יום רביעי, 9 במאי 2018

יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת: זוגיות של שותפות | פרשות בהר בחוקותי | כג' באייר ה'תשע"ח

בס"ד

השיעור מוקדש לעילוי נשמתו של עמרם בן רחל, בְגַן עֵדֶן תְּהֵא מְנוּחָתוֹ וְיָנוּחַ בְּשָׁלוֹם עַל מִשְׁכָּבוֹ, וְנֹאמַר אָמֵן.
ולהבדיל - לתוצאות טובות בבדיקות ורפואה שלימה של חנניה שלום הנרי בן מזל, מרדכי בן מלכה, יונתן בן רחל, אסתר בת בתיה ומיטרה בת מהין יבדלחט"א
­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשות בהר בחוקותי
זוגיות של שותפות
היום נתחיל לטפס בהר
לקראת מתן תורה
ונלמד על קשר נכון
על זוגיות בריאה.
אנחנו בשתי הפרשות האחרונות של חומש ויקרא: בְּהַ֥ר בְּחֻקֹּתַ֖י[1], ומשבוע הבא נתאחד בחזרה עם אחינו היושבים בארץ הקודש, ושוב נקרא בשבת את אותה הפרשה, נתחיל חומש חדש ופרשה חדשה: בְּמִדְבַּ֥ר[2].

פרשות בְּהַ֥ר בְּחֻקֹּתַ֖י מדברות על שמיטה יובל ברכה ותוכחה.
פרשות שמדברות תַּכְלֶ'ס[3] על החיים המעשיים שלנו אחרי כניסתנו לארץ ישראל.
40 שנה מסתובב העם במדבר, וחי תחת כנפיו המגוננות והמפנקות של הקב"ה, וכך מתאר זאת הנביא נחמיה:  "וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים לֹא עֲזַבְתָּם בַּמִּדְבָּר אֶת עַמּוּד הֶעָנָן לֹא סָר מֵעֲלֵיהֶם בְּיוֹמָם לְהַנְחֹתָם בְּהַדֶּרֶךְ וְאֶת עַמּוּד הָאֵשׁ בְּלַיְלָה לְהָאִיר לָהֶם וְאֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יֵלְכוּ בָהּ.
וְרוּחֲךָ הַטּוֹבָה נָתַתָּ לְהַשְׂכִּילָם וּמַנְךָ לֹא מָנַעְתָּ מִפִּיהֶם וּמַיִם נָתַתָּה לָהֶם לִצְמָאָם.
וְאַרְבָּעִים שָׁנָה כִּלְכַּלְתָּם בַּמִּדְבָּר לֹא חָסֵרוּ שַׂלְמֹתֵיהֶם לֹא בָלוּ וְרַגְלֵיהֶם לֹא בָצֵקוּ.[4]"

ועכשיו תיכף יכנס עם ישראל לארץ ישראל, ושם כבר לא יהיו כל הפינוקים האלה, הם יצטרכו לעבוד כדי להתפרנס.
וכאן טמונה הסכנה: כי כל עוד מתרחשים ניסים ברור שיש אלוקים, אבל מי שעובד ומתפרנס בכוחות עצמו, עלול להתבלבל ולחשוב שהוא הבעל בית של העולם.

ולכן הגיעו המצוות, שנהיה מחוברים כל הזמן למי "שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם[5]" ונזכור תמיד בחסדיו של מי אנחנו תלויים, ושאין לנו בעלות על כלום בעולם הזה, שהבעל־בית הוא הקב"ה, והכל הכל שייך לו: "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ[6]".

למשל בברכת המזון.
עוד לפני שהתחלנו לברך, אנחנו עונים למזמן ומברכים: "בָּרוּךְ (10אֱלֹקֵינוּ) שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ."
ואז אנחנו מזכירים לעצמנו מאיפה כל הטוב הזה מגיע: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, הַזָּן אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּטוּבוֹ, בְּחֵן וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים, הוּא נוֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. וּבְטוּבוֹ הַגָּדוֹל תָּמִיד לֹא חָסַר־לָנוּ וְאַל יֶחְסַר לָנוּ מָזוֹן לְעוֹלָם וָעֶד, בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל, כִּי הוּא אֵל זָן וּמְפַרְנֵס לַכֹּל וּמֵטִיב לַכֹּל וּמֵכִין מָזוֹן לְכָל בְּרִיּוֹתָיו אֲשֶׁר בָּרָא. בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַזָּן אֶת הַכֹּל.[7]"
הברכה הזו נקראת ברכת הזן, והיא הברכה הראשונה של ברכת המזון, שאנחנו אומרים לפחות פעם ביום. וכתוב במסכת ברכות: "משה תיקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן[8]".

