יום שני, 14 בנובמבר 2016

יַהֱדוּת וְהוֹרוּת: להתקדם מֵעֵבֶר לעָבַר | פרשת וירא | יד' מרחשוון ה'תשע"ז

­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת וירא
להתקדם מֵעֵבֶר לעָבַר
מסתבר שזוית הראיה קובעת הכל.
אשת אברהם ואשת לוט, שתיהן מסתכלות אבל כל אחת ממקום אחר.
והשאר הסטוריה, התוצאה כמובן שונה: שרה מתברכת בפרי בטן, ועירית הופכת לנציב מלח.
ומה אנחנו יכולים ללמוד מהן על זוגיות טובה.

פרשת וַיֵּרָ֤א היא כביכול הֶמשכה הישיר של פרשת לך לך.
הסיבה שהן בכל זאת מופרדות אומר הרבי מלובביץ' היא "
שפרשת וַיֵּרָ֤א היא פרשה בפני עצמה, עם תוכן עצמאי משלה, עם מסר מיוחד, שנרמז בשמה "וַיֵּרָ֤א"."
פרשת לך לך מספרת על אברהם אבינו טרום הברית מילה, ופרשת וַיֵּרָ֤א מספרת על אברהם אחר, שכבר אינו ערל, אלא לאחר שמל את עצמו בגיל 99. אחרי שכבר נימול "החיבור הרוחני עם המצווה הופך להיות חתום וקבוע בבשר האדם. וזו הכוונה בשם הפרשה "וַיֵּרָ֤א": התגלות, ה' התגלה לאברהם... בתוך חייו הגשמיים."

שלושה ימים אחרי המילה מגיעים שלושה מלאכים מגיעים לבקר את אברהם. אברהם, למרות כאביו העזים, רץ אליהם. לא הולך, רץ! ומתחנן לפניהם שיבואו להתארח אצלו, שלא יעברו ליד הבית שלו מבלי להיכנס ולאכול משהו. ואז הוא ממהר חזרה ומבקש משרה להכין עוגות מקמח וסולת: "וַיְמַהֵ֧ר אַבְרָהָ֛ם הָאֹ֖הֱלָה אֶל־שָׂרָ֑ה וַיֹּ֗אמֶר מַֽהֲרִ֞י שְׁל֤שׁ סְאִים֙ קֶ֣מַח סֹ֔לֶת ל֖וּשִׁי וַֽעֲשִׂ֥י עֻגֽוֹת:[1]"

אנחנו רואים כאן מעשה חסד בלתי רגיל של אברהם היוצא מגדרו כדי להכניס אורחים ולארח בסבר פנים יפות ובהרחבה, ומכל הלב. ואת אשתו, שרה, שמיד מוכנה להרתם ולעזור ושואלת בעינייניות: "האם קמח אתה רוצה או סולת[2]", ורש"י מפרש[3]: "סלת לעוגות, קמח לעמלן של טבחים...".
בגמרא פירשו[4]: "מכאן שהאשה, צרה עיניה באורחים יותר מן האיש", ומבאר שם רש"י: "היא (שרה) אמרה קמח והוא (אברהם) אמר סולת". וכוונתו ששרה רצתה להכין מהקמח הפשוט יותר, ואברהם ביקש שתכין מהסולת המשובחת יותר.

כותב הרב מרדכי אליהו: "אם נסביר את הגמרא באופן שונה נבין ש"עיניה צרות באורחים" – לא כצרות עין , חלילה, אלא באופן אחר, כפי שפירשו חז"ל[5] "אשה מכרת באורחין יותר מן האיש".
שרה "הצירה את עיניה" והתבוננה באורחים ובכך הכירה שאינם אנשים פשוטים כלל וכלל." כמו שמצמצמים את העיניים כשרוצים להיטיב לראות למרחק.
"אברהם לא ראה בכן וחשבם לאנשים פשוטים (כפי שהביא רש"י "כסבור שהם ערביים") והוא ביקש להביא להם רק קמח. אך שרה העמיקה לראות שמדובר באנשים חשובים ומן הראוי להביא להם דבר משובח יותר – סולת!"

