יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת: שווה בשווה | פרשת ויגש | ד' טבת ה'תשע"ז

בס"ד

השיעור מוקדש לזכות מרים חיה בת ברכה לרפואה שלימה וישועת ה' כהירף עין

­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת

והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת ויגש

שווה בשווה

הנאום הכי ארוך בספר בראשית,
קרב ענקים (סמוי), 

קנאה ותחרות בין אחים,
ומה הוא באמת תפקידנו בחיים.

חנוכה מאחורינו. שמונה ימים של אורות גבוהים, וסיפורי ניסים גלויים, וישועות, ונפלאות, ותשועות וגבורות, ופרשת וַיִּגַּ֨שׁ מתמזגת עם כל זה בטבעיות רבה, כי גם בה – אם מתבוננים היטב – אותם מוטיבים של אור, וניסים, ונפלאות, וגבורות צצים ועולים מבין השורות.

פרשת וַיִּגַּ֨שׁ ממשיכה את הסיפור שלנו. הסיפור של עם ישאל.  איך ירדנו (למצרים) , שהיא תחילת הגלות, ואיך נעלה (לבית המקדש), שהוא סופן של כל הגלויות.

יוסף במצריים.

וְיוֹסֵף בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה [1]הוא כבר לא נער צעיר וחסר ניסיון. הוא אסיר לשעבר, רחוק מארצו, ממולדתו, ומבית אביו.

הוא איש נשוי, ואב לילדים משלו.

יוסף הוא המשביר המרכזי, יד ימינו של פרעה, המשנה למלך.

ב

פרשה הקודמת, פרשת מִקֵּץ, מגיעים אליו האחים בשליחות אביהם לבקש מזון כִּֽי־כָבֵ֥ד הָֽרָעָ֖ב בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן [2].

יוסף מזהה אותם, אבל הם לא מזהים אותו: וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת [3] וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ. [4] ורש"י ברגישותו מסביר לנו שני דברים, האחד: שיצא מאצלם בלא חתימת זקן ועכשיו מצאוהו בחתימת זקן: קודם כל ברמה הפיזית שני דברים: 1. הוא זיהה אותם בגלל שהם לא היו מגולחים, והם לא זיהו אותו בגלל שהוא כן היה מגולח. 2. לפני 22 שנה הוא היה עדיין ילד שעוד לא גידל שיער על הפנים, בעוד שהיום הוא גבר שמתגלח. הפנים השתנו.
הרמב"ן מוסיף כאן גם "שהם לא נתנו את לבם שיהיה העבד אשר מכרו לישמעאלים הוא השליט על הארץ...[5]" הם לא העלו בדעתם שיש מצב שאחיהם שנמכר לעבד הוא המלך שעומד מולם.
והדבר השני שרש"י אומר הוא: ומ"א ויכר יוסף את אחיו כשנמסרו בידו הכיר שהם אחיו וריחם עליהם והם לא הכירוהו כשנפל בידם לנהוג בו אחוה: וברמה הרגשית, הוא הכיר אותם וריחם עליהם ונהג בהם כאח למרות כל מה שעשו לו, בעוד שהם כשהיתה להם ההזדמנות לרחם עליו ולנהוג בו כאח, לא עשו זאת. יוסף, בניגוד לאחיו, בחר שלא לראות אותם מרחוק. כשיצא לחפשם בפקודת אביו כתוב שהאחים וַיִּרְאוּ אֹתוֹ, מֵרָחֹק;  [6] הכוונה היא לריחוק שבלב. הם היו רחוקים ממנו רגשית. כאילו היה זר. הרי לא יתכן שאפשר לעשות למישהו שקרוב בלב דבר נורא כמו זה שעשו ליוסף.

יוסף כאמור, בחר שלא לראותם מרחוק. הוא בחר לא להתייחס אליהם כאל זרים, אלא לחוס עליהם כמו שאח נוהג באחיו. בקרבה. באכפתיות. באהבה.

