יום שלישי, 13 ביוני 2017

יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת: להיות שווה בעיני עצמך | פרשת שלח לך | יט' סיון ה'תשע"ז

בס"ד

השיעור מוקדש לעילוי נשמת נדב בן אבינועם היום פקודת שנתו
ולעילוי נשמת מנחם בן חנה שנפטר היום לבית עולמו



­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת
הגיגים מעוגנים על פרשת שלח לך
להיות שווה בעיני עצמך

היום נדבר על ביטחון עצמי וערך עצמי.
נדבר על מה קובע את הערך העצמי של האדם,
ועל איך אפשר לפתח ביטחון וערך עצמי גבוהים אצל ילדים.
וכן, הכל מתחיל כמו תמיד, בנו.

פ
רשת המרגלים היא הסיפור המרכזי בפרשה שלנו. בפרשת שְׁלַח־לְךָ֣[1], או כפי שהיא נקראת גם רק שְׁלַח, משה שולח שנים-עשר אנשים מראשי העם לתור את הארץ - להכיר אותה ואת היושבים בה. כשחוזרים המרגלים הם מספרים בשבחה של הארץ, אך אומרים שהעמים היושבים בארץ חזקים, ובני ישראל לא יוכלו לכבוש אותה מידיהם. רק יהושע בִּן-נון וכָּלֵב בן יְפוּנֶה מנסים לחַזֵק את רוח העם, לעלות אל הארץ. העם מפחד, מתלונן, ורוצה לשוב למצרַיִם. על כך יוצא כעסו של ה', והוא עומד להשמיד את בני ישראל.  משה מצליח להציל את ישראל  ע"י תפילתו. אך העונש של העם הוא להישאר במדבר ארבעים שנה, עד שימות כל הדור הרוצה לשוב למצרים, הוא דור המִדְבָּר!
עוד בפרשה סיפור על איש שיצא לקושש עצים בשבת, ונענש על כך ברגימה באבנים. מצוות, הפרשת חלה, עשיית ציצית בקצות הבגד, והאיסור לא לתור אחר מחשבת הלב וראית העיניים, מסיימת את הפרשה[2].

פרשת שְׁלַח־לְךָ֣ פותחת כך: "וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ שְׁלַח־לְךָ֣ אֲנָשִׁ֗ים וְיָתֻ֙רוּ֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁר־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אִ֣ישׁ אֶחָד֩ אִ֨ישׁ אֶחָ֜ד לְמַטֵּ֤ה אֲבֹתָיו֙ תִּשְׁלָ֔חוּ כֹּ֖ל נָשִׂ֥יא בָהֶֽם׃[3]"

הרבי מלובביץ' שואל, למה נקראה הפרשה על שם שילוח המרגלים ולא על שם שלושת המצוות המוזכרות בה בחלקה השני של הפרשה?
ועונה, שאפשר לומר שזה בגלל שאלה המילים שבהן מתחילה הפרשה, אבל מכיוון ש"שמו של כל דבר משקף את מהותו, חייב להיות הסבר משמעותי" לכך שכל הפרשה, כולל שלושת המצוות החשובות שבה, נקראת שְׁלַח.

בואו נלמד ונקבל תשובה.

{

12 המרגלים חוזרים אחרי 40 יום שבהם תרו את הארץ. תרו במובן חיפשו. מה הם חיפשו?
משה ביקש מהם לאסוף מידע על הארץ:
1. אינפורמציה על תושבי המקום, מספרם ומידת מוכנותם למלחמה,
2. מידע לגבי טיב הקרקע בארץ,
3. ולהביא דוגמאות של פירות הארץ.

ואלה המסקנות שאיתם חזרו המרגלים, וזה המסר שאותו הביאו לעם, והפיצו אותו כמו אש בשדה קוצים, כדי לרפות את ידי העם, ולעשות לעצמם לובי גדול.
בשורה התחתונה הם לא רצו להיכנס לארץ ישראל, ומצאו דרך חכמה במיוחד לעשות זאת.
כפי שאומרת סיון רהב מאיר: "לא היו קמפיינרים מתוחכמים בישראל כעשרת המרגלים שנשלחו על ידי משה לתור את הארץ. בעזרת אסטרטגיה שצריכה להילמד בבתי ספר לתקשורת הם הצליחו להטות דעתו של עם שלם, ולייצר את אחת ההפגנות הגדולות שידע דור המדבר."

למה הם לא רצו להיכנס לארץ?
כותב הרב אליעזר מלמד:  "המרגלים חשבו שחיי המדבר מקודשים ונעלים יותר, מפני שאין עוסקים בהם בענייני המעשה והחומר, ועל כן בתוך ליבם מאסו בארץ חמדה. כעין זה כתב האדמו"ר הזקן (ליקוטי תורה שלח לח, ב), שלא רצו להיכנס לארץ ישראל, וטענו למה צריך לירד לעולם המעשה, הרי אפשר לקיים את "התורה והמצוות ברוחניות ולא בעשייה גשמית". "אך באמת היו מוטעים, שהעיקר הוא לעשותם בארץ דווקא. כמו שאמרו רז"ל (סוטה יד, א), כמה תפילות התפלל משה ליכנס לארץ ישראל. ושאלו: וכי לאכול מפירותיה היה צריך? אלא לקיים את המצוות התלויות בה. כי קיום המצוות בארץ הוא קידוש ה' הגדול ביותר, ולכן מתגלה ממנו אור גדול, יותר מאשר בחיים הרוחניים בלבד."

