יום רביעי, 10 ביוני 2020

יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת: השלם הוא יותר מסך חלקיו | פרשת שלח-לך | יז' בסיון ה'תש"פ

בס"ד
­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת שלח-לך
השלם הוא יותר מסך חלקיו
 קמח, מים, שמרים, סוכר ושמן - ויוצאת חלה.
אבא, אמא, ילד, ילדה -- ויוצאת משפחה.
איך שומרים על ייחודיות?
כמה חשוב להבין את ההבדל שבין אחדות לאחידות.

 

את השיעור היום אני מקדישה בברכת מזל טוב וברכה והצלחה לבננו
בר אליעזר לכבוד יום הולדתו שחל בשבת שְלַח לְךָ כא' בסיון

הסיפור המרכזי של פרשת השבוע שלנו, פרשת שְׁלַח לְךָ[1] היא סיפור המרגלים.
ולקראת כניסת עם ישראל לארץ ישראל, הקב"ה נותן להם מצוות מיוחדות הקשורות בישיבת עם ישראל על אדמת בארץ ישראל. אחת המצוות היא מצוות הפרשת חַלָּה, ועליה אני רוצה שנתמקד היום.

מצוות הפרשת חַלָּה היא המצווה הראשונה שנותן הקב"ה לעם ישראל הקשורה לארץ ישראל.
וכך כתוב: "דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם בְּבֹֽאֲכֶם֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֛י מֵבִ֥יא אֶתְכֶ֖ם שָֽׁמָּה׃ וְהָיָ֕ה בַּאֲכׇלְכֶ֖ם מִלֶּ֣חֶם הָאָ֑רֶץ תָּרִ֥ימוּ תְרוּמָ֖ה לַה'׃ רֵאשִׁית, עֲרִסֹתֵכֶם--חַלָּה, תָּרִימוּ תְרוּמָה.[2]"

וכל-כך הרבה נאמר על המצווה המקסימה הזו. אחת משלוש המצוות שנשים מצוות בן: חַלָּה, נידה, הדלקת נר שבת, ראשי תיבות חֶנָה, שהוא גם טקס מסורתי הנערך לכלות לפני נישואיהן, ודרכו מועברות לה, מאמא לבת לאורך הדורות, כל המצוות, כל הסודות של הבית היהודי, הטהור, המואר, המבורך.

® חַלָּה היא מלשון הת-חַלָּה: התחַלָּה. התחַלָּה טובה.
וגם מלשון תפילה  "
וַיְחַל מֹשֶׁה[3]"

ולכן, זמן הפרשת חלה יש בו:
את הרגע המיוחד של התחלה והזדמנות מיוחדת של תפילה.
להתפלל שיהיו לנו כל ההתחלות טובות. שבזכות הפרשת החַלָּה נתברך שדברים טובים יתחילו בזכותה. 
שבזכות קיום המצווה נזכה שכל דבר יהיה בבחינת "להתחיל ברגל ימין", כי על-פי הקבלה צד ימין מסמל את מידת החסד ומשום כך טוב להחשיבו ולהקדימו.

® חַלָּה מלשון חָל-ה': ברכתו של ה' עלינו. ברכתו של הקב"ה חַלָּה עלינו, ועל בתינו בזכות הפרשת החלה[4].
הרב יוסף חיים מבגדד, הבן איש חי[5] כותב: "תפרישוה מעיסתכן, וה' ישים ברכה בבתיכן, ותאכלו בבריאות לחמכן.[6]"

רֵאשִׁית, עֲרִסֹתֵכֶם, כתוב.
הכוונה היא לכך שרק אחרי שתיכנסו לארץ ישראל תהיו מחויבים לתת את חלק לה'. ואז כאשר מכינים עיסה של בצק להכנת לחם, קודם כל, דבר ראשון, נותנים תרומה לקב"ה, ורק אח"כ יכולים להכין מהעיסה לחם ולאכול ממנו.