יוסף מחליט להעמיד את האחים במבחן, לראות האם השנים עשו משהו, האם הם למדו לקח, האם הם השתנו, האם שינו את דרכיהם. מסביר לנו הרב וולבה: "יוסף רצה לבדוק את היחס של בני לאה לבני רחל".  אברבנאל והגרש"ר מוסיפים לנו: "... ולכן ביקש להעמיד אותם בניסיון דומה למעשה מכירתו, ולראות כיצד יתנהגו בבוא עליהם צרה כזאת, בה יצטרכו שוב להוציא אח קטן מתחת ידי אביהם, ולהניחו להילקח לעבדות, האם ישלימו עם הצער שיגרם לאביהם או ימסרו את נפשם להצילו, ועל ידי בחינה זו ידע יוסף אם השעה כשרה להתודע אליהם, אם לאו.[7]"

{

פרשת מִקֵּץ מסתיימת באמצע המתח. נראה שהדברים רחוקים מפתרון.

מצד אחד יוסף, העליל על בנימין שגנב את גביע הכסף שלו, ודורש שכעונש ישאר עבד שלו.
ומצד שני יהודה, שלקח אחריות על שלומו של בנימין: "... וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל-יִשְׂרָאֵל אָבִיו , ...  אָנֹכִי, אֶעֶרְבֶנּוּ--מִיָּדִי, תְּבַקְשֶׁנּוּ: [8]".

הרבי מלובביץ' מסביר לנו את חשיבותה של הערבות, ומסביר שיהודה הוא זה שמלמד אותנו על ערבות. על דעת הגמרא (בבא בתרא קעג, ב') לומדים את דין הערבות ללווה כספים מיהודה. ועל דעת חז"ל (שבועות לט' ע'א. סנהדרין כז' ע'ב...) "כל ישראל ערבין זה בזה" נלמד מיהודה דוקא, שכן ערבות זו קשורה עם מהותו של יהודה.

אנחנו רואים שמשהו אכן השתנה.

לא רק יוסף גדל, גם הם גדלו. גם האחים השתנו. הם לא אותם אנשים שהיו. ובמיוחד יהודה.

בניגוד לפעם שבה התנכרו לו והתאכזרו אליו מתוך קנאה, הפעם יהודה מוכן לקחת את מקומו של בנימין ולהישאר עבד בארץ מצרים ובתנאי שבנימין יחזור לאביהם. הוא לא מוכן בשום פנים ואופן לגרום לאביו כאב כזה גדול כפי שגרמו לו לפני 22 שנה: "וְעַתָּה, יֵשֶׁב-נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר--עֶבֶד, לַאדֹנִי; וְהַנַּעַר, יַעַל עִם-אֶחָיו.  כִּי-אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל-אָבִי,  וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי:  פֶּן אֶרְאֶה בָרָע, אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת-אָבִי. [9]"

{

וַיִּגַּ֨שׁ אֵלָ֜יו יְהוּדָ֗ה[10]... פותחת הפרשה שלנו. יהודה מדבר אל יוסף ובין השורות, מתוך המילים, אנחנו עדים לקרב ענקים.

מעמד עוצמתי מאין כמוהו.

לכאורה יהודה מתחנף ומתרפס בפני מי שהוא חושב שהוא פרעה, ולכאורה הוא מתחנן בפניו שיתחשב בהם ובמצבם, ובאביהם בארץ כנען.

ולכאורה יוסף, הוא פרעה, רשע ומרושע, מתנכר, מתעמר, מתעקש, נוהג בחוסר הגיון ונטפל עליהם בתואנות והאשמות שווא.

אבל זה רק לכאורה, כי האמת היא שיוסף מעמיד פנים. בתוך תוכו הוא נמס, אוצר ועוצר את דמעותיו. הוא מחכה לרגע בו יוכל לזרוק הצידה את התחפושת ולחבק את אחיו בנימין ואת אחיו הגדולים שמביאים לו את ריח בית אבא. סוף כל סוף, אחרי כל הזמן הארוך הזה.

וזה רק לכאורה, כי האמת היא שיהודה מתייצב מול יוסף בגו זקוף ובאומץ ונחישות בלתי מתפשרת.