אנחנו שוב מקבלים דוגמא לכך שאכן העיקר הוא המעשה. "וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה.[4]" הבאת הרעיון הרוחני, המצווה, לידי קיום, הגשמה בעולם הגשמי. בעולם העשייה שלנו.
מסתבר שמעשייה מתגלה גם אור גדול עוד יותר.

{

אז איך עושים את זה? איך עשרה אנשים גורמים לעם שלם לעשות מה שהם רוצים?
קודם הם מתחילים עם טיפה אמת.
כל העם יושבים ומקשיבים למרגלים, והם עושים show & tell, ומראים להם ולמשה את הפירות הענקיים שהביאו מהארץ, "וַיְסַפְּרוּ־לוֹ֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ בָּ֕אנוּ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר שְׁלַחְתָּ֑נוּ וְ֠גַ֠ם זָבַ֨ת חָלָ֥ב וּדְבַ֛שׁ הִ֖וא וְזֶה־פִּרְיָֽהּ׃ [5]"
הם מתחילים לדבר קודם כל עם משה: "תראה איזה ילדים טובים אנחנו עשינו מה שאמרת לנו לעשות, והבאנו לך את המידע שרצית".
הם מתחילים עם החדשות הטובות, יוצרים הקשבה, עניין. זורעים זרעים של תקווה. "הנה, איזה יופי. הארץ שה' הוליך אותנו אליה נפלאה. איזה כיף. תהיה לנו ארץ נהדרת. ברוך ה'."

מסתבר, שאם רוצים למכור לוקשים, ושגם יקנו אותם, צריך לבסס אותם על איזו שהיא אמת.
מסתבר שהשקר הכי אמין זהו שקר שמבוסס על אמת. כי "השקר (לבדו) אין לו רגליים[6]", ו"אֱמֶת, מֵאֶרֶץ תִּצְמָח; [7]"

{

רגע בסוגריים עוד כמה מילים על אמת ושקר.
ה
מהר"ל כותב[8] שאמת מושלמת היא מטרה, אף כאשר קיימת נטייה לשנות מן האמת. האמת היא תמיד זו שיש לה קיום והמשכיות: "ויש לדעת כי עיקר המאמר הזה בא להודיע על מעלת האמת, שכל אשר נמשך אחר האמת שראוי אליו הקיום, וכמו שאמרו חכמים[9] קושטא קאי שִׁקרָא לא קאי [=האמת עומדת, השקר אינו עומד], כי האמת ראוי אליו המציאות והשקר ראוי אליו ההעדר."

יש מסר עמוק יותר מאחורי האמירה "האמת עומדת, השקר אינו עומד". באל"ף-בי"ת יש 22 אותיות. כאשר כותבים את האותיות הסופיות ליד האותיות המקבילות להן, נקבל 27 אותיות. אם נתבונן באותו רצף של 27 אותיות, ונבחר את האות הראשונה,
האמצעית, והאחרונה בסידרה - נקבל את המילה "אמת".
כל אחת מאותיות אלו עומדת על שתי רגליים. לכן יש להן בסיס חזק.
מכאן אנו לומדים כי האמת בנויה על יסוד מוצק והיא מתקיימת[10].
א ב ג ד ה ו ז ח ט י כ ך ל מ ם נ ן ס ע פ ף צ ץ ק ר ש ת
האותיות האחרונות של האל"ף-בי"ת (אחרי שהשמטנו את אותיות "אמת") יוצרות את המילה "שקר". כל אחת מאותיות אלו עומדת על "רגל" אחת, כלומר, אין להן בסיס חזק. המסר מכאן הוא שלשקר אין בסיס והוא אינו מתקיים.
א ב ג ד ה ו ז ח ט י כ ך ל מ ם נ ן ס ע פ ף צ ץ ק ר ש ת
בנוסף לכך, יוצרות האותיות הרצופות מראשיתו של האלף-בית את המילה "בָּ גַ ד".
א ב גד ה ו ז ח ט י כ ך ל מ ם נ ן ס ע פ ף צ ץ ק ר ש ת
כאשר משווים בין מיקומן של אותיות "אמת" לבין מיקומן של אותיות "שקר" ו"בגד", ניתן לומר כי האמת הנה עקבית לאורך כל הדרך – בתחילתו של עניין, באמצעיתו ובסופו – ואילו השקר מופיע כולו בתחילת העניין או בסופו, ואז מגלים כי הוא ריק ואין לו קיום.
לבסוף, אומרים לנו חכמינו כי יש "להפוך בתורה" ולמצוא את האמת.
כחיזוק לכך, שלוש האותיות האחרונות של שלוש המילים הראשונות בתורה הן "אמת" – אך, בסדר מבולבל. הֲפוֹךְ בתורה עוד קצת, לך אל המילה הרביעית, והאמת תתבהר: האותיות האחרונות של המילה השניה, השלישית והרביעית בתורה יוצרות את המילה "אמת", כסדרהּ[11]:
בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹק֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ׃

