יום רביעי, 23 במאי 2018

יַהֲדוּת וְהוֹרוּת: ידיים על הראש | פרשת נשא | ח' בסיון ה'תשע"ח

בס"ד
השיעור מוקדש לעילוי נשמת שלום אבא בן פרץ היום פקודת שנתו תנצב"ה
ולהבדיל לתוצאות טובות בבדיקות ורפואה שלימה של חנניה שלום הנרי בן מזל ושל מרדכי בן מלכה בתוך שאר חולי עמו ישראל
­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשות נשוא
ידיים על הראש
היום נדבר על אהבה
על ברך, בריכה וברכה
על הקפדות והשלמות
ועל אמת באמת.
 
אנחנו בפרשה השנייה של חומש במדבר: נָשֹׂ֗א[1], הפרשה הכי ארוכה בתורה[2], והיא ממשיכה את הפרשה הקודמת בְּמִּדְבָּר[3] שבה החל מפקד בני ישראל, שעל שמו גם קרוי החומש הזה: חומש הפְּקוּדִים, על שם שני המפקדים שנערכו בו, אחד בתחילת החומש בפרשת בְּמִּדְבָּר כשנה אחרי יציאת מצריים ואחרי בנית המשכן. והשני בפרשת פנחס, בסוף הספר, שלושים ושמונה שנים אחר-כך, לקראת הכניסה לארץ ישראל.
הפרשה שלנו עוסקת במפקד משפחות הלויים: קְהָ֔ת גֵרְשׁ֖וֹן ומְרָרִ֔י, ותפקידם בעבודת המשכן וכליו במסעות במדבר.
עוד בפרשה שלנו: פרשת סוטה, פרשת נזיר, מתנות הנשיאים, והתגלות הקב"ה למשה מבין הכרובים שעל הכפורת של ארון העדות.

{

אנחנו אחרי שבועות. חג גבוה גבוה. כל כך גבוה, שהגענו ממש עד השמים.
כי בחג מתן תורה קרה הדבר שלשמו נועדה הבריאה כולה: הסרת המחיצה בין העולמות העליונים לתחתונים.
מוסבר במעדני יום טוב כך: "מאז בריאת העולם עד הזמן שבו ניתנה התורה, היתה קיימת מחיצה המבדלת בין רוחניות וגשמיות, המעכבת את האחד 'לעבור' לתחומו של השני.
ומכיוון שכן, כל עוד שלא  הוסרה המחיצה המפסקת ביניהם, לא הי' באפשרות האדם להוריד את הקדושה (עליונים) לעולם (תחתונים), ועי"ז להחדיר את קדושת המצווה בחפץ שהשתמש לקיים בו מצוה.
בעת מתן-תורה ניתנה לישראל דרגה בתורה שלא היתה קיימת לפני כן בעולם[4].
בשעת מתן-תורה הכניס הקב"ה כביכול את עצמותו הבלתי מוגבלת לתוך ההגבלות והגדרים של התורה. ומצד כח אלקי זה ניתנה לישראל האפשרות והכוח לחדור את גשמיות העולם בכח התורה והמצוות, ולהעלות את העולם וכל מה שבתוכו לקדושה."

{

איך זה בדיוק עובד?
למדנו בשבת האחרונה את הפרק השישי של מסכת אבות. במשנה י' כתוב כך:

[י] חֲמִשָׁה קִנְיָנִים קָנָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָמוֹ, וְאֵלּוּ הֵן:
תּוֹרָה קִנְיָן אֶחָד, שָׁמַיִם וָאָרֶץ קִנְיָן אֶחָד, אַבְרָהָם קִנְיָן אֶחָד,
יִשְׂרָאֵל קִנְיָן אֶחָד, בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קִנְיָן אֶחָד
.

חמישה דברים מיוחדים וחשובים במיוחד יש לקב"ה בעולם שהוא ברא.
אנחנו יודעים את זה מהפסוקים בתנ"ך שבהם נאמר בפירוש שהם קניינו של הקב"ה.
תּוֹרָה מִנַּיִן? דִּכְתִיב, "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ, קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז" (משלי, ח, 22);
שָׁמַיִם וָאָרֶץ מִנַּיִן? דִּכְתִיב, "כֹּה אָמַר ה', הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי, אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי" (ישעיהו, סו' א'),
וְאוֹמֵר, "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה', כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ, מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ
" (תהילים, קד, 24);
אַבְרָהָם מִנַּיִן? דִּכְתִיב, וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר "בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קוֹנֶה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (בראשית, יד, 19);
יִשְׂרָאֵל מִנַּיִן? דִּכְתִיב, "עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה', עַד יַעֲבוֹר עַם זוּ קָנִיתָ" (שמות, טו, 16), וְאוֹמֵר "לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה, וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם" (תהילים, טז, 3);
בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מִנַּיִן? דִּכְתִיב, "מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה', מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ" (שמות, טו, 17), וְאוֹמֵר "וַיְבִיאֵם אֶל גְּבוּל קָדְשׁוֹ, הַר זֶה קָנְתָה יְמִינוֹ" (תהילים, עח' נד').