יהודה לא ידע שהוא עומד מול אחיו, ועדיין, הוא לא מתנצל, הוא דורש!.

במילים של היום היינו אומרים שהוא "התאבד" , "קפץ ראש לבריכה בלי מים"....

הוא לא נבהל מ"פרעה", הוא לא חשש מ"המלך". כותב הרבי מלובביץ': "הוא פנה אל יוסף בצורה תוקפנית ובלשון חריפה, מבלי לחשוש או להיבהל ממנו או מהסמכות שלו.[11]"

המדרש מתאר זאת כמו שני מלכים המודדים זה את זה בזירת הקרב של שולחן הדיונים: "כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ עָבְרוּ יַחְדָּו[12] זה יהודה ויוסף[13]" או אולי אפילו זוג מתגוששים בזירת איגרוף שמסובבים אחד את השני ובודקים זה את כוחו של זה, מחכים לזה שינחית את המכה הראשונה, וכל הצופים עומדים מסביב, מתבוננים, מסתכלים, אבל לא לוקחים חלק: "אחד באחד יגשו, זה יהודה ויוסף. 
ורוח לא יבא ביניהם, אלו השבטים.
אמרו: מלכים מדיינים אלו עם אלו, אנו מה איכפת לנו![14]"

{

ככה פותחת הפרשה: "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי, יְדַבֶּר-נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי, וְאַל-יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ:  כִּי כָמוֹךָ, כְּפַרְעֹה.[15]"

בעל הטורים, הרב יעקב בן אשר, מסביר לנו שיש כאן עוד מעבר לזה, עמוק יותר:

"ויגש אליו יהודה. בגימטריא זהו להלחם עם יוסף ובגימטריא גם נכנס לפיוס דלשלשה דברים נכנס (וערש''י:)

ויגש אליו יהודה. ס''ת שוה שאמר לו אני שוה לך שכמו שאתה מלך גם אני מלך ועל זה דורש במדרש כי הנה המלכים נועדו: 

בי אדני. פירוש בי עשה מה שתרצה והנער יעל עם אחיו:

כמוך כפרעה. בגימטריא בך אתחיל:[16]"

סופי התיבות של שלושת המילים הראשונות של הפרשה וַיִּגַּ֨שׁ אֵלָ֜יו יְהוּדָ֗ה יוצרות את המילה: שוה.

הבעל טורים כותב שליהודה היו שלושה מסרים ליוסף:

1.      וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה : אני ואתה שווים – אתה אולי מלך במצרים, אבל אני בן מלך, בנו של הקב"ה, וחוץ מזה אני גם מלך שליט בכנען, אני איש חשוב. הרבי מלובביץ מכנה אותו "מלך שבשבטים[17]"

2.      בִּי אֲדֹנִי : אם צריך, אני אלחם בך – אין לי יותר מה להפסיד. אם בנימין לא חוזר לאבא, אין לי חיים. אני מעדיף למות מאשר להשאיר כאן את בנימין. מספיק נכשלתי פעם אחת, עם אחיו של בנימין.

3.      כָמוֹךָ, כְּפַרְעֹה : לא פוחד ממך.– אני עומד מולך במלוא הכבוד, אבל מוכן גם להרוג ולהיהרג.
ואני חושבת שאולי יש כאן גם מסר לעתיד: גם משה לא יפחד ממך! אני לא פוחד ממך, וגם משה לא יפחד ממך. אנחנו אנשים מזן אחר. אנחנו בניו של הקב"ה.

{

עשינו סיבוב שלם.

לפני 22 שנה עמד יוסף מול האחים והתחנן על חייו.

הם שנאו אותו וקינאו בו כי היה שונה מהם. כי הוא היה אחר.

ועכשיו האחים מתחננים בפניו ויהודה עומד מולו ואומר לו: אנחנו שווים?!

איך הם שווים?

ומה קרה שהביא לשינוי בעמדות האלה? לשינוי תפיסת העולם?

התשובה היא: הם גדלו.

אבל לא רק שהשנים עברו. הם עבדו במהלך השנים האלה, הם עברו דברים, והם הבינו דבר או שניים על עצמם ועל העולם.