הרבנית ימימה מזרחי סיפרה שבאחת הפעמים שביקרה את אביה ע'ה[9] בבי"ח, הוא ביקש ממנה שתאכל לידו לחם כדי שהוא יוכל לשמוע אותה אומרת את ברכת המזון. הוא לא יכול היה לאכול לחם והתגעגע למילים המתוקות של הברכה המקסימה הזו.

רק כשמשהו נלקח מאיתנו אנחנו מבינים כמה הוא היה אהוב וחשוב ונחוץ. רק כשאי אפשר – מתגעגעים.

{

כל הברכות שאנחנו מברכים לאורך היום משאירות אותנו מחוברים לקב"ה, מחזקות את הקשר,

אנחנו רואים יש עניין במשהו שעושים אותו לאורך כל היום בקביעות שמחזק ומשמר את הקשר.
זה שיעור בשבילנו להורות ולזוגיות, וליחסים בכלל.
צריך לשמור על קירבה. כדי שנרגיש מחוברים.

יש לי המון מה להגיד על כל האנשים הבודדים שהתווספו לעולמינו מאז המצאת כל הרשתות החברתיות, כי באמת כולם מחוברים לרשתות שאמורות להיות חברתיות, אבל אין בדידות גדולה יותר מלשבת לבד מול המסך שלך.
אנחנו בני אדם, ואנחנו זקוקים לקשר אנושי אמיתי, לא וירטואלי.
אבל לכל מטבע יש שני צדדים, ואין שום דבר שהוא רק רע.
תמיד יש את הצד השני. אפילו לסלולרי.
כי היום בעידן הסלולרי והסמס והווטסאפ כל כך קל להישאר מחוברים אחד לשני.
זה לא יכול אף פעם לבוא במקום קשר אנושי, פנים אל פנים, אבל זה נהדר ככלי.

היום, אני לא צריכה לחכות שבת הדוד שלי מהארץ תפתח את התמונות של הילדים שלה, ותשלח לי במעטפה שתגיע תוך שבועיים לניו־יורק.... היא תוך שניות מעבירה לי לא רק תמונות אלא ממש סרטונים, ואנחנו יכולות לדבר בזמן אמת ואפילו לראות אחת את השנייה תוך כדי.
זה נהדר לשמור על הקשר בין לבין המפגשים האנושיים,
בין לבין ועד שנתראה וניגע שוב.

וזה כלי נהדר גם בזוגיות. כתוספת. כתוספת. לא במקום!
לשלוח פרח, לב, נשיקה, מילה, משפט.
לגעת וירטואלית כדי לשמר את הקשר.
להתחיל, ולהמשיך את השיחה הזוגית, ולשמור על החיבור לאורך היום כולו.

הימים של כולנו עמוסים כל‏‏־כך שלפעמים מתרחשים כל־כך הרבה דברים,
שעד שנפגשים בערב יש הרגשה שחלף שבוע. וזמן מייצר מרחק.

לא סתם אומרים: "עין רואה הלב חומד והגוף עושה העבירה.[10]"
וגם: "טוֹב שָׁכֵן קָרוֹב מֵאָח רָחוֹק.[11]"

כי זה מה שקורה כשלא שומרים על קשר... מתרחקים...: "רחוק מהעין רחוק מהלב."

אנחנו חייבים לעשות מאמץ אקטיבי לשמור על קשר אחד עם השני. זה לא מובן
מאליו הקשר הזה שבינינו, אם לא נטפח אותו, ואם לא נשקיע בו, ואם לא נשמר אותו,
הוא יגווע.


וגם אם החיים עמוסים ועסוקים ובקושי יוצא להתראות במהלך השבוע, אפשר לתחזק בינתיים את הקשר עם סמיילי, ולב, ופרח, וגעגוע.
זה לא רק מתחזק את הקשר, זה ממש מחזק אותו.

{

המצווה הראשונה שאנחנו מקבלים בפרשה שלנו. פרשת בְּהַ֥ר, היא מצוות השמיטה.

וכך פותחת הפרשה: "וַיְדַבֵּ֤ר ה֙' אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּהַ֥ר סִינַ֖י לֵאמֹֽר׃ דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּ֤י תָבֹ֙אוּ֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ראֲנִ֖י נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְשָׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַה': [12]"
עפ"י[13] הרמב"ן[14]  שכל מה שהקב"ה אומר בפרשות שלנו למשה רבינו כבר נאמר לו לפני שהוקם המשכן, בארבעים יום שעלה לקבלת את הלוחות השניים.
רק עכשיו, אחרי שהושלמו כל ענייני המשכן, חוזר משה וממשיך מהיכן שהפסיק, בְּהַ֥ר סִינַ֖י, ולא באֹהֶל מוֹעֵד שבו כבר היינו מתחילת ספר ויקרא.