{

בואו נחזור לקמפיין של המרגלים.
ואז, אחרי שאמרו זרע אמת, ויש להם את כל תשומת הלב של העם, הם אמרו כך:
1. העם שיושב עכשיו בארץ הרבה יותר גיבורים וחזקים מאיתנו: "אֶ֚פֶס כִּֽי־עַ֣ז הָעָ֔ם הַיֹּשֵׁ֖ב בָּאָ֑רֶץ[12]"
2. יהיה קשה לכבוש את הערים כי יש מסביבן חומות, הם כמו מבצרים בלתי ניתנים לחדירה: "וְהֶֽעָרִ֗ים בְּצֻר֤וֹת גְּדֹלֹת֙ מְאֹ֔ד[13]"
3. ואחרי מה שעשה לנו עמלק בדרך, שהתקיף אותנו כשהיינו עייפים וחלשים, גם הוא שם: "עֲמָלֵ֥ק יוֹשֵׁ֖ב בְּאֶ֣רֶץ הַנֶּ֑גֶב[14]", ואתם זוכרים כמה קשה היתה המלחמה נגדו, ואיך משה היה צריך להחזיק את הידיים שלו למעלה כדי שנצליח לגבור עליהם, וזה היה כ"כ קשה עד שאהרון אחיו וחור אחיינו היו צריכים לתמוך בידיו כדי שנוכל לנצח את העמלקים המפחידים הללו.
4. ואם לא די בעמלק, יש שם עוד עמים, בוודאי מפחידים כמוהו: "וְ֠הַֽחִתִּ֠י וְהַיְבוּסִ֤י וְהָֽאֱמֹרִי֙ יוֹשֵׁ֣ב בָּהָ֔ר וְהַֽכְּנַעֲנִי֙ יוֹשֵׁ֣ב עַל־הַיָּ֔ם וְעַ֖ל יַ֥ד הַיַּרְדֵּֽן׃[15]", כי אמור לי חברים ואומר לך מי אתה. אם הם מאכלסים בצוותא את הארץ הזו , סימן שהם דומים אחד לשני.
וכל אחד מהאויבים המאיימים האלה יושב בחלק אחר של הארץ, מכל כיוון יש אויב מפחיד. מהדרום: עמלק בנגב, ומהצפון: החיתי והיבוסי והאמורי בהרים, מהמזרח ומהמערב: הכנעני ליד הירדן וליד הים התיכון.
5. ואם כל זה לא מספיק, אז שתדעו שממש אין לנו סיכוי נגדם כי יש שם גם ענקים: "וְגַם־יְלִדֵ֥י הָֽעֲנָ֖ק רָאִ֥ינוּ שָֽׁם׃[16]"!
6. בשלב הזה כלב בן יפונה מנסה לעצור את השיטפון לפני שיהיה מאוחר יותר וכל העם האמת יאמין לסילופי האמת האלה. הוא מנסה להשתיק את המרגלים ולומר למשה ולעם שהדיווח הזה רחוק מהאמת, בכלל לא מדויק: "וַיֹּ֗אמֶר עָלֹ֤ה נַעֲלֶה֙ וְיָרַ֣שְׁנוּ אֹתָ֔הּ כִּֽי־יָכ֥וֹל נוּכַ֖ל לָֽהּ׃[17]". בטח שנוכל לעלות לארץ. בטח שנוכל לכבוש אותה. הרי הקב"ה הבטיח לנו אותה.
7. מול ניסיון כזה לחבל בתוכנית, כל המרגלים קוראים בפה אחד: "לֹ֥א נוּכַ֖ל לַעֲל֣וֹת אֶל־הָעָ֑ם כִּֽי־חָזָ֥ק ה֖וּא מִמֶּֽנּוּ׃[18]" מה אתה לא קולט? אין סיכוי שנוכל לנצח אותם! הם הרבה יותר חזקים מאיתנו!
8. וכקונטרה על דברי כלב בן יפונה, וכדי לחזק את עמדתם ההפחדה עוברת להילוך גבוה עוד יותר: עכשיו הם ממש משקרים: "וַיֹּצִ֜יאוּ דִּבַּ֤ת הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר תָּר֣וּ אֹתָ֔הּ אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הָאָ֡רֶץ אֲשֶׁר֩ עָבַ֨רְנוּ בָ֜הּ לָת֣וּר אֹתָ֗הּ[19]".
תשמעו, הם אומרים, משהו לא בסדר בארץ הזו. כולם מתים שם. כל מקום שהלכנו ראינו שקוברים המון אנשים[20]. זו ארץ ממש מסוכנת: "אֶ֣רֶץ אֹכֶ֤לֶת יוֹשְׁבֶ֙יהָ֙ הִ֔וא[21]". היא גורמת לאנשים שגרים בה למות.
9. ולמען הסר ספק, שאם מישהו מהשומעים עוד לא משוכנע שלא כדאי להיכנס לארץ ישראל, הם מוסיפים עוד: שתדעו. זה לא רק פה ושם ענקים, כ-ו-ל-ם שם ענקים: "וְכׇל־הָעָ֛םאֲשֶׁר־רָאִ֥ינוּ בְתוֹכָ֖הּ אַנְשֵׁ֥י מִדּֽוֹת׃[22]" לא רק שהם גדולים בגופם, הם אנשי ריב ומדון, הם מחרחרי מלחמה, הם אוהבי מלחמה[23]. הם מאוד מנוסים במלחמות, לא כמונו נחנחים. אין סיכוי שנוכל לנצח אותם!

{
אני אפס

פרופגנדה שלימה של התמקדות בכל מה שלא טוב, בחצי הכוס הריקה.
ולא רק זה, אלא העצמה והגזמה של האמת, של המציאות, כך שתראה מפחידה עוד יותר.

10. ואז מגיעה המסקנה: שורת המחץ: "וְשָׁ֣ם רָאִ֗ינוּ אֶת־הַנְּפִילִ֛ים בְּנֵ֥י עֲנָ֖ק מִן־הַנְּפִלִ֑ים וַנְּהִ֤י בְעֵינֵ֙ינוּ֙ כַּֽחֲגָבִ֔ים וְכֵ֥ן הָיִ֖ינוּ בְּעֵינֵיהֶֽם׃[24]".