אנחנו יודעים שכשברא ה' את העולם הוא הסתכל בתורה, ולפי מה שכתוב בתורה ברא את העולם: "איסתכל באורייתא וברא עלמא[5]".
המהר"ל[6] רבי יהודה ליווא בן בצלאל כתב בביאורו למסכת אבות[7]: "ולפי סדר התורה סידר ה' יתברך סדר העולם, עד שהכל נמשך אחר התורה. כי כך ראוי שהאדם הוא יותר במעלה על כל העולם, כי בשביל האדם נברא הכל. ולפיכך, אחר תורת האדם וסדר שלו נמשך סדר העולם. כי ברא ה' יתברך העולם לפי מה שראוי אל סדר האדם, וזה שאמר שהיה מביט בתורה וברא העולם, כי אחר סדר התורה, נמשך סדר העולם".

במשנה הזו אנחנו רואים שכל הקניינים של הקב"ה הם בעצם חיבור של שמים וארץ, של עליונים ותחתונים, של רוחני וגשמי.
תורה: יורדת מהשמיים ומתגשמת בארץ.
שמים וארץ: כשמם כן הם.
אברהם: הראשון שגילה את נוכחותו של הקב"ה (שהוא מעולמות רוחניים עליונים) בעולם (הזה הגשמי שלנו).
ישראל: אנחנו, כשאנחנו מקיימים מצוות אנחנו מורידים קדושה ומעלים את הגשמיות לקדושה. איך? למשל ע"י זה שאנחנו מברכים על תפוח. אנחנו מורידים קדושה באמצעות הברכה (ברך: מקום חיבור שבין חלק תחתון לחלק עליון של הרגל), ומקדשים בכך את התפוח שהיה קודם 'סתם' דבר גשמי.
בית המקדש: שהוא מקום גשמי שאליו מגיעה השכינה , שהיא התגלמות רוחנית של הקב"ה בעולם.

{

יש שם למעלה בשמים בריכה של שפע של ברכות שהקב"ה ממש רוצה להוריד עלינו. הוא רק מחפש צינור.
ממשיך ומספיר לנו מעדני יום טוב: " ובאותיות פשוטות: הקב"ה ברא את העולם, עולם גשמי וחומרי, מהדומם, הצומח, החי והמדבר. והכל ניתן לידי האדם, לעשות מן ה'גשמי' – 'רוחני'. וכפירוש הידוע על הכתוב: "הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם, לַה';  וְהָאָרֶץ, נָתַן לִבְנֵי-אָדָם." (תהילים קטו' טז')  – שהארץ נתן לבני אדם להעלותה ולנשאה לדרגת שמים. ואכן ניתנה לאדם הברירה לקחת חתיכת עור בהמה ולעשות ממנה בתים תפילין, או קלף לכתוב עליו ספר־תורה וכיו"ב, שכל מעלה הוא את העור, ומקדש אותו לה'. שאז נעשה אותו עור למהות חדשה, ל"חפצא של קדושה".

היום אנחנו נתמקד בשישה פסוקים מתוך הפרשה שלנו, פרשת נָשֹׂ֗א, ונראה מה יש להם ללמד אותנו על יחסים בכלל, ועל יחסים במשפחה בפרט.

בפרשה שלנו הכוהנים מחברים לנו את השמים ואת הארץ.
את הקב"ה איתנו.
מזרימים לנו רוחניות ישירה.
ברכת הכוהנים
"וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
דַּבֵּ֤ר אֶֽל־אַהֲרֹן֙ וְאֶל־בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר כֹּ֥ה תְבָרְכ֖וּ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אָמ֖וֹר לָהֶֽם׃
יְבָרֶכְךָ֥ ה' וְיִשְׁמְרֶֽךָ׃
יָאֵ֨ר ה' ׀ פָּנָ֛יו אֵלֶ֖יךָ וִֽיחֻנֶּֽךָּ׃
יִשָּׂ֨א ה' ׀ פָּנָיו֙ אֵלֶ֔יךָ וְיָשֵׂ֥ם לְךָ֖ שָׁלֽוֹם׃
וְשָׂמ֥וּ אֶת־שְׁמִ֖י עַל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַאֲנִ֖י אֲבָרְכֵֽם׃"[8]

{

האתגר שלנו, של היהודים, כאן בעולם הזה, הוא לחיות בתוך העולם הגשמי, על כל אתגריו, קשייו, ותהפוכותיו, ולהוריד אליו את הקדושה, ולהעלות מתוכו את ניצוצות הקדושה החבויים בעצמים הגשמיים שבו חזרה למקור שלהם בעולמות הרוחניים.