רש"י תוהה ושואל: "מה ענין שמיטה אצל הר סיני" או במילים שלנו: מה הק־ש־ר ?
ומפרט ועונה: "מה ענין מיוחד יש במצות השמיטה, יותר משאר המצוות שהוצרך הכתוב להדגיש בה שנאמרה למשה בהר סיני, והלא כל המצות הכתובות בספר ויקרא נאמרו למשה מסיני, כפי שמסיים הכתוב בסוף הספר 'אֵ֣לֶּה הַמִּצְוֺ֗ת אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה ה' אֶת־מֹשֶׁ֖ה אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּהַ֖ר סִינָֽי׃ [15]'
אלא מן האמור בשמיטה אתה למד על כל שאר המצוות: מה שמיטה נאמרו כללותיה ופָרטותיה ודקדוקיה מסיני – אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני. ובא הכתוב ולמד בהן על כל דבור שנדבר למשה, שמסיני היו כולם, כללותיהן ודקדוקיהן, וחזרו ונשנו בערבות־מואב."

כמו שלמדנו בפרשת מִּשְׁפָּטִ֔ים בחומש שמות.
פרשת מִּשְׁפָּטִ֔ים[16] המתחילה במילים "וְאֵ֙לֶּה֙ הַמִּשְׁפָּטִ֔ים", אנחנו לומדים ש"כשם שהפרשה הקודמת (עשרת הדיברות) ניתנה בסיני, כך גם החוקים הללו (של פרשת משפטים) נתנו בסיני."

ומסביר לנו הרבי מלובביץ',  "בכל מקום שנאמר "אלה", זו פרשה חדשה שאינה קשורה לנאמר קודם. במקרה שלנו השימוש בביטוי "ואלה הַמִּשְׁפָּטִים" מלמד כי כשם שהפרשה הקודמת (עשרת הדיברות) ניתנה בסיני, כך החוקים הללו (של פרשת מִּשְׁפָּטִים) ניתנו בסיני.... זאת כדי להעניק לדינים וההלכות הללו את התוקף של (מעמד הר) סיני."

באותו אופן אנחנו מבינים מה הק־ש־ר ואת התשובה לתמיהתו של רש"י רש"י "מה ענין שמיטה אצל הר סיני":
למרות שמאז הר סיני עברנו את כל ספר ויקרא, ונראה שהתרחקנו ממנו -- מההר. אז זהו. שלא.
כל המצוות הנאמרות בפרשות שלנו על כל פירטי פרטיהן מגיעות מאותו מקום: מהַ֥ר סִינַ֖י.
לכולן אותו תוקף. אותו מעמד. אותה חשיבות.

{

אז רגע. יש כאן מסרים סותרים.
אז או שכדי להיות מחוברים צריך להיות בקשר רציף, או
שלמרות שיש מרחק, לא נוצר ריחוק בסופו של דבר, כי יש לנו היסטוריה, וכי אפשר פשוט להמשיך מאותה נקודה שהפסקנו.
מה נכון?

שני הדברים נכונים.
חייבים לשמור על קשר רציף כדי להישאר מחוברים.
אבל כשיש כבר קשר עמוק וחזק ויציב ומשמעותי – אפשר טיפה'לה להתרחק, ואז לחזור ולהמשיך מאותה נקודה שהפסקנו.
אבל זה עובד רק בכיוון אחד. זה לא דו־סיטרי.
אם לא קדם קשר אמיץ וקרוב – הריחוק רק ירחיק עוד יותר.

{

זה דבר מאוד יסודי לכל מערכת יחסים.
וזה מתאים לשבוע שבו אנחנו נמצאים: ספירת היסוד.

יסוד – מלמד הרב יובל הכהן אשרוב "כשמו כן הוא. עליו עומד כל הבניין. תפגום בו כל הבניין יכול ליפול. וזה עניין של שמירת הברית ושמירת הלשון. ויוסף שעמד בניסיון שמירת הברית נקרא צדיק."
להיות מחוברת ליסוד, זה להיות נאמנה לרגע הזה, ביסודיות, כמו יוסף הצדיק, מסבירה הרבנית ימימה מזרחי. "דווקא כשהמציאות לא נאמנה לך, להידבק. גם כשזה לא נידבק. וְר֖וּת דָּ֥בְקָה בָּֽהּ׃[17] (בנעמי). דווקא!"
דווקא להידבק, לא להיפרד, להישאר מחוברים.