אבל יש לזה עוד משמעות עמוקה יותר.
עֲרִסֹתֵכֶם: עריסה בעברית היא מיטה. מיטה קטנה לתינוק, עריסה שמערסלת.
במיטה ישנים, וממנה קמים בכל בוקר.
נרמז לנו כאן, שרֵאשִׁית: שהדבר הראשון שאנחנו צריכים לעשות על הבוקר, כשאנחנו קמים מעֲרִסֹתֵכֶם: כשאנחנו מתעוררים אנחנו צריכים קודם כל לתת לקב"ה משהו. להגיד לו תודה. תודה שהתעוררנו. תודה שקיבלנו עוד יום לעשות מצוות.
רֵאשִׁית, עֲרִסֹתֵכֶם, דבר ראשון לקום מהעריסה ולומר: "מודֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם. שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה. רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ:"


עפ"י הרבנית ימימה מזרחי, סגולה גדולה לעשות השבוע הפרשת חלה בברכה.
אני אשים ב'נ בקבוצה את נוסח הברכות.

עוד שלוש עובדות מעניינות על המצווה המקסימה הזו:
1.      המספר 11:
 11 שלבים[7] מהזריעה עד ללחם שעל שולחננו – 11 מילים בברכה שלפני אכילת הלחם:
בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ. אֵָמֵן.
2.      בזמן האכילה המזון מתאחד עם גופנו. בזמן האכילה, התפילות שהוספגו בבצק שלשנו, נספגות בגופו ובליבו של האוכל. " ְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד.[8]"
3.      לפני ברכת המוציא נהוג לפתוח את כפות הידיים כלפי מעלה ולומר: "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכׇל חַי רָצוֹן.[9]"
מעניין לדעת שבברכה הזו יש 7 מילים, ו-24 אותיות.
זה, על מנת שלא נשכח שזה הקב"ה זה שמכלכל ומפרנס ומזין אותנו 24/7
Twenty four sever.

{

בואו נסתכל רגע על עצם ההכנה של החלה.

את החלה מרכיבים מ-6 מרכיבים: קמח, סוכר, מים, שמרים, מלח ושמן.
כל אחד הוא חומר שונה. לכל אחד מהות משלו, טעם משלו, ותפקיד משלו.
אבל כשמערבבים את כל ששת החומרים האלה ביחד, יוצר משהו חדש. משהו שאמנם מורכב מכל ששת המרכיבים, אבל כבר אינו דומה יותר לאף אחד מהם.

בספרה חוויה בחלה, מפרטת כל-כך יפה שרה אברמוביץ את מהותו של כל מרכיב, ומה הוא מסמל:

הקמח, אנחנו לומדות, הוא אוסף של הרבה פרטים. פרטי פרטים שבלעדיהם השלם לא יהיה מושלם.
אבל הקמח בא ללמד אותנו עוד משהו. 
שיש בחיינו פרטים אחרים, לא אלה שעליהם ציווה אותנו הקב"ה. ובהם אנחנו צריכים לעשות בירור. ניפוי.

וכך כותבת שרה אברמוביץ: "בניפוי הקמח אנחנו מבררים בין הקמח הטוב והנקי, לבין מה שאינו ראוי ואינו נצרך.
יש לנו הזדמנות להתבונן בעצמו,
ולהתפלל לעשות בירור בתוכנו.
פירורי הקמח הדקים מסמלים
את אוסף הפרטים הקטנים שבחיים.
נתפלל לעשיית ניפוי בתוכנו,
להוציא מתוכנו ומחיינו את כל מה
שלא נצרך לנו,
כמו מחשבות, פחדים,
מאגרים מיותרים ועוד,
ולהשאיר בתוכנו רק את הטוב,
הנצרך, והראוי לנו."

והיא מסיימת בתפילה: "אנא ה' עזור לי להוציא מתוכי ומחיי את כל מה שלא נצרך.
שישאר בתוכי רק הטוב, הזך והנקי. אנא ה', תן לי סבלנות לעבודתך."

על הסוכר היא כותבת:
"מה מסמל הסוכר?
הסוכר זו המתיקות הנעימות, ואהבה שיש בתוכי. וכשמתיקות זו זוכה לצאת החוצה, הרי אלו מילים טובות של עידוד, פירגון ואהבה.
נתפלל להוציא את המתיקות והאהבה הזו החוצה, שכל אחד בסביבתי, יראה וירגיש מתיקות זו.
נתפלל לקבל עין טובה, שנראה רק את המתוק והטוב שיש בתוכנו ובכל אחד."