זה לא חוכמה לשבת בפסגת הר, מנותקים מהעולם, ולהיות מוארים ולעשות מדיטציה כל היום.
זה קל בדיוק כמו להיבלע בגשמיות של העולם, ולחשוב שאין שום דבר בעולם הזה חוץ מזה.
גם זה וגם זה הם לא באמת העולם הזה.
היכולת לשלב במינון הנכון בין הרוחניות לגשמיות, בין הקדושה לחול, היא מה שמעלה את האדם במעלות של עצמו, הופכת אותו טוב יותר, ובכל את כל העולם שסביבו גם כן.

בעולמנו הקטן, במשפחה, גם יש לנו הליכה על חבל דק: בין הצרכים שלנו לצרכים של שאר בני הבית.
גם זו אומנות בפני עצמה.
זה לא גשמיות ורוחניות – אבל זה בהחלט מרגיש לפעמים כמו ניסיון לחבר בין שמים וארץ.
איך אני עושה את כל התפקידים שלי בעולם הזה , ועדיין דואגת לטפל ולשפר גם את עצמי.
אנחנו צריכות למצוא את האיזון, את החבל הדק, שבו אנחנו יכולות להלך בין שני כוחות קיצון שמושכים כל אחד לצד שלו.
ושביל הזהב הזה הוא לא שביל ישר.
כמו כפות מאזני משקל, גם כאן, האמצע הוא בין תנודות לכאן ולכאן. ובאומץ!

{

ונחזור לברכת הכוהנים, שהיא גם בעצם ברכת הבנים והבנות.

קראתי רעיון מעניין של הרב רונן חזיזה בחוברת 5 דקות תורה ביום.
וכך הוא כותב: "ישתדלו הורים לברך את ילדיהם תמד. ופרט בערבי שבת וחג."

נשאלת השאלה, איך זה שאבות (ואימהות) שאינם כוהנים יכולים לברך ברכה שניתנה לכוהנים?

אני לא פרשנית, אבל חשבתי על זה שבמובן מסוים יש דמיון בין הכוהנים להורים.

עבודה. הכוהנים הם אלה שממונים על העבודה במשכן, ואח"כ בבית המקדש, לתווך בין העם לבין הקב"ה. מצד הגשמיות.
צינור של הקב"ה. מחבר בין העם לבין הקב"ה: מעבירים את הברכה מהקב"ה אלינו, ומעלים אליו את הקורבנות של העם. מצד הרוחניות.
הם מעין שותפים של הקב"ה במובן הזה שדרכם עובר – בדברים מסוימים – הקשר שבין העם לה'.

הורים, הם שותפים מלאים של הקב"ה. אפילו עוד יותר מהכוהנים.
זה כתוב בעשרת הדיברות: "כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ, וְאֶת-אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָך."
אמרו חז"ל[9]: "שְׁלוֹשָׁה שֻׁתָּפִים בִּיצִירַת הָאָדָם – הקב"ה, אָבִיו וְאִמּוֹ."
האב והאם שותפים ביצירת הגוף הגשמי
כאשר האב אחראי ל"לֹבֶן" שבגוף – ממנו נוצרים כל חלקי הגוף הבהירים: העצמות, הגידים, הציפורניים, המוח והלבן שבעין.
האם אחראית ל"אֹדֶם" שבגוף – ממנו נוצרים כל חלקי הגוף הכהים: העור, הבשר, הדם, השערות והשחור שבעין.
והקב"ה אחראי ליצירת החלק הרוחני שבאדם, הכולל את הנשמה האלוהית, את רוח החיים, קלסתר הפנים, הדעת, יכולת הראייה, השמיעה והדיבור.

כשניתנה לנו התורה, כתוב במסכת תענית[10]: "ביום חתונתו - זה מתן-תורה": מעמד הר-סיני הוא בבחינת 'נישואין' בין הקב"ה לכנסת-ישראל, כשמשה הוא השושבין, והלוחות שעליהם עשרת הדיברות הם הכתובה[11].
מ
סופר במדרש[12], שכאשר רצה הקב"ה לתת לבני ישראל את התורה, הוא שאל מי יהיו הערֵבים לכך שבני ישראל ישמרו את התורה.  מי ידאג לזה שבני ישראל ילמדו את התורה.
אמרו לו בני ישראל: "אבותינו יהיו ערבים בעדנו", אבל ה' לא הסכים לכך: "גם אם סבא שלך היה רב זה לא מספיק בשבילי."
אמרו לו: "נביאנו ערבים בעדנו." אבל גם לכך ה' לא הסכים: "גם הרבנים מחויבים ללמוד תורה, אבל לימודם אינו פוטר אתכם."
אמרו לו: "בנינו ערבים בעדנו."
על זה ענה להם ה': "אם הבנים ערבים, אני מוכן לתת לכם את התורה."

אנחנו שותפים לקב"ה בשני מישורים: גשמי ורוחני.
גשמי, זו יצירת הולד, יצירת הילדים.
ורוחני, זו ההבטחה שלנו לחנך את ילדינו בדרך התורה.