היום אנחנו ביום ה-38 לספירת העומר: תפארת שביסוד.
התפארת היא שילוב של חסד וגבורה, הצמחה של הטוב. לפאר להתפאר.
והיסוד כמו שאמרנו, הוא היכולת להידבק בנאמנות, ביסודיות.
היום אנחנו מפארות ביסודיות.

אנחנו בימים האחרונים של חודש אייר. בשבוע הבא ביום שלישי זה כבר ראש חודש סיון.
שבת הקרובה היא שבת מברכים.
אייר ר"ת אני ד' רופאך.
השורש של תפארת זה פ־א־ר, אותיות ר־פ־א. אכן, אני ה' רופאך.
ננצל גם את הימים האחרונים של חודש הרפואה המדהים הזה לתפילות לרפואה שלימה של כל הזקוקים לכך. ושנתבשר בשורות טובות.

{

ואז -- דבר ראשון אומרת לנו התורה: לשמוט. לעזוב.
לאחר שש שנים של עבודה חקלאית מאומצת, התורה מצווה אותנו לשמוט את הקרקע, להפסיק לעבוד. ואם לא די בזה, הרי שבסוף השנה השביעית גם את החובות שלנו עלינו לשמוט ואת העבדים לשחרר, לוותר לבעלי החוב שלנו ולאבד (כביכול) את כספינו ורכושנו שצברנו בשש השנים האחרונות.

מה זאת אומרת לשמוט? וסליחה־מאוד, אבל למה? בשביל מה?
עבדנו קשה בשביל כל זה.

שני מסרים יש כאן לתורה בשבילנו:
1. הכל זמני. שום דבר לא בטוח. וכלום לא לתמיד.
2. שום דבר כאן לא שלכם. זו רק אילוזיה.

1. הכל זמני. שום דבר לא בטוח. וכלום לא לתמיד.

יקירים שלי, אומר לנו הקב"ה, בעולם הזה אתם לא יכולים לאגור כלום.
כלומר, לא יכולים לאגור כלום גשמי.                          (סיפור על הצוואה לקבור אותי עם הגרביים).
הדבר היחידי שאתם יכולים לקחת אתכם אלה המצוות שלכם.
כאן, בעולם הזה, הכל זמני. גם אם נדמה לכם שזה שלכם, אז זהו. שלא.

זה בהשאלה. זה כאן לשימושכם – אבל זה לא שלכם. (כמו ליס על האוטו).

כלום לא בטוח. לא להיכנס לשאננות. לא להתמכר לשיגרה. זה רע.

הילדים האלה הם לא רכוש שלך. "כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים.[18]"
הם כאן כדי שנכין אותם לתפקיד שלשמו הם הגיעו לעולם: להיות השותפים הבאים של הקב"ה בהשלמה של העולם הזה.

האישה הזו היא לא רכוש שלך: "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.[19]", כי עכשיו תורכם להמשיך את השרשרת, את המסורת, את המורשה: "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב.[20]"
עוזבים את הבית כדי להידבק, להתחבר גם בבשר, כי רק כך אפשר ליצור את הדור הבא, כדי שיהיה למי למסור את התורה שנמסרה לנו מאז משה מהר סיני.
כמו שלמדנו בפרקי אבות: "משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה.[21]"
·        משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, ולא בסיני, כי הוא קיבל תורה ממי שנגלה אליו בהר סיני. ישירות מהקב"ה.
·        וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ משה מסר את התורה ליהושוע, שהעביר לִזְקֵנִים: כל חכמי התורה מזמנו של יהושוע עד תחילת תקופת הנביאים.
·        הנְבִיאִים מסרו לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה, שהיתה מורכבת מ-120 חכמים, שעלו מבבל בבית שני.
·        למה משה קִבֵּל, וכל השאר מסרו?
כי הקב"ה נתן למשה רבינו רק כפי יכולתו לקבל.
אבל את כל מה שמשה קיבל הוא יכול היה להעביר, למסור, בשלמות הלאה.
·        ואנחנו, מתפקידנו להעביר הלאה. זו המצווה הראשונה בתורה: "וַיְבָ֣רֶךְ אֹתָם֮ אֱלֹקִים֒ וַיֹּ֨אמֶר לָהֶ֜ם אֱלֹקִ֗ים פְּר֥וּ וּרְב֛וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָ֖רֶץ..[22]"

אנחנו יכולים לעשות רק כמיטב יכולתנו – לא יותר.
אבל לא לשכוח מה אנחנו יכולים לעשות ומה אנחנו לא יכולים לעשות.
ועדיף להשקיע את האנרגיות שלנו במה שאנחנו יכולים לעשות, ולא לשים פול גז בניוטרל על מה שלא שווה לנו לעשות בעולם הזה, על מה שלא יישאר לנו ממנו כלום – אלא מה שישאר איתנו גם הלאה.

