותו אי אפשר לראות אלא רק לשמוע. משום כך צו היסוד של היהדות הוא שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ומשום כך אנחנו מכסים את עינינו באומרנו את המילים הללו. לשמוע, ולא לנהות אחר המראה הכוזב.
החזות מטעה. הבגדים בוגדים.
כדי להבין אנשים אחרים, וגם כדי להבין את רצון ה', נדרשת היכולת להקשיב."

{

בשבוע הבא אנחנו שוב מתחילים את שיעבוד גלות מצרים.
כבר 1950 שנה אנחנו בגלות.
ועד הגאולה, ועד שיבנה בית המקדש השלישי, ועד שיבוא המשיח (מחר, פליז!!!)
הפרשה האחרונה של ספר בראשית מציידת אותנו בשלושה פסוקים לסיום – צידה לדרך בגלות הארוכה:
פסוק #1: "יְשִֽׂמְךָ֣ אֱלֹקִ֔ים כְּאֶפְרַ֖יִם וְכִמְנַשֶּׁ֑ה"
כל עוד אבא ואמא ימשיכו לברך את הילדים בברכת הבנים והבנות, מובטח לנו שעם ישראל ימשיך, שהמסורת תמשיך.
פסוק #2: "הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכׇּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ."
המלאך ששמר על האב שבשמו אנו קרויים, ממשיך לשמור על העם שלו, על עם ישראל.
פסוק #3: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד."
במקרה הזה, רחוק מהעין כן קרוב ללב.
אל תתנו למראית העין לבלבל אתכם.

והמסר הוא עוצמתי ביותר: המסר: תזכרו שאתם לא לבד.
אבל תזכרו גם שמה שיחזיק אתכם בגלות זה שתזכרו את זה שאתם לא לבד.
מה שישמור עליכם זו הנאמנות שלכם לקב"ה – זו הברית. הקב"ה זוכר את הבטחתו לנו, ואנחנו צריכים לזכור את הבטחתנו לו. יש כאן ברית. יש כאן חוזה. כמו בנישואין.
ומה שישמור על הקשר זו הנאמנות הבלתי מעורערת של שני הצדדים.

עפ"י הרב זקס, נאמנות, היא בעצם הפירוש הנכון יותר למילה אמונה. נאמנות, אמונים, אמון.
אמונה עפ"י התורה היא יושר, כבוד, מחוייבות, עמידה בהבטחה.

והוא מסכם ואומר: "חברה שאיבדה את האמונה, סופה שהיא זונחת את עצם הרעיון של המוסר המיני, והתוצאה בטווח הארוך היא אלימות וניצול החלשים ביד החזקים. האמון נשבר דווקא במקום שהוא חיוני. היהדות מקדשת את מערכות יחסים, בראשן זו שבין איש לאשתו – שבהביננו אותה אנו מתקרבים, ככל שיכול אדם להתקרב, להבנת אהבתו של אלוקים כלפינו."

Semper Fi. נאמנים תמיד!
{

אנחנו שוב מסיימים בשעה טובה ומוצלחת את חומש בראשית:
חֲזַק חֲזַק וְנִתְחַזֵּק 

בסיום ספר דברים אומר משה רבינו ע'ה ליהושוע בן־נון: "לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ"(דברים לא' ז'), אהרון לוי מערכים מסביר ש"באומרו חזק ואמץ מברכו משה - חזק בתורה ואמץ - בהנהגת האומה."
יואב בן־צרויה, שר צבאו של דוד המלך, מעודד את אבישי אחיו המפקד על חצי הצבא לפני צאתם אל המלחמה עם עמון: "חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ" (שמואל ב' י'-יב') ומפרש המצודת דוד: " חֲזַק וְנִתְחַזַּק - חזק אתה והעם אשר עמך וגם אנו נתחזק."


אהרון לוי מערכים מסכם שכשאנחנו אומרים:  חֲזַק חֲזַק וְנִתְחַזַּק, אנחנו בעצם אומרים לקורא בתורה: "יהי רצון שתתחזק אתה ותקיים את דברי התורה וגם אנו נזכה לברכה זו בזכותך.

{
כשהלב בוכה[35]


כשהלב בוכה רק אלוקים שומע
הכאב עולה מתוך הנשמה
אדם נופל לפני שהוא שוקע
בתפילה קטנה חותך את הדממה.

שמע ישראל אלוקי
אתה הכל יכול
נתת לי את חיי נתת לי הכל
בעיני דמעה הלב בוכה בשקט
וכשהלב שותק הנשמה זועקת.

שמע ישראל אלוקי
עכשיו אני לבד
חזק אותי אלוקי
עשה שלא אפחד
הכאב גדול ואין לאן לברוח
עשה שיגמר כי לא נותר בי כוח.