ומתפללת: " אנא ה', עזור לי לראות את מתיקות הנשמה שבתוכי,
ולהוציא אותה מן הכוח אל הפועל.
אנא ה', עזור לי לראות את מתיקות הנשמה שיש בזולת,
ולאהוב אותו כמו שהוא."

על השמרים היא כותבת:
"השמרים, מה יש להם כשלעצמם?
לא מראה, לא טעם ולא ריח טוב.
אבל השמרים, במגעם עם העיסה, מוצאים את כל הכוחות הטובים שטמונים בה, זה הכוח המעורר ומתפיח את העיסה."

ומתפללת: " אנא ה', תן בי כוחות לכל משימה.
אנא ה', עזור לי להיות בהתלהבות ושמחה תמיד."

על המלח היא כותבת:
"המלח הוא התבלין המצוי ביותר במטבח.
במגעו עם האוכל – הוא זה שמוסיף לו טעם וגם משמרו.
כל זה, בתנאי, שיתווסף במידה המתאימה.
המלח, בהימצאותו בעיסה, מאזן את מתיקות הסוכר,
ומשמש גבול לשמרים שלא יתפחו יתר על המידה.
נתפלל שנדע למצוא בתוכנו את האיזון הטוב, את הגבול, ואת שביל הזהב.
נבקש שכל פעולה שנעשה תהיה במינון הנכון, במידה הראויה, ושלא נחצה את גבול (הטעם) הטוב."

ומתפללת: "אנא ה', עזור לי למצוא את האיזון, את שביל הזהב במידותי.
אנא ה', עזור לי לשמור על הגבול הטוב בדרכי."

על המים היא כותבת:
"יצרנו תערובת של חומרים שונים, ועדיין אין חיבור ביניהם.
ואיך יתחברו לעיסה?
המים מחברים את כל המרכיבים ששמנו.
המים מסמלים את התורה. התורה, כמו המים, זה הכוח המאחד.
נתפלל שנחיה בחיבור, באחדות ובשלום עם כל התכונות שיש בנו.
נתפלל להיות צמאים למים, להיות ברצון לחיפוש מתמיד אחרי האמת והטוב."

ומתפללת: "אנא ה', עזור לי להיות מחוברת לנשמה שבי.
אנא ה', עזור לי להיות מחוברת אליך.
אנא ה', ברך את ביתי שיהיה בית של תורה."

ועל השמן היא כותבת:
"השמן, מעשיר ומשבח את הבצק, נותן לו ברק ואור ומוסיף לו חלקלקות.
השמן מסמל: שפע וברכה, מלכות, אצילות ומאור פנים.
נתפלל לזכות בשפע ומאור פנים."

ומתפללת: "אנא ה', זכני שכל מי שיפגוש אותי יזכה במאור פנים.
אנא ה', שלח שפע, לי, למשפחתי ולכל עם ישראל."

מהרגע שהתערבבו כל המרכיבים לעיסה אחת, אי אפשר יותר להפריד ביניהם.
אי אפשר לבודד את הקמח מהעיסה, או את השמרים מן העיסה, וכך הלאה.
כל החומרים הייחודיים האלה התגבשו והתאחדו.

{

מאוחדים, זה לא אותו הדבר כמו אחידים.
עובדה היא שכל אישה משתמשת באותם חומרים כדי להכין את העיסה, את הבצק, שממנו היא מכינה את החלות שלה. אבל אצל כל אחת יוצאת חלה אחרת. לא רק במראה – אלא ממש בטעם, במרקם, בצבע.
החומרים אמנם אחידים (זהים), אבל כשהם מתאחדים, הם מתאחדים לכדי מוצר ייחודי, חד פעמי, ולא דומה. לא לזה של אחרות, ואפילו לא לחלות אחרות שאותה אישה תכין בפעם אחרת.