{

2. שום דבר כאן לא שלכם. זו רק אילוזיה.

הגה צעצוע
ר
ב נסע לחו"ל לסדרת הרצאות באחת העיירות. כשעלה למונית שתסיע אותו למלון ראה שיש שני הגאים, אחד מימין ואחד משמאל.
שאל את הנהג: מה זה בדיוק? למה שני הגאים?
ענה הנהג: יש לי בן מאוד היפר אקטיבי והוא כול פעם מנסה לקפוץ להגה שלי,  וכדי שלא תתרחש חלילה תאונה אני אומר לו שישב שם (זה לא הגה אמתי זה הגה צעצוע) והוא מתלהב שהוא נוהג ואני לא דואג שלא תהיה תאונה.
הקשיב הרב וחייך. תודה לך למדתי ממך הרבה היום. ואמר: ה' מביא לכולנו הגה צעצוע כדי שנחשוב שאנחנו נוהגים את העולם,  הרופא אומר אני ארפא אותך, העורך דיין אומר אני אעזור לך, השכן אומר אני אביא לך,  אבל כולנו נוהגים בהגה צעצוע וזה לא ביד שלנו, ההגה האמיתי נימצא בידי בורא עולם ורק הוא מרפא, מציל ועוזר בכל רגע ורגע לטובה. ולנו נישאר רק לקבל ולהבין שבורא עולם בלבד הוא הנהג של חיינו וכל שאר ההגאים הם רק צעצועים.

אבל גם זה לא ממש מדוייק. כי אנחנו והקב"ה זו שותפות.
הוא בעצמו אמר לנו. כתוב בתורה: "וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכׇּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת.[23]"
מסביר הכלי יקר[24]: "אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת – לפי שהשבת מורה על בריאת יש מאין ודווקא מאותה בריאה שבת, אבל מבריאת יש מיש לא שבת כי כמה נטיעות קולטות וצומחות בשבת וכל הנבראים שבששת ימי המעשה נבראו כדי לעשות מהם יש מיש כי כולם הם כחומר אשר ממנו נעשה איזו דבר כך כל הנבראים עושים יש מיש מששת ימי המעשה והלאה ע״כ נאמר אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת שבראם כדי לעשות מהם יש מיש דבר יום ביומו ומכלל זה אנו למידין שהשבת מופת על בריאת יש מאין דווקא דאל״כ מה יום מיומים."

דבר שני: אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת. מי יעשה? אנחנו. כאן. בעולם העשייה.
הרב יעקב הלוי פרבר מאתר כיפה מסביר, שהקב"ה ברא את עולמו לא מושלם, כדי שאנחנו, השותפים שלו, נוכל לעשות ולפעול בו, להשלים את עולמו.
לעשות אותו מושלם.
למדנו כבר מהאדמו"ר שניאור זלמן שכתוב במדרש[25] שתכלית בריאת העולם היא ש"נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" היינו, הקב"ה רוצה לשכון בעולם הזה בלא לבוש והסתר, כמו אדם הנמצא בדירתו בכל עצמותו. היינו, שלימות העבודה והתענוג האמיתיים של נברא הם להשלים את הכוונה העליונה להפוך את העולם לדירה לה' ית', דבר המתבטא בהתבטלות מוחלטת לרצון העליון בלבד."
ומסביר הרב נחום גולדשמיד: "כלומר: הבריאה היא פרי תשוקתו של "אין סוף ברוך הוא", והתכלית של הבריאה היא שהנבראים יעשו את רצונו יתברך, (איך?) המוצא את ביטויו בקיום התורה ומצוותיה."
בזה שאנחנו מקיימים את המצוות, ומגשימים את ייעודינו בעולם הזה כפי שהתכוון הקב"ה, בזה אנחנו משלימים את העולם, ומביאים אותו לאט לאט למצב של השלמת העולם, והבאתו לשלמות.
כמו שכתוב: "וּבְטוּבוֹ מְחַדֵּשׁ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵׁה בְרֵאשִׁית.[26]" כי הקב"ה מאמין בעולם ובברואיו שיגיעו בסופו של דבר להשלמת הייעוד שלשמו נבראו מלכתחילה.

ממשיך ומסביר לנו הרב יעקב הלוי פרבר: "מדוע לא ברא הקב"ה את עולמו מלכתחילה בשלמות אלא בחסרון? תשובה לכך מצויה בדברי הכתוב: 'אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת', כי אילו נברא העולם מלכתחילה בשלמות לא היה לנו בני אדם מה לעשות בעולם, על כן ברא הקב"ה את עולמנו חסר כדי שאנו בני האדם במעשינו נשלים את החיסרון הזה. והשלמת החיסרון הזה של העולם נעשית על ידי קיום רצון ה' המתגלה לנו על ידי התורה במצוותיה ודעותיה. כך שרק לאחר קבלת התורה, שיש לנו את התכנית של הבריאה, אפשר יהיה להשלים את הבריאה - וזהו הקשר בין נתינת התורה לקיומו של העולם."