כשהלב בוכה הזמן עומד מלכת
האדם רואה את כל חייו פתאום
אל הלא נודע
הוא לא רוצה ללכת
לאלוקיו קורא על סף תהום.

שמע ישראל אלוקי...
{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה

שיעור
 ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר לנשים בע"ה ב'נ כל יום שלישי בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.

פרויקט שיעורי ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.

תגובות הארות והערות יתקבלו בשמחה

{

מקורות:

האדמו"ר מסלונים, רבי ברזובסקי, ש. נ. (תשנ"ז). ספר נתיבות שלום על התורה בראשית. עמ' שג-שיד. ירושלים: הוצאת ישיבת בית אברהם סלונים.

הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא: חמישה חומשי תורה עם ביאור המקרא בדרך הפשט, דברים – פרשת ויחי. עמ' תקעד-תרטז. ירושלים: לשם ספרי איכות.

וויניקוט, ד.ו. (1953). הילד, משפחתו וסביבתו. תל אביב: ספרית הפועלים, 1994.

וינרוט, ח. (מאיר, י. עורך). (תשע"ז 2016). עולם הפוך ראיתי. עמ' 153-148. ישראל: הוצאת לאור: וינרוט ספרים.

הרב זקס, י. (2018). שיח ושיג – קריאות חדשות בפרשת השבוע. כרך א'. בראשית שמות.
עמ' 103-100 ; 126-123 ; 129-127. ירושלים: ספרי מגיד, הוצאת קורן.

מקראות גדולות על התורה. אוחזר מתוך http://mg.alhatorah.org/

הרב סטבסקי, ד. ה. (ח, אלול תשע"ב). (סיכום ועריכה: ר' אשר לוין). פרשת כי תצא. אוחזר מתוך http://bshemtov.com/index.php

סנדקר, י. פ. (2011). אמנות ההקשבה לפעימות הלב. עמ' 115. ישראל: הוצאת ידיעות ספרים.

פראנקל, ו. (1981). האדם מחפש משמעות. מבוא ללוגותרפיה. ממחנות המוות אל האכסיסטנציאליזם.
עמ' 86-85 ; 95 ; 98. תל אביב: הוצאת דביר.

תורת מנחם. ספרית חב"ד ליובאוויטש. אוחזר מתוך http://chabadlibrary.org/books/admur/tm/index.htm