{

ובניגוד גמור לשני הצדיקים אברהם ושרה, אנחנו פוגשים בפרשה עוד זוג. עירית[6] ולוט. עירית אשתו של לוט, אחיינו[7] של אברהם.
עירית ולוט התגוררו במקום אחר - בסדום ועמורה.
ובסדום ועמורה חטאו בגילוי עריות, בזימה, ברשע, ובגאווה.

בסדום ועמורה לא אהבו אורחים בכלל. כך-כך לא אהבו אורחים שהכינו מיטה מיוחדת שעליה התבקשו האורחים לשכב לפני שניתנה להם הרשות להיכנס לעיר: אם היו ארוכים יותר מהמיטה היו מקצצים את רגליהם כדי להתאים אותם לאורכה של המיטה, ואם היו קצרים יותר מהמיטה היו מותחים אותם כדי להתאים אותם לאורכה של המיטה[8]. ומכאן הביטוי "מיטת סדום" הבא לתאר "מצב דחוק המגביל חופש פעולה או תנועה, או להמחשת מצב בו מנסים להתאים בכוח רעיון או אידאולוגיה, לתבנית או כותרת נתונה.[9]"

הרֶשע בסדום היה הנורמה. "מסופר במדרש רבה[10]" כותב יוחנן כהן "על אותה ריבה שנתנה פת לעני, וכשגילו זאת תושבי העיר, הביאו את הנערה לשופטים, ופסקו השופטים, שיש לנערה משפט מוות על אשר עזרה לעני. נפסק דינה, שימשחו אותה בדבש מכף רגלה ועד קודקודה, ובאו דבורים ועקצו את כל בשרה, ותעל צעקתה השמיימה.
הרֶשע הצליח לנצח כל חלקה טובה שאולי עוד היתה שם, עד כדי כך שאנשי סדום העבירו חוק שכל מי שבא להתארח בעירם יאנסו אותו ויגנבו את כל כספו. וכך נאמר במדרש: "כך התנו אנשי סדום בינהם, אמרו "כל אכסניא שהוא בא לכאן, יהו בועלים אותו, ונוטלים את ממונו[11]".

אבל לאברהם איש החסד, היה קשה לקבל את העובדה שלא נשאר אפילו צדיק אחד בסדום, וכשה' מודיע לו שהוא עומד להשמיד את סדום ועמורה הוא שואל את ה': "הַאַ֣ף תִּסְפֶּ֔ה צַדִּ֖יק עִם־רָשָֽׁע:[12]" ולאורך תשעה פסוקים[13] אברהם ממש מתמקח עם הקב"ה:
ואם יהיו חמישים צדיקים תוותר להם?
וה' עונה: אם יהיו חמישים בזכותם לא אשמיד את העיר.
ואם יהיו ארבעים וחמישה, מה אז?
טוב, גם אם יהיו ארבעים וחמישה, לא אשמיד.
ומה לגבי ארבעים?
גם אם יהיו ארבעים לא אשמיד.
ושלושים?
גם שלושים.
ועשרים?
גם עשרים.
ועשרה?
גם אם יהיו עשרה לא תינצל העיר בזכותם.

{

שלושת האורחים שבאו לבקר את אברהם, היו בעצם שלושה מלאכים.
האחד, המלאך רפאל, נשלח לרפא את אברהם. השני נשלח לבשר לשרה את הבשורה שהיא עומדת להרות וללדת את יצחק. והשלישי נשלח להודיע ללוט שהקב"ה עומד להחריב את סדום ועמורה.[14]

