יום שישי, 19 באוגוסט 2016

יהדות והורות: איזה שיעור יכולים הורים ללמוד ממשה רבינו / פרשת ואתחנן ה'תשע"ו

­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת
והפעם: הגיגים על פרשת ואתחנן
איזה שיעור יכולים הורים ללמוד ממשה רבינו

הרבה דברים גדולים מתרחשים בפרשת ואתחנן, הפרשה השניה בספר דברים:
משה רבינו עולה על הר נבוֹ לראות את הָאָרֶץ, אֶת אֶרֶץ ישראל, אליה לא יוכל להיכנס;
המשפט שהכי מזוהה עם היהדות ועם ישראל[1]: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד" נאמר בה;
ועשרת הדברות מפורטות שוב[2].

וקורה עוד משהו.
משה מספר לעם ישראל על חמש מאות וחמש עשרה התפילות שהוא התפלל לקב"ה, והתחנן אליו שיוּרשה לו להיכנס לארץ ישראל.
חמש מאות וחמש עשרה!
פעם, ועוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם -- חמש מאות וחמש עשרה פעמים.
ולאף אחת מהתפילות האלה הוא לא נענה.

ה' לא ענה לאף אחת מהתפילות של משה.
לא סתם לא ענה. הוא לא הגיב בכלל. לא "כן", ולא "לא", לא "אולי", ואפילו לא "תן לי לחשוב על זה". כלום. נאדה. שתיקה מוחלטת.

ה', שעד עכשיו דיבר עם משה חופשי בגובה העיניים, התגלה לו ממש, ישב איתו ארבעים יום בחברותא על הר סיני. ה' הזה, עכשיו, כאן, במקרה הזה -- שותק. נאלם. וכאילו נעלם.

ואז, אחרי הפעם החמש מאוד וחמש עשרה ה' זורק למשה את הפצצה.
ה' מדבר ואומר למשה: "
רַב-לָךְ--אַל-תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד, בַּדָּבָר הַזֶּה".[3]
תפסיק. די. תפסיק לדבר. אל תדבר אלי עוד בעניין הזה. אל תתפלל יותר. אל תבקש ממני עוד את הדבר הזה. ה' אומר למשה (כביכול): יקירי, אין סיכוי. חבל על האויר שלך. החלטתי, וזהו! אתה לא נכנס לארץ. נקודה. סימן קריאה.
ה' אומר למשה: לא!
למרות שאתה הנביא הכי הכי שלי, ואין, ולא היה, ולא יהיה עוד נביא כמוך. לא!
אני לא נותן לך את מה שאתה מבקש. אני לא נותך לך את מה שאתה הכי הכי רוצה. לא!
ואפילו שכל הסיבות שמנית לפני הן הסיבות הכי הגיוניות, והכי משכנעות, והכי נכונות, והכי נבונות, והכי מגדילות אותי --- לא!

ואני לא יכולה שלא להיזכר ברחל פרנקל.
בדיוק בימים אלה, בקיץ 2014, התאחדנו עם ישראל בכל העולם בתפילה ותחנונים לקב"ה שיחזיר הביתה לשלום את שלושת החטופים הי"ד: אייל יפרח ז"ל, גיל-עד שאער ז"ל, ונפתלי פרנקל ז"ל.
אני בטוחה שהרבה יותר מחמש מאות וחמש עשרה תפילות עלו השמיימה, התדפקו על השערים והתחננו לה' על הילדים, על הוריהם, על אחיהם, על גורלם ועל גורלינו המשותף. כי הרי כל ישראל ערבים זה בזה.
וה'  לא נענה.

אחד עשר ימים לפני שקיבלו ההורים את הבשורה הקשה מכל, ושמונה ימים לפני שליוו אותם למנוחת עולמים, אמרה אמו של נפתלי פרנקל ז"ל הי"ד רחל פרנקל לתלמידים שבאו להתפלל בכותל על שלושת הנערים: "אני מאמינה בלב שלם שהם יחזרו. אבל מה שלא יקרה השם לא עובד אצלנו".