יש אנשים שעוברים חיים שלמים והם עדיין תקועים בגיל 13 או 7 או 32, ולא זזים. מבכים את מר גורלם, או מעלים גרא על רגעי השיא של עצמם.

אבל יש אנשים שעושים משהו בזמן שעובר. הם לא עומדים במקום.

יש אנשים שלא מסתפקים בלהיות קורבנות של החיים.

יש אנשים שמבינים שאמנם הַכֹּל צָפוּי אבל הָרְשׁוּת נְתוּנָה[18].

זה שהחיים התחילו בצורה קשה מסויימת, לא אומר שבהכרח ככה הם צריכים להסתיים.

או זה שקורה משהו קשה פתאום באמצע החיים, לא אומר שבהכרח כל החיים עכשיו יהיו קשים.

מה שקורה הוא בבחינת הַכֹּל צָפוּי, והוא לא בשליטתנו.

אבל מה שאנחנו בוחרים לחשוב, להרגיש, ועושים עם מה שקורה, זה בבחינת - הָרְשׁוּת נְתוּנָה , זה בשליטתנו.

{

אנחנו רואים בפרשתנו שבסוף הסיבוב הנוכחי, התכונה שבגללה הציקו ליוסף בילדותו, שבגללה צחקו עליו וירדו עליו בצעירותו, שבגללה קנאו בו ושנאו אותו.

אותה תכונה מתגלה להיות הכישרון המיוחד שלו, זה שמציל את חייו:

הכישרון שלו לחלום חלומות ולפרש אותם.

בהשגחה פרטית סובב הקב"ה את הדברים כך שיוסף יוכל לגַלות את הכוחות שלו. דבר שהוא לא יכל לעשות כל עוד נשאר עם בני משפחתו.

אני חושבת שיוסף היה חייב לגלות את עצמו הרחק מאביו – כי כל זמן שהיה באהלו של אביו, יעקב פינק אותו, גונן עליו, חסך ממנו קשיים. יוסף לא יכל לגלות את הכוחות שלו בתנאים האלה.

כדי לגלות את הכוחות שלו הוא צריך היה לעבור קשיים, מסכת יסורים ממש, חדר כושר לנשמה, ולהתגבר עליהם בעצמו.

אם יוסף לא היה עובר את כל זה, הוא לא היה מגיע להיות המשביר המרכזי של מצריים, והמשנה לפרעה.

כותב האדמו"ר מביאלא: "נמצא שכל הייסורים והצרות, טומנים בחובם טובות גדולות לאדם, לרוממו ולהעמידו על עמדו. ואף שהאדם אינו מכיר תמיד בעת הצרה בגודל טובתה, ומטעם זה היא צרה ומצוקה, כיון שטובתה נסתרת, ורק כשיכיר תוצאתה יבין ויראה מה היה סיבת הטובה שנצרכה לבוא בדרך צרה וייסורים דווקא. מכל מקום מצד האמת הדבר ברור ביסודות האמונה ויסודי הדת, שכל הייסורים כולם טובות הם לאדם.[19]"

{

ועדיין כהורים אנחנו מתקשים, כמו יעקב אבינו, לראות את הילדים שלנו מועדים, נופלים, מתקשים, כואבים. יש לנו נטייה לגונן עליהם, ולנסות לחסוך מהם את צערי העולם.

כמו אז גם היום, הורים שוגים, וגורמים לאחים לקנא אחד בשני, לשנוא אפילו אחד את השני, רק בגלל שהם לא מספיק חזקים לעשות את מה שצריך לעשות: להיות אולי קצת פחות חבריים, ויותר הוריים, ולחנך. לשים גבולות, להגיד לא, לגעור כשצריך, ולא להתנחמד ולהסתחבק על מנת למצוא חן.

יש מקום גם לזה, להסתחבקות וליחסים חבריים. אבל לא כשצריך לחנך. זה לחוד וזה לחוד.

ואולי אם יעקב לא היה מפנק את יוסף ומבדיל אותו מכל שאר האחים הם לא היו מקנאים בו כל כך.

ואולי אם יעקב היה מדבר עם יוסף ומניא אותו מלספר את חלומותיו בצורה שסיפר. 