ככה הם גם הילדים.
כל ילד מתחיל מחומר גנטי זהה: 24 כרומוזומים. חציים מהגבר וחציים ומהאישה.
וכל ילד הוא אחד יחיד ומיוחד.
כל אחיו ואחיותיו יתחילו מאותם מקורות, אותו אב ואותה אם – וגם כאן יוולד ילד או ילדה, אבל מיוחדים במינם. חד פעמיים.

ככה הן גם המשפחות. מורכבות בבסיסן מאב ואם, וילדים. מאוחדות יחד בתא משפחתי, אבל לא אחידות.
כי אלה אמנם אותם חומרים – אבל התוצאה לא זהה.
כל המרכיבים יוצרים משהו שהוא יותר מאשר רק ערבוב של המרכיבים.
השלם הוא יותר מסך חלקיו.

גישת הגֶּשְׁטַלְט, שהיא תיאוריה פסיכולוגית, מדגישה את חשיבותן של תבניות שלמות בתחום התפיסה, הלמידה והאישיות, בניגוד לגישות אחרות המדגישות מרכיבים בודדים של התמונה המלאה. גישת הגשטלט שמה דגש על התבוננות בתמונה ככללותה, על כל מרכיביה, ועל הדרך שבה המוח "משלים" תמונות ומצבים שונים על פי תבניות קבועות ומוגדרות.
כשאנחנו מסתכלים על תמונה ותופסים שיש בה אשליה אופטית זה בגלל התכונה הזו של המוח שלנו להשלים פרטים לתבנית שלימה.
זו למשל, זו אחת הסיבות שהמוח שלנו מסוגל לקרוא מילים גם אם חלק מהאותיות שבהן מוחלף, או שמוצבים מספרים במקום אותיות,
למשל: אני א1ה2ת שמחלי9ים ל9עמים 2ין 1790ת 1א1תי1ת. זה ע1שה לי נעים.
באנגלית זה קל יותר[10]:
W3 C4N R34D W0RDS W1TH N4MB3RS 1N PLAC3 OF L3773RS.

{

את העיסה מרכיבים כאמור מ-6 מרכיבים -- לוקחים 6 מרכיבים, ועושים ממנה משהו חדש.

קצת מזכיר לי תמיד את ששת ימי השבוע, המקבלים ברכתם מהשבת.
בגלל זה בשפה העברית לימים אין שמות משלהם כמו שיש לשבת שם: "
שַׁבָּת[11]",
לימי השבוע קוראים פשוט, ראשון, שהוא קיצור ל: ראשון בשבת, עפ"י "שירו של יום" שקוראים בכל יום אחרי תפילת שחרית: "הַיּוֹם יוֹם רִאשׁוֹן בַּשַּׁבָּת שֶׁבּוֹ הָיוּ הַלְ֒וִיִּם אוֹמְ֒רִים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ:" ואז קוראים את "לְדָוִד מִזְמוֹר לַה' הָאָֽרֶץ וּמְ֒לוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֽשְׁ֒בֵי בָהּ:". וכך הלאה, בכל יום, אומרים "הַיּוֹם יוֹם X בַּשַּׁבָּת שֶׁבּוֹ הָיוּ הַלְ֒וִיִּם אוֹמְ֒רִים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ:" ואז את מזמור התהילים המתאים לאותו יום.
כל הימים הם בעצם ספירה והכנה ליום השבת. היום היחיד בשבוע שיש לו שם מיוחד משלו, כמו שכתוב: "וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכׇּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת.[12]"

באופן אישי, זו גם הסיבה שבגללה אני אוהבת לקלוע חלות משש חלקים. ששת ימי השבוע הם ה"רצועות" ומהם יוצא משהו חדש, דבר שביעי, חלה לשבת.

כששמים על שולחן שתי חלות לכבוד שבת, יש בעצם על השולחן 12 רצועות – שהן זכר ל-12 ככרות לחם הפנים שהיו אופים בבית המקדש בכל שבוע. ובכך, השולחן הבייתי שלנו, הופך באמת להיות כמו "הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר עָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים זָהָב[13]" בבית המקדש.