היא בעצם הזכירה לנו את מה שלימד אותנו משה רבינו: גם לא היא תשובה![4]
שגם אם דרכו של אבינו שבשמים לא מובנת, או שלא קיבלנו את מה שביקשנו, אנחנו צריכים להבין שכשאבא שלנו אומר לנו "לא" -- הוא בעצם עונה לנו.
זה שלא נענינו בחיוב, לא אומר שלא קיבלנו התייחסות, או שהקב"ה לא אוהב אותנו.
כל מה שזה אומר זה שיש לו תוכניות אחרות משלנו. אנחנו אמנם רוצים א' אבל ה' יודע שעדיף לנו ב'.

אבא של משה אמר לו "לא".
לא סתם "לא". ה' גם חוזר על "העונש" ואומר למשה שוב: "עֲלֵ֣ה | רֹ֣אשׁ הַפִּסְגָּ֗ה וְשָׂ֥א עֵינֶ֛יךָ יָ֧מָּה וְצָפֹ֛נָה וְתֵימָ֥נָה וּמִזְרָ֖חָה וּרְאֵ֣ה בְעֵינֶ֑יךָ כִּי־לֹ֥א תַֽעֲבֹ֖ר אֶת־הַיַּרְדֵּ֥ן הַזֶּֽה:[5]"
וזה בכלל לא מוצא חן בעינייו בכלל. זה בכלל לא מה שהוא רצה.
אבל משה לא מתווכח. הוא מקבל בהשלמה. הוא מפסיק להתפלל.

הוא לא מפנה את הגב ורץ לחדר וטורק לו את הדלת בפרצוף.
הוא לא עושה לו חמוצים.
הוא לא עונה לו.
הוא בטח לא צועק עליו, רוקע ברגליים, מושך בכתפיים, משלב ידיים בהתרסה, זועף, או מתחצף.

מה שעוד קורה כאן, וזו לדעתי הלמידה הגדולה להורים בני זמננו, זה שמשה לא מפסיק לאהוב את הקב"ה.

מיד אחר-כך ממשיך משה לדבר אל עם ישראל ומזכיר להם כמה טוב היה ה' אליהם, ואיך הוא הציל אותם מאויביהם, וניצח את מלחמותיהם.
ומוסר להם את החוקים והמשפטים שה' ציווה אותם, ומלמד אותם אחת אחת את כל המצוות שציווה ה' את עם ישראל.

כלומר, מיד אחרי שהוא מספר לעם ישראל על העונש שה' לא ביטל למרות שהוא התפלל חמש מאוד וחמש עשרה פעמים, הוא מספר לעם ישראל כמה ה' טוב, ומוסר להם רשימת מכולת של מצוות. הדברים האלה שאם לא עושים אותם, מקבלים עונש.

* 
בימינו, הורים פוחדים מהילדים שלהם. אני רואה את זה כל הזמן בעבודה שלי. ואני גם מרגישה את זה באופן אישי, כאמא.
לילדים יש היום כח עצום.
זה לא המקום להיכנס לניתוחים תאורתיים מעמיקים לגבי למה זה קורה, ואיך הגענו הלום – בשורה התחתונה זו כרגע המציאות.

אני פוגשת הורים שמרוב שהם פוחדים לאבד את אהבתם של הילדים שלהם הם הופכים להיות סמרטוטים של ממש, ומאפשרים לילדים שלהם לעשות ככל העולה על רוחם. הם מתיילדים, מתחנפים, מסתחבקים, מעניקים, רוכשים, קונים, מפצים, ומפנקים ללא גבול. הם חושבים שככה הילדים שלהם יווכחו שהם באמת אוהבים אותם. והם חושבים שבזה הם מבטיחים לעצמם את חיבתם של הילדים שלהם.
והם כל-כך כל-כך טועים.
למרות כל זה הילדים שלהם לא מכבדים אותם, לא מעריכים אותם ואת מה שהם עושים עבורם, ולא מתחשבים בהם. ולא רק שהם לא הופכים להיות חברים של ההורים שלהם, הם בקושי מחליפים עם ההורים שלהם מילה מעבר להכרחי, אלא אם כן הם צריכים משהו.
הילדים שלהם יודעים שהההורים שלהם אוהבים אותם, אבל הם לא ממש מעריכים אותם. לפעמים הם יכולים לחשוב (וגם את זה אני שומעת) שההורים שלהם אנוכיים, שכל מה שהם עושים זה מאהבת עצמם. כי הם מאוהבים ברעיון שהם הורים אוהבים ומתירנים.