כי הקב"ה האמין בנו עוד לפני בכלל שעשינו משהו: הוא נתן לנו את התורה רק על סמך ההבטחה שלנו ש"נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע!"[27].
ובין אם אנחנו אכן עושים זאת בצורה מושלמת או לא, הקב"ה עדיין נשאר שותף שלנו.

{

מה שמזכיר לי סיפור. "שותף חלש[28]".

{

כלומר, יש לנו כאן שותפות עם הקב"ה, שהיא לא בהכרח 50%-50%, ורק צד אחד, הקב"ה, מבצע את החלק שלו ב-100%.

אבל בזוגיות בעולם שלנו, בשותפות בין בני זוג זה לגמרי 50%-50%, ועדיין גם שם לכל אחד מבני הזוג יש 100% אחריות על החלק שלו.

אז כן. הכל של הקב"ה. זהו עולמו. אבל בגלל שהוא ברא אותו בצורה כזו, בלעדינו העולם לא יהיה מושלם.

זה מסר מדהים: לקום כל בוקר ולחשוב שבלעדי העולם הזה לא יהיה מושלם.
שביום שנולדתי, היה היום שהקב"ה החליט שהעולם הזה זקוק לי, ושבלעדי אי אפשר יהיה כאן.

וכמה זה מדהים להזכיר את העובדה הזו לילדים שלנו: כמה הם מיוחדים.
כמה הם חתיכה בפאזל שבלעדיה התמונה לא מושלמת.
גם בפאזל העולמי. וגם בפאזל המשפחתי. או הכיתתי.
העולם הזה מנוהל בהשגחה פרטית.
ואם הילדה הגיעה דווקא לכיתה הזו – זה אומר שהכיתה זקוקה לה כדי להגיע להשלמה שלה.
בלעדיה, הכיתה הזו לא מושלמת.
וגם במשפחה. אין דבר כזה שילד אחד ירגיש לא שייך. או לא נחוץ. או לא חשוב.
כל אחד ואחד צריך לדעת ולהרגיש שהוא חשוב ומיוחד ובלעדיו המשפחה הזו לא יכולה להתקיים.

י
ש סיפור על איזה רב בירושלים (ואולי זה היה בכלל סיפור על הבעש"ט), שהיה עומד בבוקר וממתין לאוטובוסים שמביאים את הילדים לתלמוד תורה. וכל ילד שהיה יורד מהאוטובוס הוא היה מחבק ומנשק והיה אומר שכל ילד הוא ספר תורה.  כזה כזה יקר.
ככה גם אנחנו צריכים לשלוח כל בוקר את הילדים שלנו לגנים ולבתי הספר (ואפילו לאוניברסיטה) – שידעו כמה הם מדהימים, וכמה הם מיוחדים, וכמה הם אהובים.

כשהילדים שלי היו קטנטנים, הייתי מנשקת להם בתוך כף היד, והם היו סוגרים את היד ומחזיקים את הנשיקה שלי, והולכים איתה לגן ולבי"ס. והנשיקה היתה מחכה שם עד שיצטרכו, ואז יוכלו להניח על הלחי, כמה פעמים שירצו, ולדעת כמה הם אהובים.

{

אבל יש כאן עוד מסר אחד מאוד חשוב: בזוגיות צריך לדעת לשמוט. לעזוב. לא לעשות עניין.

אנחנו כל כך רגילים לקחת אחריות, לתפוס פיקוד, להגדיל ראש.....
לפעול, לעשות, עוד ועוד – צריך לעצור לפעמים. צריך לשים גבול.
רגע, רגע -- לא הכל תלוי בי. אני לא לבד כאן.
צריך ללמוד איזון בחיים: איזון רגשי, נפשי, מנטלי: יש השתדלות ומאמץ, אבל חייבת להיות גם הרפיה.
גם להידבק, דווקא, וגם לעזוב לשמוט. רק ככה שומרים על איזון. בחיים, וביחסים.
עם הילדים, ובזוגיות.

פעם בשבוע יש לנו את השבת – בדיוק בשביל זה.
ופעם בשבע שנים – שמיטה ענקית. לא ליום אחד. לשנה שלימה.

גם בזוגיות צריך לדעת לשמוט:
להפסיק להתעקש.
לעזוב את הוויכוח.
להפסיק לנהל אותו, ואת כולם.
לא לעשות עניין מכל חריגה מהשורה – להתגמש.
לא לשמור טינה.