ובעיר הזו חיה עירית. והרוע נדבק גם בה. לוט, שהיה אחיינו של אברהם, חי איתו תקופתת מה וספג ממנו הכנסת אורחים. הוא הגניב את האורחים (המלאכים) לתוך העיר והכניס אותם לביתו. הוא הציע להם פת במלח ומים להרוות את צימאונם. ומכיוון שאזל המלח, ביקש מאשתו ללכת להביא קצת מהשכנים. עירית, אשתו, בעוברה מדלת לדלת לבקש מלח, רמזה לשכניהם שיש בביתם אורחים. האורחים צבאו על ביתו של לוט ודרשו ממנו להוציאם לרחוב על-מנת שיוכלו להרוג אותם. לוט היה מוכן להוציא לאספסוף את בנותיו הבתולות ובלבד שלא יפגעו באורחיו לרעה: "הִנֵּה־נָ֨א לִ֜י שְׁתֵּ֣י בָנ֗וֹת אֲשֶׁ֤ר לֹא־יָֽדְעוּ֙ אִ֔ישׁ אוֹצִֽיאָה־נָּ֤א אֶתְהֶן֙ אֲלֵיכֶ֔ם וַֽעֲשׂ֣וּ לָהֶ֔ן כַּטּ֖וֹב בְּעֵֽינֵיכֶ֑ם רַ֠ק לָֽאֲנָשִׁ֤ים הָאֵל֙ אַל־תַּֽעֲשׂ֣וּ דָבָ֔ר כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן בָּ֖אוּ בְּצֵ֥ל קֹֽרָתִֽי:[15]". ומכיון שמצאו צדיק (יחסי) אחד בסדום, שהיה מוכן לסכן את עצמו ואת בני ביתו כדי להציל את אורחיו, גילו לו המלאכים שהקב"ה עומד להשמיד את העיר ושעליו לאסוף את משפחתו ולהימלט מיד. המלאך גבריאל[16] התרה והתנה: אתם תינצלו אבל רק אם לא תביטו לאחור.  

אבל עירית, אשת לוט, לא יכלה להתאפק והסתכלה לאחור והפכה לנציב מלח: "וַתַּבֵּ֥ט אִשְׁתּ֖וֹ מֵאַֽחֲרָ֑יו וַתְּהִ֖י נְצִ֥יב מֶֽלַח:[17]".
יש אומרים שליבה נכמר על בנותיה וחתניה שנשארו מאחור, והיא ביקשה לבדוק אולי בכל זאת הם יצאו מהעיר להצטרף אליהם[18].
ויש אומרים שהיה לה מאוד קשה להיפרד מכל נכסיה, והיא לא הזילה אפילו לא דמעה מלוחה אחת של צער וחרטה על עוונותיה[19].
ורש"י מפרש: "ותהי נציב מלח – במלח חטאה ובמלח לקתה... [20]" והרב וולבה אומר: "לכאורה מה הראיה שחטאה במלח? אלא שיש כלל בתורה, שהעונש בא על דרך "מדה כנגד מדה", מהעונש אפשר לדעת מה היה החטא."
בין אם כך ובין אם כך, הסוף ידוע. עירית הביטה לאחור והפכה לנציב מלח "ועתיד אותו נציב מלח להישאר עד תחיית המתים, ואין המלח פוחת כלום לא בקיץ ולא בחורף.[21]"

{

מידה היא לא רק יחידת מידה. או מידה כנגד מידה במובן של עין תחת עין.
מידה מלשון מוֹדֵד. מָדוּד.
אפשר למדוד כמויות של דברים, אבל אפשר גם למדוד אורך ורוחב ועומק וגובה, ולְכַּמֵּת דברים כמו משקל ונפח. וגם להגדיר גודל של בגדים ונעליים.
אבל בעברית מידה היא גם תכונת אופי.

יש תכונות אופי טובות יותר מאחרות, קוראים להן מעלות. ואת הפחות טובות שקוראים להן חסרונות,  אנחנו עמלים לשנות, כי בבסיסנו כולנו רוצים להיות טובים.

רואים זאת היטב אצל ילדים שכשתופסים אותם על "חם" הם מנסים מיד להכחיש "לא , לא עשיתי את זה!". לא כי הם פוחדים מהעונש, כי הם לא רוצים שההורים שלהם יחשבו שהם לא טובים. הם רוצים להיות אהובים, להרגיש שהם בסדר, ושההורים שלהם גאים בהם.
רואים את זה היטב גם אצל אנשים מבוגרים, ואפילו כאלה שעושים דברים שלא ייעשו, והם יתרצו ויעשו עם עצמם ראציונליזציה של הדברים עד שהם יוכלו שוב להסתכל על עצמם באור חיובי.