ואני חושבת שמכאן יש לנו את הרשות לברך את הילדים אפילו אם אנחנו לא כוהנים. כי במהותנו, הורים לילדים הם כמו כוהנים לעם ישראל: צינור של הקב"ה.

{

ולמה חשוב שהורים יברכו את ילדיהם?
ומוסיף הרב חזיזה: "כי לפעמים הילדים מצערים את ההורים וחלילה זה יכול לקטרג עליהם בשמים, וברכת ההורים מגינה עליהם."

את המקור לזה שברכת ההורים מגינה על הילדים מצאתי בחוברת שנקראת השבת בהלכה ובאגדה בסעיף המדבר על ברכת ההורים[13] ומצטט את רבי חיים פלאג'י[14] שכתב שאם במהלך השבוע הקפידו ההורים על ילדיהם, אז בכך שהם מברכים אותה את ברכת הבנים (והבנות) הם מבטלים את הקפדתם על ילדיהם שעלולה להזיק להם.
הקפדה, הוא מושג שבא לתאר תחושת כעס שאנחנו נושאים בליבנו על מישהו, או במקרים גרועים נטירה של ממש, שהיא יותר תחושת איבה ורצון להחזיר בחזרה.
למרות שיש לנו מצווה מפורשת של "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'[15]", מה שאומר שמי ששומר בליבו את הרעה שחברו עשה לו, ומזכיר זאת לחברו כשהלה נזקק לעזרתו, עובר על איסור "לֹא תִטֹּר". כי ממש אי אפשר ממש לא להרגיש מה שמרגישים, אבל יש ענין מה אנחנו עושים את ההרגשה שיש לנו.
הרב מאיר צוקרמן מאתר ישיבה כותב[16]: "המשמעות של "הקפדה" היא פגם באהבת ישראל, והיא מהווה גורם מעורר להקפדה בשמים כלפי המקפיד, וכלפי זה שמקפידים עליו, שכן הוא, במעשיו, גרם שיקפידו עליו."

לכן זה כל כך חשוב שהורים יברכו את ילדיהם, ודווקא בערב שבת.
הרב חגי לרר מאתר ישיבה כותב: "המנהג לברך בדווקא בליל שבת ויש עניין דווקא בזמן הזה שאז חל השפע וצינורות הברכה פתוחים בעת ההיא, ואין שטן ופגע רע שיקטרג על הברכה, (פסקי תשובות סי' רע"א) אך אין בעיה לברך ברכה זו מתי שרוצים.... ובטלפון גם מותר ומועילה הברכה."

גם היעב"ץ, הרב יעקב בן צבי[17] כתב שהמנהג לברך את הילדים נופל דווקא על ערב ליל שבת, הוא כי אז יש שפע מוכן שאפשר להמשיכו, להוריד אותו עבורם. כי בגלל שהם קטנים הם לא יכולים למשוך את כל השפע הזה עליהם בעצמם, והם זקוקים לאדם גדול שיתווך ויוריד את השפע שיאחז בקטנים שלא חטאו בכלל עדיין, "והגדולים יתברכו מאבותיהם."

אנחנו ממוססים הקפדות, מעלימים רגשות רעים, ומכניסים הביתה שלום - וכשאין יותר הקפדה והשלום שורה בינינו, אז הברכה באמת יכולה לשרות בבית, כל הברכות ששבת מביאה איתה, כי "היא מקור הברכה[18]", וכמו שכתוב: "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום.[19]"

{

אבל יש תנאי להורדת כל השפע הזה. קוראים לו אַ הֲ בָ ה.

וככה מתפללים הכוהנים לפני שהם מברכים את הקהל:
"אֱלׄקֵינו וֵאלוקֵי אֲבוׄתֵינוּ, בָרְכֵנוּ בַבְרָכָה הַמְשֻלֶשֶת בַתּוׄרָה הַכְתוּבָה עַל יְדֵי מׄשֶׄה עַבְדֶךָ,
הָאֲמוּרָה מִפִי אַהֲרׄן וּבָנָיו כּׄהֲנִים עַם קָדוׄשֶךָ, כָּאָמוּר:
בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלׄקֵינו מֶלֶךְ הָעוׄלָם, אֲשֶר קִדְשָנוּ בִּקָדֻשָׁתוׄ שֶׁל אַהֲרׄן,
וְצִוָּנוּ לְבָרֵךָ אֶת עַמּוׄ יִשְרָאֵל בְאַהֲבָה.[20]"

הכוהן הגדול, הכוהן הראשון היה אהרון אחיו של משה רבינו.
כל שאר הכוהנים קיבלו את המעמד שלהם בזכותו.
ולאהרון הכהן היתה תכונה מיוחדת במינה. נאמר עליו שהוא היה "אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה.[21]"
מסופר באבות דרבי נתן[22]: '' כיצד היה אהרן אוהב שלום, כשהיה רואה שני בני אדם מתקוטטים היה הולך לכל אחד מהם שלא מדעת חברו ואומר לו, ראה חברך איך הוא מתחרט ומכה את עצמו על שחטא לך והוא אמר לי שאבוא אליך שתמחול לו, ומתוך כך כשהיי פוגעים זה בזה היו מנשקים זה את זה.
ועוד כמה אלפים היו בישראל שנקראו שמם 'אהרן', שאלמלא אהרן לא בא זה לעולם, שהיה משים שלום בין איש לאשתו,
ומזדווגין זה עם זה, והיו קוראים שם הילוד על שמו''.