ואולי אם יעקב היה תופס את בניו הגדולים לשיחת מוסר...

ואולי, ואולי, ואולי, ואולי לא היו הדברים מעולם[20].

אבל בטוח שיש לנו כאן מה ללמוד:

לא יעזור, יש לנו אחריות, יש לנו כהורים השפעה גדולה מאוד על יחסי האחים במשפחה.

אנחנו הנהג. אנחנו מחזיקים את ההגה. ולאן שנוביל, לשם יגיעו כולם.

{

בעבודה עם משפחות אנחנו תמיד מנסים לזהות מעגליות.

מעגליות, היא כלי עבודה טיפולי שבאמצעותו לומדים לזהות את הסימפטומים שמתחת לבעיה.

לדוגמא, אם למשל תספר לי אמא שכל בוקר היא לא מספיקה שום דבר, הכל לחוץ, הילדים מעצבנים, אף אחד לא משתף פעולה, אפילו קפה היא לא מצליחה להגניב, והיא מוצאת את עצמה צועקת.

בבירור נוסף עם המשפחה אנחנו נגלה שזה לא קורה רק בבוקר.

זה קורה גם בערב באזור שעת ארוחת הערב וההשכבה של הילדים.

וזה קורה גם אחר-הצהריים כשכולם מגיעים הביתה מהעבודה ובית הספר.

אנחנו בעצם מבינים שזה לא אירוע מקומי, אלא תופעה שחוזרת על עצמה: להלן, מעגליות.

בניתוח המעגליות נגלה ככל הנראה שהאמא הזו לא מתמודדת טוב עם לחץ של זמן.

זה לא משנה מה יהיו האירועים מסביב, אם יש כאן מוטיב של זמן דחוק ולחוץ – זה ישפיע עליה לרעה.

במובן מסויים זה כמו מלבושים שונים על אותו דבר. כמו כיסוים למיטה.

אני קוראת לזה תחפושות. או מסכה.

אותה המיטה, אבל כל פעם כיסוי אחר. או אותו הפרצוף מתחת למסכות שונות.

הכלי הזה מאפשר לנו לראות שבעצם יש אפשרות למצוא מקום שבו נוכל לעשות משהו אחר, לקבל תוצאה אחרת.

כידוע: אי אפשר להמשיך לעשות את אותו הדבר ולצפות לקבל תוצאה אחרת[21].

אולי להתעורר טיפה'לה יותר מוקדם בבוקר.

אולי לקבל את העובדה שאי אפשר להספיק את הכל.

אולי להוריד את הציפיות לכך שהכל ייעשה בשלמות.

הכל בהתאם להורה המסויים, ותכונותיו הייחודיות.

יחד עם ההורה נמצא איפה הוא או היא מרגישים שאולי היו יכולים לעשות משהו אחר. אין טעם לקחת על עצמנו משהו שהוא מעבר לכוחותינו. גם לעצמנו, כמו לילדים, צריך להציב מטרות ברות השגה, כאלה שאפשר להתמיד בהם. אחרת כל מה שיושג יהיה הרבה מפח נפש, וייאוש, ופחד להמשיך ולנסות.

וכמובן, ברגע שנקודה אחת בשרשרת המעגלית הזו תשתנה, המעגליות כולה תשתנה, ותשתנה כמובן גם התוצאה. ככה מייצרים שינוי. לאט לאט. כל פעם צעד קטן.

{

הרב אלחנן סמט כותב ש"נאום יהודה בראש פרשת ויגש הוא הדיבור הארוך ביותר בספר בראשית: שבעה-עשר פסוקים (218 מילים). הוא מביא את התסבוכת בעלילת הסיפור לשיאה הדרמטי - נאום זה הוא שמביא את יוסף להתגלות לאחיו: "וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק... וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ, בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו. וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ, בִּבְכִי... וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי;"[22]."