ראיתי בטלויזיה תוכנית על מכורים להרואין. אחת המרואיינות היתה אישה צעירה בת 24 והיא בהריון בחודש השמיני. כששאלו אותה למה היא לא הולכת למרפאת מתאדון לגמילה תשובתה היתה: "אני לא רוצה להעביר את התינוק בבטן ייסורי גמילה." ברור לכולנו שזו תשובה חסרת היגיון לחלוטין, אבל מבחינתה, אפילו במצבה הירוד, ועם כל כמה שהיא חסרת ערך בעייני עצמה, היא סידרה לעצמה בראש את הדברים בצורה כזו שהיא תיראה לעצמה טובה. אמא שמגינה על התינוק שלה. אמא טובה. וכל זה כדי שהיא תוכל להמשיך להזריק לעצמה הרואין בלי להתמודד עם ייסורי הגמילה וחיים ללא הסם החוצץ בינה לבין ההתמודדות עם העולם, בולם הזעזועים הרגשיים שמהם היא בורחת.

{

אין בני זוג שלא מוצאים את עצמם בזוגיות שבה יש לפמעים חיכוכים, חוסר הסכמה, מריבות וכיוב'.
וזה לגמרי נורמלי, כי בכל מקום שבו יש שני אנשים, יש גם רצונות מנוגדים. כל אחד הוא אדם בזכות עצמו עם רצונות משלו, העדפות משלו, מצבי רוח משלו וכד'.

בני זוג הרבה פעמים ימצאו את עצמם מודדים אחד את השני במד המידות האישי שלהם.
הוא יכול לומר: "אני לא מבין ממה היא מתרגשת, מה אכפת לה בכלל מ____." והיא תאמר: "אני לא מבינה איך אתה כזה אדיש."
וחשוב להבין ששניהם צודקים.
עבורו אין סיבה להתרגשות, עבורה לא להתרגש מ____ זו אדישות.
כל אחד מבני הזוג מודד את העולם אחרת, מרגיש אחרת לגבי העולם, ולכן גם פועל בו בצורה שונה.

{

על מנת שחיי הנישואין יצליחו, בני הזוג נדרשים להגיע לאינטימיות גופנית ורגשית. כדי שהאינטימיות הזו תתאפשר צריך כל אחד מבני הזוג להיות אמיץ מספיק כדי לחשוף את עצמו, על מעלותיו ועל חסרונותיו. כל אחד מבני הזוג צריך גם להרגיש בטוח מספיק כדי לגייס את האומץ הנדרש.
והביטחון הזה כל כך שביר, כל כך עדין.

"כל קונפליקט מתחיל מפגיעה בערך" שיננה לנו תלמה בר-אב, המרצה שלנו בקורס 'יסודות' שנה א' במכון אדלר.

ברגע שאחד מבני הזוג מרגיש פגיעה בערכו: לא מובן, לא מוערך, לא חשוב מספיק, לא משמעותי מספיק וכד', הוא מיד יוצא להגן על עצמו, ושולח חיצים אל המקום הרגיש של בן הזוג השני כמענה.
ומבלי ששמים לב לכודים בני הזוג במריבה, בויכוח, בדיון לוהט.

כל אחד רוצה להרגיש שהוא טוב, וקשה להרגיש טוב כשמרגישים לא מובנים, לא חשובים מספיק, או לא משמעותיים מספיק.
כך כל אחד נלחם כדי לחפש מהשני את האישור, שהוא טוב, כדי להיות מאושר.

וזה כל כך חשוב שבני זוג יוכלו לעשות את זה אחד עבור השניה, ואחת עבור השני, כי זה מהות הנישואין: להיות האחד/האחת שבעייניו/ה תמיד רואים את עצמנו באור חיובי. נישואין משמעו לשאת אחד את השני, אחד את המקומות הרגישים של השני, לאחוז זה בזו ולתת תחושת ביטחון, כדי שאפשר יהיה לעבור את אתגרי החיים ביחד.

יש בני זוג פנקסנים: יש להם פנקס (בראש) ובו מפורטים כל הפעמים שבהם העליבו אותם, פגעו בהם, לא התחשבו בהם, או ביטלו את דעתם. ובכל קונפליקט הפנקס נשלף ובמקום להתעסק באי ההסכמה הנוכחית, ובמקור האמיתי לקונפליקט, מגישים מיד רשימת מכולת של תביעות עלבון מהעבר.