אהרון הכהן מרב שאהב את בני ישראל היה מוכן להראות כאילו הוא שותף למעשה העגל.
המדרש[23] מספר שאהרון היה נתון תחת הלחץ של בני ישראל לעשות עגל, ורצה לעכב אותם. זו הסיבה שהוא ביקש שיתנו לו את הזהב דווקא של הנשים. מתוך ההיכרות שלו אותן הוא הניח שהן לא ירצו להשתתף בעשיית העגל, ולכן לא ירצו לתת לגברים את התכשיטים שלהן – וכך, חשב אהרון, נמשוך זמן, ומשה ירד מהר, ולא יספיקו לעשות את העגל.
"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי[24].

כותב ותן חלקנו: "ביום השמיני להקמת המשכן עמד אהרון וברך את עם ישראל, לפני שנצטוו הכוהנים בברכת הכוהנים. רש"י כותב, כי ברכם בברכת 'יברכך...'. התנוצצה בו רוח הקודש לברך את העם דוקא בנוסח זה, ולאחר מכן הפך לו ה' ברכה זו למצווה ולזכות לו ולזרעו אחריו (אמרי נועם, ח"א, ע' שלו).
הדברים מלמדים אותנו, שהאוהב את הבריות, מלבד מה שהוא מרבה שלום בעולם, הרי שהוא עצמו נהיה אדם טוב יותר ונעלה יותר."

{

ברכת הכוהנים, שהיא גם ברכת הבנים והבנות, היא ברכה מיוחדת במינה.

בפסוק הראשון יש 3 מילים, בשני 5, ובשלישי 7.

3 כנגד שלושת האבות: אברהם יצחק ויעקב.
5 כנגד חמישה חומשי תורה.
ו-7 כנגד שבעת הרקיעים.

בפסוק הראשון יש 15 אותיות כנגד שם ה': י-ה,
בפסוק השני יש 20 אותיות כנגד הי"ה,
ובשלישי 25 אותיות כנגד יהי'ה – לרמוז שהקב"ה היה הווה ויהיה.
הוא היה לפני שנברא העולם והוא הווה והוא יהיה.... בתפארה.

הרב יונתן זקס[25] מפנה את שומת ליבנו להתקדמות ההדרגתית הפנימית של הברכה:
הגנה, חן, שלום.
בפסוק הראשון ה' מברך אותנו ושומר עלינו באופן אישי: פרנסה, בריאות וכיוב'
יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ: 
הפסוק השני עוסק במה שבין אדם לחברו, במוסריות: החן הוא בין-אישי. אנחנו מבקשים מהקב"ה שיתן לנו מהחן שלו, כדי שנוכל לחיות יחד בלי קנאה, באחדות, בהרמוניה.
יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: 
והפסוק השלישי הוא השורש הכי פנימי: הקב"ה מראה לנו כמה אכפת לו מאיתנו ומתייחס אלינו כאל יחידים ומיוחדים.
זהו מקור פנימי של שלום.
"כדי לזכות בברכה איננו צריכים להוכיח את עצמנו. אנחנו רק צריכים לדעת שפניו נשואות אלינו. כשאנחנו נמצאים בכזה שלום עם עצמנו, אנחנו יכולים להתחיל להשלים עם העולם.
ברכת הכוהנים הולכת מהקצר אל הארוך, ומהחיצוני אל הפנימי:
מהברכה החיצונית לטוב גשמי, דרך הברכה למציאת חן בין איש לרעהו, ועד הדבר הפנימי מכולם, שלוות הנפש הבאה מן ההרגשה שה' רואה אותנו, שומע אותנו ומחזיק בנו תמיד בזרועותיו."
יִשּא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשם לְךָ שָׁלום: 
ק
הל אנשים נאסף על גבעה אצל הים כדי לצפות באונייה חולפת.
ילד קטן אחד נופף בעוז. אחד האנשים בקהל שאל אותו למה.
ענה הילד, "אני מנופף כדי שרב החובל יראה אותי וינופף אלי בחזרה".
החזיר לו האיש, "הרי האונייה רחוקה, ואנחנו כאן. למה אתה חושב שרב החובל יראה אותך?"
"כי רק החובל הוא אבא שלי", ענה הילד. "הוא יחפש אותי בקהל".
"לכך אנחנו מתכוונים באומרנו יִשּא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ. העובדה שאנחנו ילדיו של ה'. הוא ההורה שלנו. הוא נושא את פניו אלינו. אכפת לו מאיתנו."