התחלנו במילה אֶ֚פֶס והגענו ל: וַנְּהִ֤י בְעֵינֵ֙ינוּ֙ כַּֽחֲגָבִ֔ים וְכֵ֥ן הָיִ֖ינוּ בְּעֵינֵיהֶֽם.
ולשניהם אותו מובן כאן: אנחנו אפס. אנחנו לא שווים כלום!
אנחנו חרקים קטנים.
ככה אנחנו רואים את עצמנו. ובטוח ככה גם אחרים רואים אותנו.

לא ביום אחד גורמים למישהו להרגיש אפס.
לא בבת אחת --- היתה כאן הדרגתיות.
קודם כל הארץ טובה, ואז מגיע אבל ואבל ואבל ואבל, עד שמרגישים כמו חגב.
כמו חרק קטן ובר חלוף. כמו משהו ממש לא שווה.

מה שהם ראו שם, גרם להם לראות את עצמם באור אחר.
הם יצאו למשימה נשיאים וראשי שבטים, וחזרו חגבים, חרקים קטנים וחסרי חשיבות.

קיבלתי בווטסאפ: פעם היו שתי חברות טובות סולמית וכוכבית,
         עד שבא אפס והפריד ביניהן.

החברות הטובות האלה הן אמונה ותקווה, וכשמפרידים ביניהן, מרגישים לגמרי אפס. לבד. חסרי ביטחון.
ובאיזה קלות מביאים אדם להרגיש כמו אפס. איך הם הצליחו בכמה משפטים לערער לכל העם את האמונה והביטחון בקב"ה ובהבטחה שלו?!

כמה שאמון זה דבר שביר. לפעמים מספיק שפעם אחת פוגעים בו.
לפעמים, פעם אחת יוצרת שבר ש(מרגיש כאילו הוא) אינו בר תיקון.
איך זה יכול להיות שיש לעם הזה חוסר האמון בקב"ה ובהבטחות שלו למרות כל הניסים?
כי זו החוויה שלהם מאז שהם קטנים: לא להאמין לדמויות סמכותיות. הן רק מכאיבות.
המצרים נגשׂו בהם, ניצלו אותם, השתמשו בהם, התעמרו בהם, הרגו בהם.
הם הפנימו בחוויה הפנימית שלהם, שלא יכול להיות שיהיה טוב.
חווית המציאות שלהם היא, שהחיים קשים, מפחידים, וכואבים. ושאי אפשר לתת אמון במי שמעליך!
אלה המשקפיים שהם מרכיבים. ודרכם הם רואים את העולם, מבינים אותו, מרגישים לגביו, ונוהגים.

כשיש ערך עצמי נמוך, נוטים לזוז ממקום למקום עפ"י דעה של אנשים אחרים.
רוצים לרַצות מישהו אחר, למצוא חן.
רוצים להרגיש משמעות, ערך, ע"י זה שמישהו אחר ייתן אותם. רוצים את אישור הסביבה, כי אין את האישור הזה מבפנים.

אבל זה לא היה המצב עם יהושע בן נון וכלב בן יפונה, שבארץ הלך לחברון והשתטח על קברות צדיקים, למרות ששאר המרגלים לא רצו.
הם לא נסחפו אחרי הפרופוגנדה , לא זרמו עם המיין-סטרים, נשארו נאמנים לעצמם, ובכך זכו גם להיות השניים היחידים מדור המדבר שיזכו להיכנס לארץ ישראל בעוד 40 שנה, אחרי שכל השאר ימותו במדבר.

{
הפער בין הרצוי למצוי

תרומתו הגדולה של הפסיכולוג קרל רוג'רס (1902-1987 אסכולה הומניסטית) היתה המודל של עצמי אידאלי מול עצמי ריאלי המבדיל בין האופן שבו האדם תופס את עצמו עכשיו באופן סובייקטיבי, לבין האופן שבו הוא היה רוצה להיות, לאן שהוא שואף להגיע.
או במילים אחרות, מה את יכולה לעשות ; ומה את מצפה מעצמך לעשות.
יש לנו כאן יחס ישיר הפוך:
ככל שהפער בין האני האידאלי, השאיפות העתידיות,
לבין האני הריאלי, המציאות העכשווית
גדול יותר,
הערך העצמי ובעקבותיו הביטחון העצמי נמוכים יותר.
ולהיפך כמובן:
ככל שהשאיפות של האדם מעצמו קרובות יותר ליכולות שלו,
הערך העצמי שלו, ובעקבותיו הביטחון העצמי שלו גבוהים יותר.
כלומר, ע"י זה שנבדוק עם האדם מה העצמי הריאלי שלו ומה העצמי האידיאלי שלו, נוכל לדעת אם הערך העצמי שלו גבוה או נמוך.

לדוגמא: ממוצע ציוניה של ליטל בפסיכולוגיה הוא 80. אמנם זהו ציון טוב יחסית, אך ליטל מאוכזבת מאוד, משום שהיא בטוחה שהיא מסוגלת להשיג ציון 95. המקרה של ליטל ממחיש את ההבדל בין האני הריאלי לבין האני האידיאלי. האני הריאלי שלה הוא 80, אך באידיאלי היא מעוניינת בציון 95.
אם כך, בין האני הריאלי שלה לבין האני האידיאלי שלה יש פער.
ובמקרה הזה, הפער הוא לא קטן. זה לא שהיא מצפה מעצמה 85 והיא קיבלה 90.
בחוויה של ליטל היא לא מספיק טובה. היא לא שווה. הביטחון העצמי שלה מאוד פגוע.
מישהי אחרת בכיתה, נגיד טלי, שחושבת שהיא לא מסוגלת ליותר מ-65-70 ותקבל 80, תהיה בעננים מרוב שמחה. כי במציאות היא הרבה יותר טובה ממה שהיא חושבת.
מעודדת מהחוויה, בפעם הבאה טלי תאמין שהיא יכולה להשיג ציון גבוה יותר מ-65-70 , ורוב הסיכויים שהיא גם תקבל אותו, כי אנחנו יודעים שהיא יכולה יותר ממה שהיא חושבת.
ליטל לעומת זאת, מיואשת מהחוויה, לא תצפה מעצה כל-כך הרבה בפעם הבאה, היא גם תלמד פחות, והיא באמת תקבל ציון עוד יותר נמוך.