מסביר הרמח"ל שככל שאנחנו מתבוננים יותר בעלם שסביבנו, אנחנו רואים את גדלותו של ה' , אנחנו מבינים שהכל כאן בהשגחה הכי פרטית שאפשר, וכשרואים ונוכחים בזה נדבקים בה' עוד יותר, וקל יותר לבטוח בקב"ה ולהגיע למצב שהוא נשענים עליו לחלוטין ובוטחים בו ללא סייג: "וישליך יהבו על ה' לגמרי, כאשר ידע, כי ודאי אי-אפשר שיחסר לאדם מה שנקצב לו. וכמו שאמרו, זכרונם לברכה במאמריהם[23]: "כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש-השנה" וכו'. וכן אמרו: "אין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלא נימא[24]"."

אי אפשר לקבל שום דבר מעבר למה שנקצב לנו בראש השנה.
לטוב ולרע.

מה שאנחנו אמורים להפסיד, או להרוויח. הכל מכּתוב.

באותו האופן מסלולו של האדם בחיים, המסע שלו, הוא ייחודי לו, ושלו בלבד.

אף אחד לא יכול לקחת את זה ממנו. והוא לא יכול לקחת את מה שלא שלו ממישהו אחר.

תפקידו של יוסף בסיפור הוא שלו, ושלו בלבד.

הוא יועד להיות בעל החלומות, המשנה לפרעה, המשביר המרכזי של מצריים.  רק הוא.

תפקידו של יהודה הוא שלו, ושלו בלבד.

הוא יועד להיות ראש השבטים, גוא אריה, אביו של משיח בן דוד. רק הוא.  

ועדיין, יהודה ויוסף שווים.

שווים בחשיבותם.

אבל התפקיד של יוסף הוא שלו בלבד, והתפקיד של יהודה הוא של יהודה בלבד.

לא יכול היה להיות סיפור יוסף בלי יהודה, ולא יכל היה להיות סיפור יהודה בלי יוסף.

{

לפני שבוע ישבנו כאן מסביב לשולחן וסיפרנו סיפורי ניסים. כל אחת והסיפור שלה. כל אחת ורק סיפור אחד מעשרות ואולי מאות סיפורי ניסים שקרו לה ו/או לאנשים שהיא מכירה.

ככל שאנחנו, כבני אדם, כהורים, נהיה מודעים יותר לכך שהעולם מתנהל בהשגחה פרטית, ושכל אחד כאן כדי להשלים את ייעודו, ושייעודו של אחד אינו דומה לזה של חברו, יקל עלינו לגדל את הילדים שלנו ללא תחרות ביניהם. כי כל אחד באמת יחיד ומיוחד, ולכל אחד האיכויות שלו, וכל כשרון הוא מתנה מה', וכולם שווים בנחיצותם. אין אחד שכשרונו שווה יותר משל מישהו אחר.

כמו שאבא ואמא אינם זהים, אבל שווים בחשיבותם.

כך גם הילדים, "כשם שפרצופיהם שונים[25], כך הם גם אינם זהים בתכונותיהם, באופים, בכישרונותיהם, ובייחודיות שלהם – אבל הם תמיד תמיד שווים בחשיבותם ובערכם.

יש צורך בתרומה המאוד ספציפית שלהם למשפחה ולעולם.

הם אולי לא מושלמים, אבל בלעדיהם זה - העולם, המשפחה - לא יהיה מושלם.

במקום לחפש מחוצה להם למי להידמות, אנחנו צריכים להבהיר להם שהם צריכים לחפש פנימה.

הם צריכים למצוא את עצמם ולהיות הגרסה הכי טובה של עצמם.

לא לקנא באנשים אחרים על מה שיש להם שאין להם....

אלא להבין שאין פייר, ואין שווה שווה, ושווה בשווה – יש שוני שמעשיר ומעצים ומשפר את כולנו.

לכל אחד יתרונות אחרים וצרכים אחרים.

וההורים אוהבים את כולם שווה בשווה, אבל נותנים לכל אחד את מה שהו צריך.

ילדים שגדלים עם המסר הזה באווירה של הבית, ארוג בתוך החינוך וההתנהלות, גדלים עם תחושה שהם שווים הרבה.

לא רק שווים במובן של equal. אלא בעיקר שווים במובן של value. שווי ערך.