{

כתוב בשיר השירים: "הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל. [26]"
שלמה המלך היה זקוק לשישים גיבורים שיעמדו לו מסביב למיטה וישמרו עליו?
הכוונה היא שהפסוקים של הברכה המשולשת של ברכת הכוהנים היו חקוקים לו על מסגרת המיטה שלו מסביב.
ואיך אנחנו יודעים?
כי יש בברכה הזו בדיוק 60 אותיות.
וכתוב במעם לועז: "שיש בהם ס' אותיות בכוונת השמות היוצאים מאותם הפסוקים. ובשעה שיוצאים מפי הכוהנים כתובים אלו, פורחים שישים אותיות אלו למרומים ובאותה שעה מתייצבים שישים מלאכים שכל אחד ממונה על אות אחת משישים האותיות. והם כנגד שישיים ריבוא מישראל. ואותם הממונים לוקחים את האותיות והם מסכימים לכל הברכות היוצאות מפי הכוהנים, והם מביאים את האותיות האלו לפני כסא הכבוד ואף הקב"ה מסכים לברכות. וזהו שנאמר: וְשָׂמ֥וּ אֶת־שְׁמִ֖י עַל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַאֲנִ֖י אֲבָרְכֵֽם׃"

{

הברכה פותחת במילים:  "וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
דַּבֵּ֤ר אֶֽל־אַהֲרֹן֙ וְאֶל־בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר כֹּ֥ה תְבָרְכ֖וּ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אָמ֖וֹר לָהֶֽם׃"

למה הכוונה כֹּ֥ה?
מגלה לנו מעם לועז: שלכוהנים ניתנו 24 מתנות כהונה, כ"ד מתנות.
וזו המתנה ה-25, המתנה ה- כֹּ֥ה: ברכת הכוהנים.
שהקב"ה אומר שכל המברך את ישראל, אני אבוא ואברכנו. כמו שכתוב בספר בראשית שאמר הקב"ה לאברהם: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.
וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה.
וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה.[27]"

וַאֲנִ֖י אֲבָרְכֵֽם: אני מברך אתכם מבין ידיהם המורמות של הכוהנים.
כל מה שהכוהנים צריכים לעשות זה להזכיר את שמי – ואני הוא שאברככם.
הברכות אינן תלויות בהן אלא בי.
כמו שאני מדבר על משה מבין הכרובים, כך אני מברך אתכם מבין אצבעותיהם הפרושות של הכוהנים.

{

כשקראנו בראש חודש סיון את תפילת השל"ה על הילדים, אמרו לנו לקרוא אותה עבור כל ילד בנפרד. ארבעה ילדים , ארבע פעמים להתפלל, בנפרד על כל ילד.
למה?
כי כמו שחנה תפרה לשמואל תפילה במשך 19 שנה, תפילה מיוחדת בדיוק בשבילו, בפרטי פרטים, כמו מעיל קטן בדיוק למידותיו "וּמְעִיל קָטֹן תַּעשֶׂה לּוֹ אִמּוֹ[28]", כך כל תפילה שנתפלל על כל ילד צריכה להיות אישית ומיוחדת ותפורה למידותיו הספציפיות של כל ילד.

גם כאן, אנחנו אמנם אומרים את אותן מילים לכל ילד – אבל אומרים אותן לכל ילד וילד בנפרד, באופן ייחודי ומיוחד רק לו.
עם כוונות שונות. במידות שונות. מְעִיל קָטֹן תפור בדיוק למידותיו של הילד הזה.

אנחנו רואים את זה גם במתנות נשיאי השבטים שהמפורטות בפרשה שלנו.
כל נשיא מביא בדיוק את אותם פריטים, ובכל זאת התורה מפרטת את מה שהביא כל נשיא ונשיא, כאילו יש שוני במתנות. 12 פעמים חוזרת התורה על אותה רשימת פרטים שמביא כל נשיא.
אז באמת במתנות אין שוני, הן זהות, אבל זה שמביא את המתנה שונה.
הקב"ה רצה להבטיח שנבין את המסר: צריך לעשות ענין, ולתת חשיבות זהה ותשומת לב זהה לכל אחד ואחד מהילדים, אפילו אם זו כבר לא הפעם הראשונה בשבילנו. אפילו בפעם השתים-עשרה...!
העיקר שזה יעשה באופן המיוחד לילד הזה או לילדה הזו.