הורות טובה זו הורות שיודעת לאזן בין ה"כן" וה"לא".
אין מרשמים שמתאימים לכולם. כל משפחה צריכה למצוא את המינון שמתאים לה. הורים צריכים להכיר את עצמם ואת הילדים שלהם ומצוא את שיווי המשקל הנכון לתא המיוחד שלהם.

אבל יש עקרונות שהם חובקי עולם. הם נכונים למערכות היחסים של כל ההורים והילדים בכל מקום: זה לא נכון לאפשר לילדים את כל מה שהם רוצים.

הילדים שלכם יאהבו אתכם הרבה יותר אם יהיה לכם חוט שדרה.
כי כשאתם אומרים גם "לא" אתם מראים לילדים שלכם שמספיק אכפת לכם מהם.
אתם מראים לילדים שלכם שאתם לא מוכנים לתת להם לעשות כל דבר – כי זה יכול להזיק להם, או לקבל כל דבר – כי טובתם עומדת בראש מעייניכם, או ללכת לישון בכל שעה – כי חשוב לכם שיהיה להם מחר בבוקר כח ליום חדש, או לראות טלויזיה ללא גבול – כי אכפת לכם מה הם רואים ואיזה תכנים מוטבעים בנפשותיהם.

פשוט כי אכפת לכם.
כי כשאוהבים מישהו – אכפת לנו ממנו. ממה שקורה לו, ממה שיקרה לו.

משה רבנו ידע את זה.
הוא ידע שלאבא שלו מאוד אכפת ממנו, ושבגלל זה הוא לא מוותר לו על העונש.
משה רבנו ידע שאבא שלו מאוד אוהב אותו, כי הוא לא התקפל אפילו אחרי חמש מאוד וחמש עשרה תפילות.
הוא אהב את הבן שלו כל-כך הרבה שהיה לו מספיק אכפת לעשות את הדבר הנכון אפילו במחיר חוסר המרוצות של הבן שלו.
והבן שלו לא הפסיק להעריך אותו בגלל זה. והוא לא הפסיק לאהוב אותו על זה.
הוא אהב אותו הרבה יותר כי הוא נוכח כמה אכפת לו ממנו.

וזה השיעור שאנחנו כהורים יכולים ללמוד ממשה רבנו. (שיעור אחד מיני רבים...).

אז אל תפחדו להראות לילדים שלכם שאתם אוהבים אותם.
אל תפחדו להראות לילדים שלכם שאכפת לכם מהם.

הילדים שלכם יאהבו אתכם הרבה יותר ככה.
מבטיחה.
   

 ____________________________________________________________________________________________

ה
לימוד הזה מוקדש לשלושת ילדינו, ששנים מהם נולדו בפרשת 'ואתחנן'. ולוואי שה' היה מזכה אותי להכיר את התורה כשהם עוד היו קטנים, כי אז היו נחסכים מהם (ומאיתנו) הרבה עוגמות נפש. ובמחשבה שניה, עדיף שכך. כי לולא חיפשתי דרך להורות טובה יותר, לא הייתי מגיעה למכון אדלר, ולא הייתי מסיימת את המסלול הארבע-שנתי להנחיית קבוצות, ולא הייתי זוכה גם להיות הורה טוב יותר, וגם לעזור להרבה הורים וילדים אחרים.
אז תודה לה'. תודה על הכל.





© כל הזכויות שמורות לסמדר פרגר ©
[1]  בפעם הראשונה מוזכר בספר דברים ו' ד'. חז"ל מציינים (פסחים נו') שאמרו אותו לראשונה בני יעקב לפני מותו (בראשית מט' א')
[2]  דברים ה' ו'-יז' , ובפעם הראשונה בספר שמות ג' ב'-יג'
[3]  דברים ג' כו'
[4]  עפ"י הרב אליהו רוסתמי לפרשת חוקת rabenu.com
[5]  דברים ג' כז'



[© Smadar Prager, CGP]


Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships in the Family, Parenthood, Couplehood, and with self, and Eating Disorders.
To schedule an appointment please contact at smadarprager@gmail.com or 917-513-1490.

אין תגובות:

פרסום תגובה