{

אז איך אנחנו יכולים לשמור על הייחודיות שלנו בתוך קבוצה? בתוך המשפחה? בזוגיות?
איך אנחנו לא מאבדים את עצמנו ונטמעים ומתאחדים בתוך העיסה הזו שהיא משפחה או זוגיות?

יש סיפור[14] נהדר על כ"ק אדמו"ר הצמח צדק[15]. הוא התייתם מאמו בגיל צעיר מאד, והתחנך אצל זקנו אדמו"ר הזקן[16]. פעם, בהיותו רך בשנים ישב הצ"צ על סבו אדה"ז וילטף את זקנו באומרו "זיידע! זיידע"! [סבא, סבא]. אמר לו אדה"ז, "זהו הרי זקנו של הסבא, אך איפה הסבא בעצמו?" הצ"צ שם יד על ראשו של הרבי, אך גם על זה אמר לו אדה"ז "זהו ראשו של סבא". הראה על עיניו של הסבא, החזיק בידיו של הסבא, אך כל פעם קיבל מענה דומה. ירד הצ"צ מעל הסבא והתחבא מאחורי הדלת, וצעק בקול כדרך הילדים: "זיידע, זיידע"!, ומיד השיב לו אדה"ז "מה"? אז אמר הצמח צדק: "אה, אט דאס איז דער זיידע [זהו הסבא]".

"הנקודה הטמונה בסיפור היא שכשקוראים לאדם בשמו, הרי הוא 'פונה בכל עצמותו' אל הקורא לו. האדם אינו חלק מסויים של הגוף, אפילו החלקים הכי רגשיים וחשובים כהראש או הלב אינם מוגדרים כמציאות האדם. האדם הוא מציאות וזהות רוחנית, ולזה קוראים 'נפש', והגוף אינו אלא לבוש ומשכן עבור הנפש, בה היא נמצאת ופועלת כל ימי משך חייה בעולם הזה. ההוכחה וההגדרה הראשונית שישנה ב'נפש' היא תחושת האדם בעצמו. כל אחד מרגיש שישנו 'אני' אחד, אליו מתייחסים כל החוויות וכל כוחות ולבושי הנפש. אותו 'אני' שמבין ומשכיל, הוא זה שמתעורר ברגש אהבה או רחמנות, הוא זה שחושב ומדבר והוא זה שעושה ופועל. כל כאב וכל תענוג, כל עצב וכל שמחה, את הכל הננו חווים כפרטים ותופעות במציאות ה'אני' שלנו.[17]"

יחד עם זה, ברור שה"אני" הזה, הנפש, תחושת האדם, היא ייחודית למהות הספציפית של אותו "אני" עם הגוף המסויים הזה.
כלומר, אותה מציאות רוחנית, אם היתה מחוברת למטען גנטי (הורים) אחר היתה "אני" שונה.

כל אחת צריכה לזכור שעצמיותה, ה"אני" שלה אמנם קשור לתפקידיה בעולם, ולהיותה בעל תפקיד גם בחייהם של אחרים – אבל היא אף פעם לא באמת יכולה להתאחד באופן כזה שעצמיותה תלך לאיבוד בתוך משהו או מישהו אחר.
העשייה שלנו היא זו שמביאה לידי ביטוי את ה"אני" הייחודי שלנו.
והעשייה שלנו באה לידי ביטוי בשלושה אופנים: מחשבה, דיבור ומעשה.
בכך אנחנו מביעים את הייחודיות שלנו גם מתוך מה שאולי נראה כרצף אחיד של פריטים.
זה כמו חלקים בפאזל (תצרף בעברית), הם נראים זהים, הם אחידים בצורתם, אבל כל אחד מהם נצרך על מנת להשלים את התמונה כולה – והתמונה כולה, היא הרבה יותר מרק אוסף של חלקי פאזל.
כשכל החלקים משלימים את הפאזל לכדי תמונה – מתגלה משהו חדש, אחר, שווה הרבה יותר.

במובן מסויים, חלק הפאזל מקריב את עצמו לטובת התמונה.
חלק הפאזל מאבד את ייחודיותו על מנת להתחבר ולהתאחד לכדי תמונה מדהימה ביופייה.
תמונה שלא היתה יכולה להיווצר, לולא הצטרפו כל חלקי הפאזל להוות אותה.