שם השיעור: מוטו* חיל הנחתים האמריקאי Semper Fi קיצור של הביטוי בלטינית Semper Fidelis שמשמעותו "נאמן תמיד".
                  *
מוטו הוא ביטוי קצר המתמצת רעיון, שאיפה או דרך־חיים, של יחיד או של קבוצה.
[1] פ' וַיְחִ֤י:  בראשית מז' כח' – נ' כו' (12/12)
[2]  בראשית נ' כו'
[3]  שם, מח' כ': "וַיְבָ֨רְכֵ֜ם בַּיּ֣וֹם הַהוּא֮ לֵאמוֹר֒ בְּךָ֗ יְבָרֵ֤ךְ יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר יְשִֽׂמְךָ֣ אֱלֹקִ֔ים כְּאֶפְרַ֖יִם וְכִמְנַשֶּׁ֑ה וַיָּ֥שֶׂם אֶת־אֶפְרַ֖יִם לִפְנֵ֥י מְנַשֶּֽׁה׃"
[4]  שם, מח' יד'
[5]  דֶּזָ'ה-ווּ (מצרפתית: Déjà-vu, בתרגום לעברית: "כבר נראה") היא תופעה שבה אדם מרגיש כאילו התנסה כבר בעבר במצב המתקיים בהווה. (ויקיפדיה).
[6]  שם, מח' יט'
[7]  פָּרָשַׁת מִקֵּ֖ץ: בראשית מא' א' – מד' יז' (10/12)
[8]  שם, מא' נא'-נב'
[9]  הרב הברון סר ד"ר יונתן זקס, מי שהיה הרב הראשי של אנגליה בין השנים 1991-2013.
[10]  רבי שלום נח ברזובסקי (8 באוגוסט 1911, ברנוביץ, בלארוס - 8 באוגוסט 2000, ירושלים) היה האדמו"ר מסלונים הלפני אחרון, ולפני כן מקימה וראש הישיבה של ישיבת בית אברהם של חסידות סלונים. מחבר סדרת ספרי החסידות "נתיבות שלום". כמה מהם קיבלתי מספרייתו הפרטית של הרב מנחם וייס, בני-ברק, תלמידו של הרבי מסלונים זי"ע, מחצרו של הרב קנייבסקי, ומרצה בערוץ 2000 ובהידברות, ועל נדיבותו וברכתו אני מודה מקרב לב ומשתדלת ללמוד וללמד, ובכך גם לו יש חלק.
[11]  רבי שמואל וינברג מסלונים (תר"י (1850) - י"ט בשבט תרע"ו (24 בינואר 1916)), מכונה הדברי שמואל על שם ספרו או הפאטער (=אבא ביידיש), היה האדמו"ר השני בשושלת אדמו"רי חסידות סלונים. עמד בראשה החל משנת 1883 ועד לפטירתו בשנת 1916. הנתיבות שלום היה חתנו של הנין של הדברי שמואל.
[12]  תהילים לד' טו': "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרׇדְפֵהוּ." וגם תהילים לז' כז': "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב וּשְׁכֹן לְעוֹלָם."
[13]  שם, מח' ח'
[14]  שם, שם ט'
[15]  עפ"י הבעש"ט
[16]  "....עצה בדרך פרט מובאה באורח חיים בתחילת שולחן ערוך, רמ''א הראשון על ''שוויתי הוי''ה לנגדי תמיד'' אומר להרהר בשם הוי''ה בניקוד ''אהבה'' מעל הראש בגובה תפילין על מסך הנשמה. ואז האותיות כבחירות יותר טוב אז שואבות את אהבה הנפולה למקום הנכון – אהבת השם."
[17]  שם, שם טז'
[18]  דונלד וודס ויניקוט (באנגלית: Donald Woods Winnicott;‏ 7 באפריל 1896 – 28 בינואר 1971) היה רופא ילדים ופסיכואנליטיקאי אנגלי. מממשיכי דרכם של זיגמונד פרויד ומלאני קליין. פיתח את הטיפול הפסיכולוגי בילדים באמצעות טיפול במשחק, את האבחנה בין עצמי אמיתי לעצמי כוזב וכתב מספר ספרים. עם זאת, הוא הביע בכתביו רעיונות מקוריים שסטו הן מהתאוריה הפרודיאנית והן מהתאוריה הקליניאנית. (ויקיפדיה).
[19]  עפ"י הנתיבות שלום עמ' שט
[20]  הריי"צ: רבי יוסף יצחק שניאורסון - האדמו"ר השישי של חסידות חב"ד
[21]  כאשר דרשה הממשלה באסיפת הרבנים להנהיג שינויים בחינוך ובעניני רבנות.(חב"דפדיה).
[22]  הרש"ב: רבי שלום דובער שניאורסון – האדמו"ר החמישי של חסידות חב"ד אביו של הריי"צ
[23]  לקוטי דבורים (בלה"ק) חלק ד' ע' 933, ועוד
[24]  תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"ט, כרך כד, עמ' 329-320 ואילך
[25]  מאמר ד"ה אך בגורל תשל"ה סעיף ז'
[26]  טיפול קוגניטיבי-התנהגותי CBT Cognitive Behavioral Therapy
[27]  בראשית נ' יט-כ' (בפרשה הבאה, פרשת ויחי)
[28]  דברים ו' ד'
[29] בראשית מט' א'
[30]  פרש"י שם: "בקש לגלות את הקץ, ונסתלקה שכינה ממנו, והתחיל אומר דברים אחרים."
[31]  תלמוד בבלי, מסכת פסחים, פרק נו' ע"א
[32]  זוהי לא הלכה. זהו אחד המנהגים הכי עתיקים של עם ישראל. לדעת כמה מפרשני התלמוד (הרא"ש על מסכת ברכות, דף יג, עמוד ב) כבר לפני אלף ושמונה מאות שנה קיים אותו רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה.
[33]  מתוך השיר "ריבקי" של יפוש ברכהן, שנכתב לזכרה של רבקה הולצברג הי"ד שנרצחה עם בעלה הרב גבריאל נח הולצברג הי"ד שליחי הרבי במומבאי שבהודו ב-2008 על קידוש ה'.
[34]  בראשית מב' ח'
[35]  בשיעור הקשבנו לשיר "כשהלב בוכה" בביצועו של עוזיה צדוק מצטיין בי"ס למוסיקה 2015. מילים: יוסי גיספן ; לחן: שמואל אלבז ; הגרסה המקורית הוקלטה בשנת 2000 ע"י שרית חדד, ונכללת באלבומה המצליח, "אשליות מתוקות": https://www.youtube.com/watch?v=Vo3-6XUMqhc


[© Smadar Prager, CGP]



Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Emotion-Focused Psychotherapist since 1998 after graduating the four-year program in the Alfred Adler Institute in Israel.  With a home-based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island) she focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
I'd love to hear from you.
To contact or to schedule an appointment please email smadarprager@gmail.com or call/text 917-513-1490.

אין תגובות:

פרסום תגובה