{

ברכת הכוהנים / סגיב כהן[29]
אֱלׄקֵינו וֵאלוקֵי אֲבוׄתֵינוּ,
בָרְכֵנוּ בַבְרָכָה הַמְשֻלֶשֶת בַתּוׄרָה הַכְתוּבָה עַל יְדֵי מׄשֶׄה עַבְדֶךָ,
הָאֲמוּרָה מִפִי אַהֲרׄן וּבָנָיו כּׄהֲנִים עַם קָדוׄשֶךָ,
כָּאָמוּר:
יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ: 
יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: 
יִשּא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשם לְךָ שָׁלום: 

{

הרבנית ימימה מזרחי הדגימה פעם על כף היד שלה את ברכת הכוהנים.
כל מילה פרק אחר של אחת מאצבעות כף היד:
לאגודל שני פרקים,
ולכל אחת מארבעת האצבעות: המורה, האמה, הקמיצה והזרת, שלושה מפרקים כל אחת.
סה"כ 14.
אבל בברכת הכוהנים יש 15 מילים.  איפה הפרק של המילה האחרונה?

למילה האחרונה אין פרק.  המילה האחרונה מקבלת את כל כף היד.
יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ: 
יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: 
יִשּא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשם לְךָ שָׁלום: 
עם המילה האחרונה מניפים את היד ואומרים שָׁלוֹם!

כשגם אבא וגם אמא, ראשי השבט של המשפחה, שמים כל אחד בתורם את ידם על ראש הילד בברכה, יש ממש 15 צינורות להורדת 15 התיבות של הברכה המשולשת על ראש הילדים.
15 מתנות, 60 גיבורים מגינים על כל ילד וילד.

וכשאין יותר הקפדה והשלום שורה בינינו, אז הברכה באמת יכולה לשרות בבית, כמו שכתוב: "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום.[30]"

קיץ בריא לכולנו.

{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה

שיעור
 ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.

פרויקט שיעורי ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.

{

מקורות:

הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא – רש"י כפשוטו – במדבר – פרשת נשוא. עמ' מט-קיא. ירושלים: לשם ספרי איכות.

הרב וילהלם, מ. (בנגקוק תאילנד). (ה'תשע"ו 2016). ממתק לשבת, הסיפורים והמסרים שעושים את השבת בבנגקוק. חג השבועות: כשסבא לא מספיק. עמ' 230-229. ישראל: הוצאת חזק.

הרב וילהלם, מ. (בנגקוק תאילנד). (29.5.2014). ממתק לשבת פרשת נשא תשע"ד.  אוחזר מתוך https://www.facebook.com/chabadthailand/posts/560988570685685

הרב זקס, י. (2018). שיח ושיג – קריאות חדשות בפרשת השבוע. כרך ב'. ויקרא במדבר דברים. פרשת נשוא: ברכת האהבה. עמ' 152-149. ירושלים: ספרי מגיד, הוצאת קורן.

הרב חזיזה. ר. (עורך). (חודש סיון תשע"ח).  לפחות 5 דקות תורה ביום, חוברת ללימוד יומי, עמ' כג. עיה"ק צפת: מוצרי איכות לנשמה.

הרב כולי, י. (ירושלמי, ש. מתרגם). (תשכ"ט). ילקוט מעם לועז – ספר במדבר – פרשת נשא. עמ' נז-סה. ירושלים: הוצאת ח. וגשל בע"מ.

הרב לרר, ח. (טז' באדר ה'תשע"ז). מנהגי ברכת הבנים בערב שבת. אוחזר מתוך https://www.yeshiva.org.il/ask/103009

הרב מילר, ח. (עורך). (2007). ספר במדבר – פרשת נשוא: שם הפרשה, עפ"י שיחת שבת של הרבי מלובביץ' פרשת נשא תשמ"ז. מהדורת לבייב, קול מנחם. עמ' 27.  כפר חב"ד: הוצאת ספרים קרני אור התורה (קה"ת).

הרבנית מזרחי, י. (פרידמן, י. עורכת). ירושלים. [שיעורים בדוא"ל למנויות "פרשה ואשה"].

מכון אור החסידות (אייר ה'תשס"ח) מעדני יום טוב סוגיות וביאורים בענייני מתן תורה. עמ' 7-3, כפר חב"ד, מכון אור החסידות.

מקראות גדולות על התורה. אוחזר מתוך  http://mg.alhatorah.org

הרב פרישמן, ב. הרב יצחקי. ח. (ה'תשע"ז). גמרא, במדבר רבה, פרשה י"א, סימן ד'. בתוך הרב נ' צ' מנדלסון (עורך), ותן חלקנו אדר תשע"ז (עמ' 93-92). בני ברק: מאורות הדף היומי.

השבת בהלכה ובאגדה. חלק א'. (תמוז ה'תשס"ז). מהדורה שניה. (הוצאה לא ידועה).