באותו אופן אנחנו כפריטים במשפחה מקריבים חלק מעצמנו על מנת לשמר את המשפחה.
ובכל אחנו מרוויחים משהו שלא היינו יכולים להיות לולא וללא הוויתור הזה.
{

בשפה העברית המילים אחדות ואחידות זהות מלבד האות יו"ד.

על-פי הרב ד"ר ש"ז (שמואל זנוויל) כהנא[18] האות יו"ד היא האות הקטנה ביותר באלפבית, בשל כך היא מייצגת את העל-טבעי. כנקודה קטנה, היא מסמלת דברים הנמצאים מעבר לממדים הגשמיים של זמן או חומר. בשל קטנותה של האות יו"ד אין מי שיכול לעקור אותה. כמה שנקצץ בה, היא נשארת יו"ד.
האות י' לא מורכבת מאותיות אחרות, ההפך כל האותיות האחרות מורכבות ממנה, מפני שהיא יסוד: נקודה קטנה, יסוד היסודות. ויש אומרים, שאין לה גם שום צורה, היות שהיא מסמלת את הכוחות הרוחניים שאף להם אין שום צורה.

כבר למדנו, שהמילה אח, פירושה בעברית דבוק. כששני דברים מאוחים אחד לשני הם בלתי ניתנים להפרדה, אלא אם כן יעשו את זה בכוח, ובדר"כ תוך פגיעה, השחתה, שבירה של מה שהיה מאוחה.
לדוגמא: חמש חוליות העָצֶה בשלד האדם [עָצֶה ולא עֵצָה] מאוחות לעצם אחת יחד עם חוליות הזנב.
מכאן בעברית המילים: אח, אחות.
במילון ספיר קוראים לקשר שבין האחים: אחָהוּת.
זהו קשר של איחוי שאין כמותו בחייו של האדם. לא רק בגלל שזהו קשר דם. שהרי יש גם קשר דם עם ההורים, הדודים, וכיוב'. אלא שאחים זהו קשר מיוחד במינו.
ג'פרי קרוגר, עורך מדעי של המגזין TIME פרסם ספר בנושא בשם The Sibling Effect, וכך הוא כותב כל-כך יפה: "אין יחסים המשפיעים עלינו יותר לעומק, יחסים קרובים יותר, עדינים יותר, קשים יותר, מתוקים יותר, שמחים יותר, עצובים יותר, מלאים יותר בהנאה וחשש מהיחסים שיש לנו עם אחינו ואחיותינו. יש עוצמה בקשר הדם. יש תפארת, יש גם כעסים.
אבל חשוב יותר מכל הדברים האלו, הקשר בין האחים יכול להיות קשר של אהבה מגינה ההורים שלנו עוזבים אותנו מוקדם מידי בני זוגנו והילדים מגיעים מאוחר מדי אחינו הם היחידים שתמיד איתנו לכל החיים. בראי הדורות, אין שום דבר שמגדיר ומעצב אותנו יותר בעוצמה מיחסינו עם אחינו ואחיותינו.
יש לנו רק אמא אחת, יש לנו רק אבא אחד, אם אתם מתחתנים נכון, אז בני הזוג הם לכל החיים. קשר בן אחים הוא שונה.
בני אדם אינם שונים מבעלי חיים אחרי שאנחנו נולדים, אנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים למשוך את תשומת הלב של ההורים שלנו קובעים מה הן נקודות החוזק שלנו ומשווקים אותן בפראות. אחד ה"מצחיקן", אחד ה"יפה", אחד ה"אתלט", אחד ה"חכם". החוקרים קוראים לזה "בידול".
לפעמים הורים משפיעים על תהליך הבידול, גורמים לילדיהם להרגיש, בעדינות או לא, שרק סוגים מסוימים של השיגים יתקבלו בהערכה בבית הזה."