הם כל הזמן מסתכלים אחורנית על מה היה, במקום להתעסק בכאן ובעכשיו עם המבט קדימה.
הם מתסכלים על ההווה בפרספקטיבה של העבר, במקום לבחור זוית ראיה אחרת, ולהביט בעין טובה, ולמצוא את התכונה הטובה ולהתמקד בה, כדי שאפשר יהיה לעבור הלאה, למקום שבו אפשר להתקדם מֵעֵבֶר לעָבַר, להתחבר מחדש, ולהשאיר את העָבַר בעָבַר.

הם אולי לא הופכים לנציבי מלח כמו אשת לוט, אבל מערכת היחסים מאבדת לאט לאט מטעמה בכל פעם עוד קצת. מלח במידה אמנם מסוגל לשמר ולשפר את טעמו של המזון, אבל כמות גדולה של מלח תקדיח את התבשיל[22].


{

גוש המלח של אשת לוט, ניצב על פי המסורת, בהר סדום וניתן לראותו בסמוך לכביש הראשי צפונית למפעלי ים המלח. אוחזר מתוך http://www.tourisrael.org.il   

מקורות:

הרב אליהו, מ. (אין תאריך). ערב פסח היום ! אין לנו קמח חמץ בבית זה כמה ימים. אוחזר מתוך http://www.harav.org/Torato/ArticleDetail.asp?ID=3149

בר-אב, ת. (אין תאריך). יחסים – מסע שלא נגמר. עמ' 71, תל אביב: רז הוצאה לאור.

הרב וולבה, ש. (ה'תשס"ט). שיעורי חומש. בראשית. (עמ' קס'). ירושלים: משפחת וולבה.

כהן, יוחנן. (יח' תשרי ה'תשנ"ז). חטאי סדום בראשית יח-יט. מעליות, בטאון ישיבת ברכת משה. אוחזר מתוך http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/maaliyot/hetey-2.htm

מילר, ח. (2007) שם הפרשה לפרשת וירא ע"פ ליקוטי שיחות, הרבי מלובביץ' חלק י, עמ' 49 ואילך; שיחת שבת פרשת וירא תשנ"ב, בתוך ספר בראשית, עמ' 101, מהדורת לבייב, קול מנחם.




[1]  בראשית יח' ו'
[2]  ילקוט מעם לועז בראשית א, וירא יח' ו', עמ' שנא
[3]  רש"י לבראשית יח' ו': קמח סלת: סלת לעוגות, קמח לעמלן של טבחים, לכסות את הקדרה, ולשאוב את הזוהמא:
[4]  בבא מציעא פז' א'
[5]  ברכות י' יב'
[6]  פרקי דרבי אליעזר פרק כה
[7]  בן הרן בן תרח שהיה אביו של אברהם (נחור בן נוסף, בנו בתואל אב רבקה).
[8]  ספר הישר, פרשת וירא, עמ' נח-סב, הוצאת המשורה, בני-ברק, תשנ"ד.
[9]  ויקיפדיה
[10]  וירא, נ'
[11]  בראשית רבה, נ'
[12]  בראשית יח' כג'
[13]  בראשית יח' כד'-לב'
[14]  רש"י לבראשית יח' ב': והנה שלשה אנשים: אחד לבשר את שרה ואחד להפוך את סדום ואחד לרפאות את אברהם, שאין מלאך אחד עושה שתי שליחיות.
[15]  בראשית יח' ט'
[16]  ילקוט מעם לועז, בראשית א, וירא יט' כו', עמ' שפ
[17]  בראשית יט' כו'
[18]  ילקוט מעם לועז, שם
[19]  שם
[20]  רש"י לבראשית יט' כו': ...אמר לה תני מעט מלח לאורחים הללו, אמרה לו אף המנהג הרע הזה אתה בא להנהיג במקום הזה:.
[21]  ילקוט מעם לועז, שם
[22]  כינוי לתבשיל מקוקל - פראפרזה על ברכות לד' א': תנו רבנן: העבור לפני התיבה – תריך לסרב, ואם אינו מסרב – דומה לתבשיל שאין בו מלח, ואם מסרב יותר מדאי – דומה לתבשיל שהקדיחתו מלח. 


[© Smadar Prager, CGP]



Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
To schedule an appointment please contact at smadarprager@gmail.com or 917-513-1490.

אין תגובות:

פרסום תגובה