ככה מגדלים ילדים עם ערך עצמי גבוה. זה מה שגורם לילד לצמוח עם ביטחון עצמי גבוה.

{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז

שיעור ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר ב'ה כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.

{

מקורות:

אגמון, ד. (אין תאריך) ויגש. אוחזר מתוך http://www.mudaut.co.il/news/weekly.asp?Weekly_ID=1068

הרב הלוי ברוד, מ.מ. (עורך). (2007). מלך שבשבטים. ויגש. על-פי הרבי מלובביץ, ליקוטי שיחות כרך ל', עמ' 215. בתוך שולחן שבת, עמ' 97. ישראל: מכון ליובאוויטש.

הרב הלוי ברוד, מ.מ. (עורך). (2007). אחדות של מלכות, פרשת ויגש. עמ' 96. בתוך שולחן שבת, עמ' 97. ישראל: מכון ליובאוויטש.

הרב בלוי, ש. ד. (עורך). (ה'תשע"ב). פרקי אבות מִילֵּי דַּחֲסִידוּתָא. עמ' פ'. כפר חב"ד: לדורות הוצאה לאור.

הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא. חמישה חומשי תורה עם ביאור המקרא בדרך הפשט. בראשית. עמ' תקיב-תקיג. ירושלים: לשם ספרי איכות.

הרב וולבה, ש. (ה'תשס"ט). שיעורי חומש. בראשית. (עמ' שנב'). ירושלים: משפחת וולבה.

לוצאטו, מ. ח. (ה'תש"ע). ספר מסילת ישרים. עמ' רב. ירושלים: הוצאת ספרים פלדהיים.

מאירוביץ, ג. (15.12.2016). נקודתיים: פרקי מחשבה - להרגיש טוב. בתוך המשפחה, עמ' 18.

הרב מילר, ח. (עורך). (2007). סוף מעשה לפרשת ויגש על-פי שיחת שבת פרשת ויגש תשנ"ב. בתוך ספר בראשית - מהדורת לבייב, עמ' 326. ברוקלין:  קול מנחם.

הרב סמט, א. (אין תאריך). פרשת ויגש - נאום יהודה ואפשרות הרשומון בסיפור המקראי. אוחזר מתוך http://www.etzion.org.il/he/

רבי ראובן, פ. (אין תאריך). בראשית – בעל הטורים , פרשת ויגש. אוחזר מתוך http://www.ateret4u.com/online/f_01618.html

---

[1]  בראשית מא' מו'

[2]  בראשית מז' ד'

[3]  בראשית מב' ז'

[4]  בראשית מב' ח'

[5] הרמב"ן שם

[6]  בראשית לז' יח'

[7]  פשוטו של מקרא, לבראשית מב' ח'

[8]  בראשית מג' ח' ו-ט'

[9]  בראשית מד' לג' ו-לד'

[10]  בראשית מד' יח'

[11]  על-פי שיחת שבת פרשת ויגש תשנ"ב

[12]  תהילים מח' ה'

[13]  מדרש רבה, בראשית, פרשה צג ויגש ב': מלכים מדיינים אלה עם אלה

[14]  בראשית רבה, שם

[15]  בראשית מד' יח'

[16]  "בעל הטורים" (רבנו יעקב בן אשר), לבראשית מד' יח'

[17]  רש"י ויחי מט' ט' שיהודה נמשל לארי – "מלך שבחיות" חגיגה יג' ב'

[18]   אבות ג' טו'

[19]  בתוך המשפחה: 'מבשר טוב' – האדמו"ר מביאלא, הרב בצלאל שמחה מנחם רבינוביץ

[20]  ואולי, משירי רחל

 [21] גדרת הטירוף עפ"י אלברט אינשטיין: "חזרה על אותה פעולה שוב ושוב וצפייה לתוצאות שונות".

[22]  בראשית מה' א'-ג'

[23]  ביצה טז' א'

[24]  יומא לח' ב'

[25]  ברכות נח'

[© Smadar Prager, CGP]

---

www.smadarprager.com

Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.

To schedule an appointment please contact at smadarprager@gmail.com or 917-513-1490.