לזה אנחנו קוראים רצף של חוויות מייאשות מול רצף של חוויות מעודדות.
החוויות החיוביות הן מעודדות מטבען, כי הן משנות את התפיסה הסובייקטיבית של טלי את עצמה, ומסייעות לה להאמין בעצמה יותר, ולפתח ערך עצמי גבוה יותר.
החוויות השליליות מייאשות מטבען, כי גם הן משנות את התפיסה הסובייקטיבית של ליטל את עצמה, אבל לרעה. היא לאט לאט תאמין בעצמה פחות, היא פחות ופחות תבטח ביכולות שלה, והערך העצמי שלה ילך ויקטן ביחס ישיר.

זאת אומרת שמה שחשוב כאן היא לא המציאות האובייקטיבית, אלא האופן שבו טלי או ליטל תופסות את המציאות של עצמן.

ואצל ילדים בכלל?
מה שחשוב הוא איך הילד תופס את היחס של הוריו כלפיו, ולא המציאות האובייקטיבית.
כאשר הילד מפרש את תגובות הסביבה ל"עצמי" כשליליות, יפתח הערכה עצמית שלילית. ולהיפך.

אנחנו רואים בפרשה מה עושה פירוש שלילי של המציאות לערך עצמי של עם שלם!
עשרה מרגלים יצאו למשימת התיור בארץ עם ערך עצמי וביטחון עצמי נמוכים מאוד.
הכל נראה להם מפחיד הרבה יותר ממה שבאמת היה.
ולמה?
כי הם בעצמם הרגישו קטנטנים ולא יכולים. הם הרגישו כמו חגבים.
ומכיוון שכך הרגישו, כך גם ראו אותם האחרים.

ובבואם לדבר מול כל העם, הם לחצו על כל הכפתורים הנכונים, המפוחדים, וגרמו לכל העם להרגיש כמו חגבים קטנים, חרקים קטנים שאפשר למחוץ אותם בקלות.
ככה זה כשמרגישים כמו אפס.

להרגיש כמו אפס, זו חוויה סובייקטיבית לחלוטין.

{

יש לזה שם. קוראים לזה קְווֹאַלְיָה Qualia – זו החוויה הסובייקטיבית של התודעה של כל אחד, בין אם רגשית נפשית ובין של מציאות חושית כמו שמיעה, ראיה, טעם, ריח.
לדוגמא, מוסיקה. היא לא יותר מאשר אוסף תווים, אוסף צלילים, תדרי קול, גבוהים ונמוכים. אבל חווית השמיעה שונה אצל כל אחד, ואינה ניתנת למדידה. (לא מדעי בכלל!).
"אנחנו לא רק שומעים צלילים, אנחנו גם חווים את החוויה של שמיעת הצלילים[25]."
בגלל זה כתוב: "על טעם ועל ריח אין מה להתווכח.[26]"

ד"ר אלפרד אדלר (1870-1937 מייסד פסיכולוגית האינדיבידואל, אסכולה הומניסטית קוגניטיבית חיובית), נתן משקל רב לחוויה הסובייקטיבית של האדם.

במהלך השנים המעצבות, 0-6 בערך, חשוב שהילד יקבל אישוש לקוואליה שלו. כדי שילמד לסמוך על התחושות הפנימיות שלו, על האופן שבו הוא חווה את העולם. שזה בסדר , שהוא בסדר.
הילד לומד דרך העיניים שלנו על עצמו.
דרך האהבה שלנו אותו, הוא לומד שהוא אהוב, והוא לומד לאהוב אחרים.
דרך ההתייחסות שלנו אליו, הוא לומד להתייחס לעצמו ולאחרים.
בעיקר מה שהילד עושה בשנים האלה זה להבין מי אני, מה תפקידי, מי אני ביחס לאנשים אחרים, מה תפקידם, מהו העולם, ואיך הוא מתפקד.
זו המון אינפורמציה.
אבל הכי חשוב אלה המשקפיים שדרכם הוא חווה את כל זה. הקוואליה שלו.
היא זו שבסופו של דבר תקבע את הפער שבין העצמי האידיאלי והעצמי הריאלי שלו.

לדוגמא, אם ילד אומר לאמא שלו שהוא רעב, והיא תגיד לו "לא יכול להיות, אכלנו לפני שעתיים", מה שאובייקטיבית לגמרי נכון, הילד יבין שמשהו באופן שבו הוא חווה את התחושות הפנימיות שלו לא נכון.
שהוא לא נכון.
אז מה להגיד לו? מה ניתן לו לאכול שוב? הוא יפתח הרגלי אכילה לא נכונים, זה לא בריא.
נכון.
מה שצריך לעשות, זה פשוט להגיב אחרת: "אכלנו ארוחה לפני שעתיים, הארוחה הבאה היא בעוד שעתיים, אתה רוצה בינתיים משהו קל, תפוח, פרוסה עם גבינה?"
באופן הזה גם מחנכים, מרגילים להרגלי אכילה נכונים, וגם מאשרים לו שהקוואלה שלו נכונה. שהוא יכול לסמוך על התחושות הפנימיות שלו. שהוא יכול לבטוח בעצמו.