יש ריבים, ויש דברים שהוא אמר, ואת אמרת, והם יושבים, או עומדים, ומתעפשים – וזה מסריח, ומתחילים לגדול שם כל מיני דברים לא מזוהים, וחרקים מטילים שם ביצים.

די.      לעזוב.      לשמוט.     NEXT.
אבל לא לשכוח גם להידבק, ביסודיות. דווקא.

{

אנחנו שוב מסיימים בשעה טובה ומוצלחת את חומש ויקרא.
חֲזַק חֲזַק וְנִתְחַזֵּק

בסיום ספר דברים אומר משה רבינו ע'ה ליהושוע בן־נון: "לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ[29]", אהרון לוי מערכים מסביר ש"באומרו חזק ואמץ מברכו משה - חזק בתורה ואמץ - בהנהגת האומה."
יואב בן־צרויה, שר צבאו של דוד המלך, מעודד את אבישי אחיו המפקד על חצי הצבא לפני צאתם אל המלחמה עם עמון: "חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ[30]" ומפרש המצודת דוד: " חֲזַק וְנִתְחַזַּק - חזק אתה והעם אשר עמך וגם אנו נתחזק."

אהרון לוי מערכים מסכם שכשאנחנו אומרים:  חֲזַק חֲזַק וְנִתְחַזַּק, אנחנו בעצם אומרים לקורא בתורה: "יהי רצון שתתחזק אתה ותקיים את דברי התורה וגם אנו נזכה לברכה זו בזכותך."

{

מחוזקים לעולם[31]


המילים מרגיעות
והרגש עוד סתום
כל מילה במקום
והלב נשאר אטום

והימים כל כך יפים
הלילות של החורף הזה
מזכירים לי ימים קסומים

שתי דקות מספיקות
תני לי יד ונצעד מפה
גם בגוף, גם בלב
עוד תתני לגעת בכאב

והימים כל כך יפים
הלילות של החורף הזה
מזכירים לי ימים קסומים
אל תדאגי אני כאן...

אני רואה שבחיים
הגלגלים מסובבים את כולם
המלחמות, ההיפוכים
בסוף יוצאים מחוזקים לעולם

הזמנים לא קלים
נעלם בין הצללים
מתעורר בבהלה
ונמלט מהשכחה

והימים כל כך יפים
הלילות של החורף הזה
מזכירים לי ימים קסומים
אל תדאגי אני כאן...

אני רואה שבחיים
הגלגלים מסובבים את כולם
המלחמות, ההיפוכים
בסוף יוצאים מחוזקים לעולם



{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה

שיעור
 ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.

פרויקט שיעורי ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום־יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.

{

מקורות:

הרב הכהן אשרוב, י. (אין תאריך). לגדול רוחנית – סוד ספירת העומר. אוחזר מתוך  https://www.besodh.com/

ברוד, מ. (עורך). (תשס"ז). שולחן שבת שיחות ורעיונות לפרשיות השבוע מעובדים מתוך אוצר שיחותיו של הרבי מליובאוויטש. פרשת משפטים - עמ' 143-142 עפ"י ליקוטי שיחות כרך טז', עמ' עמ' 242 ; כרך ג' עמ' 895. ישראל: מכון ליובאוויטש.

הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא – רש"י כפשוטו - שמות – פרשת משפטים. עמ' רצ-שעא. ירושלים: לשם ספרי איכות.

הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא – רש"י כפשוטו - ויקרא – פרשות בהר בחוקותי. עמ' שפו-תסד. ירושלים: לשם ספרי איכות.

הרב גולדשמיד, נ. (כ' אייר ה'תשע"ד). נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים. אוחזר מתוך http://abc770.org/article/node/2938

הלוי פילבר, י. (כד בתשרי ה'תשע"ו 7.10.2015). אשר ברא אלוקים לעשות. אוחזר מתוך http://www.kipa.co.il/יהדות/פרשת-השבוע/פרשת-בראשית/אשר-ברא-אלקים-לעשות/

כהן, י. (עורך). (ה'תש"ע). יהלומים מספרים. ישראל: הוצאת 'ופרצת'.

לוי, א. (אין תאריך). מדוע אומרים "חזק ונתחזק" בסיום התורה? אוחזר מתוך  http://www.arachim.org/FAQSDetail.asp?FaqID=188

הרבנית מזרחי, י. (2017). שנה וברכותיה – יומן שבועי-חודשי לשנת תשע"ח. ישראל: פרשה ואשה הוצאה לאור.

הרבנית מזרחי, י. (פרידמן, י. עורכת). ירושלים. [שיעורים בדוא"ל למנויות "פרשה ואשה"].