[1] פרשת נָשֹׂ֗א ד' כא' – ז' פט' (2/10)
[2]  176 פסוקים
[3]  פרשת בְּמִּדְבָּר א' א' – ד' כ' (1/10)
[4]  וכדאיתא בגמ' שבת (קה, א) שתיבת "אנכי" הפותחת את עשרת הדברות, היא ראשי התיבות "א'נא נ'פשי כ'תבית י'הבית": תרגום: אני עצמי כתבתי נתתי. בבלי, שבת, קה' ב'
[5]  זוהר תרומה קסא ע"ב: "דכד ברא קודשא בריך הוא עלמא, איסתכל בה באורייתא וברא עלמא" תרגום: "כשברא הקב"ה את העולם, הסתכל בתורה וברא את העולם.
[6]  רבי יהודה ליווא בן בצלאל ( 1520 - 1609), המוכר בכינויו מהר"ל מפראג היה רב, פוסק הלכה, מקובל והוגה דעות דתי יהודי, מגדולי ישראל הבולטים בתחילת העת החדשה (משתייך לתחילת תקופת האחרונים). (ויקיפדיה).
[7]  ה' כב': "בֶּן בַּג בַּג אוֹמֵר, הֲפָךְ בָּהּ וַהֲפָךְ בָּהּ, דְּכֹלָּא בָהּ. ובָהּ תֶּחֱזֵי, וְסִיב וּבְלֵה בַהּ, וּמִנַּהּ לָא תְזוּעַ, שֶׁאֵין לְךָ מִדָּה טוֹבָה הֵימֶנָּה."
[8]  במדבר ו' כב'-כז'
[9]  קידושין, ל' ע"ב
[10]  תענית ד' ח'
[11]  עפ"י שמות רבה מג' א' ; ועפ"י מדרש תנחומא לפ' עקב, פרק י' סימן יא':
 "...משל למה הדבר דומה? (שבירת הלוחות הראשונים) למלך שקדש אשה, אמר לה: לאחר זמן אני משלח לך כתובתיך ביד שושבין. שלח המלך אחר זמן. עד שהוא הולך, מצא אותה שקלקלה עם אחר."
[12]  הרב וילהלם בתוך "ממתק לשבת", עפ"י מדרש תנחומה פ"א פ"ד:
"בשעה שבקש הקב"ה ליתן את התורה לישראל, אמר להן: תקבלו תורתי.
א"ל הן.
א"ל: תנו לי ערב, שתקיימו אותה.
א"ל: אברהם יצחק ויעקב יהיו ערבים.
אמר להן: אבותיכם הן בעצמם צריכים ערבים:
אברהם אמר: במה אדע (בראשית טו).
יצחק אהב את שונאי, דכתיב: ואת עשו שנאתי (מלאכי א).
יעקב אמר: נסתרה דרכי (ישעיה מ).
אמרו לו: בנינו יהיו ערבים שלנו, מיד קבלן הקדוש ברוך הוא ונתן את התורה לישראל, שנאמר: מפי עוללים ויונקים יסדת עוז (תהלים ח), לפיכך כשישראל מבטלין את התורה הקב"ה פורע מן הערבין, שנאמר: ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני (הושע ד)."
[13]  מתוך ילקוט יוסף כיבוד אב ואם חלק א' עמוד תלב
[14]  הרב הגאון רבי חיים פלאג'י (1868-1787) היה פרשן, פוסק ומקובל, מגדולי חכמי איזמיר.
[15]  ויקרא יט' יח'
[16]  באתר כיפה, תשובה לשאלה ב-כה' בניסן ה'תשע"ב, 17 באפריל, 2012
[17]  יעב"ץ: רבי יעקב ישראל בן צבי אשכנזי עֶמְדין (1776-1697) מגדולי הרבנים בהמבורג (גרמניה) במאה ה-18.
[18] מתוך הפיוט "לכה דודי" מאת שלמה הלוי אלקבץ: " לקראת שבת לכו ונלכה - כי היא מקור הברכה."
רבי שלמה בן רבי משה הלוי אלקבץ (1505 לערך - 1584 לערך), שהיה מקובל ופייטן צפתי, ונודע בשל פיוטו "לכה דודי", שהוכנס לכל סידורי התפילה. עיקר פעילותו ותרומתו בתחום חוכמת הנסתר.
[19]  עוקצין ג' יב'
[20]  מתוך חזרת הש"ץ בתפילת העמידה (שחרית ומוסף)
[21]  פרקי אבות פרק א' משנה יב'
[22]  אבות דרבי נתן פרק יב' ג'-ד'
[23]  פרקי רבי אליעזר מה'
[24]  שמות לב' ב'
[25]  סר הברון הרב יונתן זקס, מי שהיה הרב הראשי של אנגליה בין השנים 1991-2013
[26]  שיר השירים ג' ז'
[27]  בראשית יב' א'-ג'
[28]  שמואל א ב' יט'
[29]  בשיעור שמענו את השיר "ברכת הכוהנים" מתוך האלבום "הללו" 2011 ; לחן וביצוע: סגיב כהן ; מילים: מתוך הסידור + במדבר ו' כד'-כו': https://www.youtube.com/watch?v=0TsalWvgxxk&list=RDcEyskYGQbR4&index=6
[30]  עוקצין ג' יב'


[© Smadar Prager, CGP]



Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.

To schedule an appointment please contact at smadarprager@gmail.com or 917-513-1490.

אין תגובות:

פרסום תגובה