לדוגמא, מחממים מים לאמבטיה, ומבקשים מהילדה להיכנס. היא טובלת קצה ציפורן, ומזדעזעת: "המים נ-ו-ר-א חמים".
את הרגע מילאת את האמבטיה. הכנסת את כל היד פנימה לוודא שהמים חמימים ונעימים. את תגידי לה: "מה פתאום! המים ממש נעימים."
לא!
לא ככה. ככה פוגעים לה בביטחון בתחושות הפנימיות שלה. ככה רומסים את הביטחון שלה בעצמה.
אז איך?
אומרים לה: "איזה קטע. לי המים ממש נעימים ולך זה מרגיש נורא חם. כל אחד מרגיש אחרת. בואי נוסיף מים קרים עד שהמים יהיו לך נעימים."
אחרי הכל, האמבטיה היא עבורה, לא עבור האמא. המים אמורים להיות נעימים לה, לא לאמא.
ככה, מבטיחים שהיא תלמד לסמוך על התחושות הפנימיות שלה. שיהיה לה ביטחון במה שעולה מתוכה. יהיה לה ביטחון בעצמה.

וככה בונים לאט לאט ילד עם ערך עצמי וביטחון עצמי גבוהים.

{

וגם לעצמנו אנחנו יכולים לעזור לתקן ערך עצמי פגוע שאנחנו סוחבים מהעבר.
את ה"אני לא שווה" הזה שאת אומרת לעצמך, את ה"אני לא בסדר" הזה שאת מרגישה עם עצמך,
את ה"אני לא מסוגלת" או ה"לא יכולה".
את חייבת להפסיק. זה הכל דמיונות.
זה לא באמת אמיתי. 
קודם כל כי זה לא נכון. אני אומרת לך. אני חותמת לך.
אין כאן אחת שהיא לא שווה, בסדר, מסוגלת, ויכולה.
אלה רק המחשבות שלך שהתרגלת לחשוב על עצמך, בגלל שאת דורשת מעצמך להיות משהו שאת לא.
ואז הפער כ"כ גדול, שאין פלא שאת מרגישה אפס.

ואיך אני יודעת שזה לא אמיתי?
כי את בריאה של הקב"ה. ואת כאן כי בלעדייך העולם הזה לא יכול להתקיים. את כאן כי הקב"ה צריך אותך בעולמו. את הכשרונות שלך, את היכולות שלך, את מה שלך ורק לך יש לתרום לעולם הזה.
לך, ולא לאף אחת אחרת.
כי כשם "שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומים זה לזה [27]", כך גם לא כישרונותיהם, ויכולותיהם, והמתנות שאיתם הגיעו לעולם הזה.
כמו שלמדנו להתמקד במה שאין בנו ולהאמין שזה אנחנו, כך אנחנו יכולות גם להתמקד במה שיש בנו, ולהאמין שזה מי שאנחנו.
זה הכל ענין של זווית הראיה.... הסובייקטיבית.

בגלל שהמרגלים הרגישו קטנים כמו חגבים, הראייה שלהם היתה מעוותת.
הכל נראה להם בארץ גדול יותר ומפחיד יותר.
והם לא האמינו שזה אפשרי.

המרגלים התאחדו ובאו למשה לבקש ממנו שישלח אותם לתור את הארץ. למשה היה חשד שמשהו כאן לא כשר, אבל לא היה בטוח. ולכן הלך לשאול את ה' מה לעשות.
תשובתו של הקב"ה היתה שְׁלַח־לְךָ֣, אם אתה רוצה תשלח. ורש"י אומר: "שלח לך - לדעתך. אני איני מצווה לך.[28]"
פירוש מעדני מלך כותב[29]: "הקב"ה הזהיר את משה שלא ישלח אנשים שהם בבחינת 'אני', כי טבעם של בעלי גאווה שהם בבחינת "אני ואפסי עוד", נטייתם לבטל הכל, והללו ימצאו חסרונות גם בארץ חמדה."

הרבי מלובביץ' מסביר, שמשה ידע שגם בלי שילוח המרגלים בני ישראל היו מנצחים במלחמה על הארץ, אבל בכל זאת שלח את המרגלים אפילו שהקב"ה הבטיח שבני ישראל יכבשו וירשו את הארץ, מכיוון ש"אין סומכים על הנס[30]" וצריך לעשות גם בדרך הטבע. צריכה להיות השתדלות מצידנו כדי שהקב"ה יעשה את הנס.
גם בקריעת ים סוף, הנס של קריעת הים לא נעשה עד שלא קפץ נחשון בן עמינדב[31] למים.