מקראות גדולות על התורה. אוחזר מתוך  http://mg.alhatorah.org





[1] פ' בְּהַ֥ר: ויקרא כה' א' – כו' ב' (9/10) ; פ' בְּחֻקֹּתַ֖י: ויקרא כו' ג' – כז' לד' (10/10)
[2]  חומש במדבר, פ' במדבר: א' א' – ד' כא' (1/10)
[3]  במקור מיידיש: תכלית בעגה אשכנזית, כיום במובן: בשורה התחתונה.
[4]  נחמיה ט' יט'-כא'
[5]  מסכת סוטה ד"י ב': "מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב''ה בפה כל עובר ושב כיצד לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו אמר להם וכי משלי אכלתם משל אלהי עולם אכלתם הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם."
[6]  תהילים כד א'
[7]  מתוך ברכת המזון
[8]  ברכות מח' ב'
[9]  הרב הגאון אלינתן בן שרה רוטשילד זצ"ל נפטר בגיל 93 ב-כג' בחשון ה'תשע"ח
[10]  רש"י על במדבר טו' לט': "וְהָיָ֣ה לָכֶם֮ לְצִיצִת֒ וּרְאִיתֶ֣ם אֹת֗וֹ וּזְכַרְתֶּם֙ אֶת־כׇּל־מִצְוֺ֣ת ה' וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְלֹֽא־תָת֜וּרוּ אַחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם זֹנִ֖ים אַחֲרֵיהֶֽם׃"
[11]  משלי כז' י'
[12]  ויקרא כה' א'-ב'
[13]  בתוך פשוטו של מקרא עמ' שפו
[14]  רבי משה בן נחמן (רמב"ן; 1194 – 4.4.1270) מגדולי חכמי ספרד, פוסק והוגה. הוא היה רופא ופילוסוף, מנהיג דתי ויועץ למלך, פרשן התורה ומראשוני החכמים שעסקו בקבלה (ויקיפדיה).
(מתוך אתר מט"ח ; כשהוא בן 69, בשנת 1267) : "במכתב לבנו מספר רמב"ן על מצב ירושלים:
"ואין ישראל (=יהודים) בתוכה... רק שני אחים צַבָּעִים... ואליהם ייאספו עד מניין (=עשרה) מתפללים בביתם בשבתות...
ומצאנו בית חרב בנוי בעמודי שיש וכיפה יפה, ולקחנו (=הפכנו) אותו לבית הכנסת, כי העיר הפקר וכל הרוצה לזכות בחורבות - זוכה...
רבים באים לירושלים תדיר (=לעתים קרובות), אנשים ונשים מדמשק וצובה... לראות בית המקדש [החרב] ולבכות עליו, ומי שזיכנו לראות ירושלים בחורבנה, הוא יזכנו לראות בניינה ותיקונה..."
ובסיום המכתב כותב רמב"ן לבנו: "אביכם הדואג ושוכח, רואה ושמח משה בן רב נחמן..." "
© אברהם יערי, איגרות ארץ ישראל, הוצאת מסדה, תשל"א-1971, עמ' 85.
[15]  ויקרא כז' לד'
[16]  פ' משפטים: שמות, כא' א' – כד' יח' (6/11)
[17]  רות א' יד'
[18]  תהילים קכז' ד'
[19]  בראשית ב' כד'
[20]  דברים לג' ד'
[21]  אבות פ"א מ"א
[22]  בראשית א' כח'
[23]  בראשית ב' ג'
[24]  רבי שלמה אפרים זצ"ל, 1550-1619, היה ראש הישיבה ואב בית הדין בעיר פראג, ומגדולי המורים וראש בדרשנים בדורו, דור דעה. את ספריו, שעל שמם הוא נקרא הכלי יקר, המכילים לדבריו: "פירוש יקר ורחב על חמישה חומשי תורה", הוא הוציא לאור במקור בעיר לובלין שבפולין בשנת שס"ב (1601), ובפראג שבצ'כיה בשנת שס"ח (1607).
[25]  מדרש תנחומא פרשת נשא ז' א'
[26]  מתוך ברכת יוצר האור בקריאת שמע
[27]  שמות כד 'ז'
[28]  בתוך "יהלומים מספרים" עמ' 159-153
[29]  דברים לא' ז'
[30]  שמואל ב' י'-יב'
[31]  בשיעור הקשבנו לשיר "מחוזקים לעולם" ; מילים לחן וביצוע: אברהם טל. מתוך האלבום "אורות" 2010.


[© Smadar Prager, CGP]



Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
To schedule an appointment please contact at smadarprager@gmail.com or 917-513-1490.

אין תגובות:

פרסום תגובה