{
בכייה לדורות

וככה, בכמה משפטים, לקחו עם שלם שהיה עבדים במצרים, שכבר התחיל להרגיש קצת יותר טוב עם עצמו, אחרי שהם הפכו להיות העם הנבחר, ואמרו להם שהם ממלכת כוהנים וגוי קדוש, והם היו מלאי ציפייה להתחיל חיים חדשים בארץ המובטחת....., ככה, לקחו עם שלם וריסקו לו את כל הביטחון:
"וַתִּשָּׂא֙ כׇּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַֽיִּתְּנ֖וּ אֶת־קוֹלָ֑ם וַיִּבְכּ֥וּ הָעָ֖ם בַּלַּ֥יְלָה הַהֽוּא׃
וַיִּלֹּ֙נוּ֙ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֔ן כֹּ֖ל בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיֹּאמְר֨וּ אֲלֵהֶ֜ם כׇּל־הָעֵדָ֗ה לוּ־מַ֙תְנוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם א֛וֹ בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּ֖ה לוּ־מָֽתְנוּ׃
וְלָמָ֣ה ה' מֵבִ֨יא אֹתָ֜נוּ אֶל־הָאָ֤רֶץ הַזֹּאת֙ לִנְפֹּ֣ל בַּחֶ֔רֶב נָשֵׁ֥ינוּ וְטַפֵּ֖נוּ יִהְי֣וּ לָבַ֑ז הֲל֧וֹא ט֦וֹב לָ֖נוּ שׁ֥וּב מִצְרָֽיְמָה׃
וַיֹּאמְר֖וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו נִתְּנָ֥ה רֹ֖אשׁ וְנָשׁ֥וּבָה מִצְרָֽיְמָה׃[32]"
בגמרא[33] כתוב: "'ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא' (במדבר יד', א') אמר רבה א"ר יוחנן: אותו הלילה ליל תשעה באב היה, אמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חינם ואני קובע לכם בכיה לדורות".
הקב"ה אמר לנו: "אתם בוכים על שום דבר, סתם על דמיונות. אני אתן לכם סיבה לבכות על אמת."
וככה נולד לנו תשעה באב. היום שבו חטאו המרגלים בהוצאת דיבה על ארץ ישראל, היום שבו חרב לנו בית המקדש הראשון, והיום שבו חרב לנו גם בית המקדש השני.

הרב אברהם מלמד כותב שהמרגלים "חטאו בכך שלא הבינו את ערכה של הארץ ולא אהבו אותה. וכיוון שלא אהבו את הארץ, כשראו את הקשיים הכרוכים בכיבושה, נפל ליבם, והחלו למצוא לעצמם נימוקים וטענות מדוע אי אפשר להיכנס לארץ, עד שלבסוף כבר לא האמינו ביכולתם של ישראל לכובשה. וכפי שנאמר (תהלים קו, כד): "וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ". לעומתם, יהושע וכלב שאהבו את הארץ ואמרו: "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד" (במדבר יד, ז), למרות הקשיים, ראו את המציאות נכוחה, והאמינו שאפשר לכבוש את הארץ, וכפי שאמרו לעם: "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ" (במדבר יג, ל)."

{

ויש קשר בין מצוות ציצית לחטא המרגלים.
הם יצאו לתור את הארץ, וראו דברים לא נכונים, כי הלב שלהם היה במקום הלא נכון
הם פירשו את המציאות לא נכון. מתוך עולמם הפנימי. הנחוּת.

וכאן באה הציצית להזכיר לנו מה לא לעשות יותר: " וְלֹֽא־תָת֜וּרוּ אַחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם...!"
אתם לא יכולים לסמוך על מה שאתם מרגישים ומה שאתם חושבים – זו לא באמת המציאות. זו רק המציאות הפנימית שלכם. הסובייקטיבית.

ופעמים ביום בקריאת שמע אנחנו משננים ומזכירים לעצמנו, שביטחון וערך עצמי גבוה מתחילים בזה.
בזה שאנחנו מבינים שהעיניים שלנו משקפות את עולמנו הפנימי, ולא החיצוני.
ובזה שאנחנו מבינים שהלב שלנו מרגיש את המחשבות הפרטיות שלנו, ולאו דווקא את המציאות.
ושאסור לנו, אסור לנו לתור אחריהם, ללכת אחריהם. לא אחרי הלב ולא אחרי העיניים.
אסור לנו להאמין להם.

פעמיים ביום אנחנו מזכירים לעצמנו שהמציאות היא של הקב"ה והוא יודע יותר טוב מאיתנו מה טוב ונכון בשבילנו:
"וַיֹּ֥אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם וְעָשׂ֨וּ לָהֶ֥ם צִיצִ֛ת עַל־כַּנְפֵ֥י בִגְדֵיהֶ֖ם לְדֹרֹתָ֑ם וְנָ֥תְנ֛וּ עַל־צִיצִ֥ת הַכָּנָ֖ף פְּתִ֥יל תְּכֵֽלֶת׃ וְהָיָ֣ה לָכֶם֮ לְצִיצִת֒ וּרְאִיתֶ֣ם אֹת֗וֹ וּזְכַרְתֶּם֙ אֶת־כׇּל־מִצְוֺ֣ת ה' וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְלֹֽא־תָת֜וּרוּ אַחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם זֹנִ֖ים אַחֲרֵיהֶֽם׃ לְמַ֣עַן תִּזְכְּר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֶת־כׇּל־מִצְוֺתָ֑י וִהְיִיתֶ֥ם קְדֹשִׁ֖ים לֵֽאלֹקֵיכֶֽם׃ אֲנִ֞י ה' אֱלֹֽקֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֤אתִי אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹק֑ים אֲנִ֖י ה' אֱלֹקֵיכֶֽם׃ [34]"

{

אז למה קוראים לפרשה שְׁלַח־לְךָ֣  ולא על שם מצוות ציצית או אחת משלושת המצוות האחרות המאוד חשובות שמופיעות בה?
1. בגלל שאפילו שהקב"ה הבטיח לבני ישראל שהם יכבשו את הארץ וירשו אותה, היה כאן חוסר האמון בהשגחה האלוקית.
2. בגלל שיש הבדל בין דיווח לבין פרשנות, שהיא כבר תוצאה של הסקת מסקנות מאוד סובייקטיביות. אף אחד לא ביקש פרשנויות.
ו3. הרבי מלובביץ' מסביר שזה בגלל שהיתה כאן "חוסר הכרה בעובדה שציווי ה' לפעול בדרכי הטבע אינו מותנה במציאת פתרון ממשי.  ההבטחה להיכנס לארץ ישראל היתה מתקיימת בכל מקרה, בין אם בני ישראל ינצחו את האויב בניצחון טבעי או על טבעי.... בני ישראל נדרשו לעשות תוכניות מלחמה למקרה שהקב"ה ירצה להנחיל להם ניצחון בדרכי הטבע.
זוהי הנחת היסוד שעליה יש לבסס את הגישה שלנו לקיום כל המצוות: ציווי ה' לאדם, כולל בתוכו הבטחה כי האדם יהיה מסוגל לבצע את הציווי הזה. לכן, כל הפרשה (כולל המצוות הנצחיות שבה) נקראת על שם סיפור המרגלים, כדי להזכיר לנו שה' נותן את היכולת לקיים את כל מצוותיו – דבר שעלינו לזכור תמיד."

{

אם את כאן, סימן שיש לך תפקיד. ואם יש לך תפקיד יש לך גם את הכישורים והכוחות לקיום התפקיד הזה - קיבלת אותם ביחד.

אז עוד לפני בכלל שעשית משהו – את שווה כל כך הרבה.
את מדהימה.
תאמיני. ותאהבי את עצמך, תעריכי את עצמך. מאוד מאוד.

ואז תוכלי לעשות את אותו הדבר גם עבור ילדיך!

{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה

שיעור
 ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.

{

מקורות:

בלס, ד. (טז' סיון תשע"ז). אתה רואה את מה שאני רואה? בתוך עונג שבת. גיליון 303. עמ' 2. הוצאת הידברות.

הרב כולי, י. (ירושלמי, ש. מתרגם). (תשכ"ט). ילקוט מעם לועז – ספר במדבר – פרשת שלח. עמ' קמט-קצג. ירושלים: הוצאת ח. וגשל בע"מ.

מילר, ח. (2007) שם הפרשה לפרשת שלח ע"פ ליקוטי שיחות של הרבי מלובביץ' חלק יג', עמ' 39 ואילך, בתוך ספר במדבר, עמ' 92, מהדורת לבייב, קול מנחם.

הרב מלמד, א. פניני הלכה: ו-חטא המרגלים. אוחזר מתוך http://ph.yhb.org.il/06-01-06/

מקראות גדולות על התורה, פרשת שלח-לך. אוחזר מתוך http://mg.alhatorah.org/

סילבוס מורשה, האם מותר לפעמים לשקר? אוחזר מתוך https://www.morashasyllabus.com/hebrew/Syllabus.htm

ספרית חב"ד ליובאוויטש. ספרי כ"ק אדמו"ר. ליקוטי שיחות. אוחזר מתוך: http://chabadlibrary.org/

רהב מאיר, ס. (26.5.2016). המרגלים ואמנות המניפולציה. שיעור בפרשת שלח לך.  אוחזר מתוך http://leeba.org.il/3819

רוג'רס, ק. (1969). חופש ללמוד. ישראל: ספרית הפועלים.

שיחת השבוע. (כב' סיון התשע"ז). פרשת שלח. מן המעיין. גיליון מס' 1589. עמ' 2. כפר חב"ד: המרכז לעזרי שליחות.



[1]  פרשת שְׁלַח־לְךָ֣ הרביעית בספר במדבר: יג' א' – טו' מא'
[2]  עפ"י אתר "גלים"
[3]  במדבר יג' א'-ב'
[4]  פרקי אבות, א' יז'
[5]  במדבר יג' כז'
[6]  חידושי הרמב"ן בבלי שבת כג' ב'
[7]  תהילים פה' יב'
[8] בחידושי אגדות, סנהדרין צז, בתוך "האם מותר לפעמים לשקר?" המהר"ל: (מורנו הגדול רבי ליווא) רבי יהודה ליווא בן בצלאל (נולד בסביבות 1520, ה'ר"פ[1] - 1609, י"ח באלול ה'שס"ט).
[9]  שבת ק“ד א'
[10]  מבוסס על שבת קד'
[11]  עפ"י הרב אברהם גרשון
[12]  במדבר יג' כח'
[13]  שם
[14]  במדבר יג' כט'
[15]  שם
[16]  שם
[17]  במדבר יג' ל'
[18] במדבר יג' לא'
[19] במדבר יג' לב'
[20]  רש"י שם: אוכלת יושביה -  בכל מקום שעברנו מצאנום קוברי מתים. והקב"ה עשה לטובה כדי לטרדם באבלם ולא יתנו לב לאלו. 
[21]  במדבר יג' לב'
[22]  שם
[23]  רש"י שם: אנשי מדות – גדולים וגבוהים וצריך לתת להם מדה כגון גלית גבהו שש אמות וזרת (שמואל א י"ז:ד'). וכן איש מדון (שמואל ב כ"א:כ') איש מדה (דברי הימים א י"א:כ"ג).
[24]  במדבר יג' לג'
[25]  דניאל בלס בתוך "עונג שבת".
[26] אברהם שלונקי (משורר, חדשן של השפה העברית, 1900-1973), הגירסה העברית למקור הרוסי: "לטעם ולצבע אין שותפים".
[27]  ברכות נח' ע"א
[28]  רש"י לבמדבר יג' א'
[29]  בתוך שיחת השבוע
[30]  פסחים סד' ב'
[31]  נשיא שבט יהודה (כלב בן יפונה גם הוא משבט יהודה)
[32]  במדבר יד' א'-ד'
[33]  מסכת תענית דף כט'
[34] במדבר טו' לז'-מא'



[© Smadar Prager, CGP]



Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.

To schedule an appointment please contact at smadarprager@gmail.com or 917-513-1490.

אין תגובות:

פרסום תגובה