אבל כמעט מאה שנה לפניו, ד"ר אלפרד אדלר דיבר על הקשר המיוחד שבין אחים, על השפעתו של סדר הילודה, התחרות שבין האחים, היחסים שבין האחים, ההורות המשתנה עם כל ילד, ואפילו על כך שמערכת היחסים שלנו עם האחים שלנו משפיעה הרבה יותר על בחירת בני הזוג שלנו מאשר ההורים.
יכול להיות שזו אחת הסיבות שבגללה נוצר הקרע בינו לבין פרויד, שלא אהב שחולקים עליו.

ככל שיש לילד יותר אחים ואחיות הוא מתאמן מגיל צעיר ביותר מערכות יחסים, ולומד להקטין את עצמו לטובת הקשר המיוחד הזה שאין כמותו בשום מקום אחר.
זה גם מחנה אימונים למערכות יחסים מאוחרות יותר בבגרות.
במעגלי החיים השונים, בגן, בבי"ס, בצבא, בעבודה, וכמובן בזו החשובה מכולן: הזוגיות, שממנה נולדת משפחה חדשה.
ההמשכיות שלנו. החותמת הייחודית שלנו בעולם.

{

זה פלא גדול, אבל באמצעות מצוות הפרשת החלה אנחנו לומדות שפרטים אחידים יוצרים שלם ייחדי.

החלה העשויה מהקמח שנטחן מגרעיני החיטה היא גם אחת משלוש המצוות שעליהן מצווה האשה: חלה, נדה, הדלקת נר שבת, ראשי תיבות חֵנָה.
עליהן אומר הרבי מלובביץ'[19]: "על הנשים להביא חמימות ושמחה אמיתיות בביתן, הדלקת הנרות מביאה שלום ואור, ומשרה את אורו של הקב"ה בבית. הפרשת חלה ותרומת צדקה פועלים שהמאכלים והפרנסה יבואו לבריאות ולברכה. טהרת המשפחה מזכה בילדים טובים ובריאים."

העומר, שאותו הניף הכהן הגדול בחג השבועות שלא מזמן חגגנו, הוא  רֵאשִׁית קְצִירְכֶם[20] הוא עשירית האיפה.
ואיפה היא 22 קילו. עשירית האיפה היא 2.2 קילו, שהם בדיוק כמות המינימום של קמח בעיסה שממנה אפשר להפריש חלה בברכה[21] (לפי החזון איש[22]).

{

מהחלה אנחנו לומדים שלושה דברים חשובים בהתנהלות של עצמנו בינינו לבין עצמנו, אבל גם ביחס לאנשים שמסביבנו, לבני הזוג שלנו, ולילדים שלנו:

1.      לשים לב לפרטים הקטנים – הם חשובים. הם אלה שבונים את התמונה כולה. בלעדיהם לא תהיה תמונה. השלם הוא תמיד יותר מסך חלקיו, אבל כדי לקבל דבר מסויים, חייבים לבנות אותו מכל הפרטים, ופרטי הפרטים שמרכיבים אותו.
ככל שמשקיעים יותר בפרטים, יש לתוצאה ערך גדול יותר, והרווח שלנו גדול יותר.
כמו שעורכים שולחן. כן, אפשר לזרוק מפת ניילון וצלחות חד פעמיות, אבל התחושה לא תהיה חגיגית ונעימה כמו שולחן מכוסה במפת בד, וחרסינה, ומתכת, וזכוכית.
כדי לשים לב לפרטים צריך להקדיש תשומת לב וזמן.
הפרטים הקטנים הם גם אלה שבונים את מערכות היחסים שלנו:
שלום לבבי בכניסה וביציאה מהבית, תודה ובבקשה, עזרה הדדית והימנעות מהתחשבנויות קטנוניות, קשר עין כשמדברים, לתת לשני תמיד הרגשה שהוא חשוב לנו.

2.      לתת מקום של כבוד לתהליך. (זמן ההתפחה של החלה).
מצד אחד לא לזרז אותו, אבל מן הצד השני גם לא לחכות שהזמן יעשה את שלו. הזמן לא עושה כלום חוץ מלעבור. אנחנו אלה שחייבים למלא את הזמן בתוכן, בעבודה, במאמץ של בניה.
וכשהדבר נוגע ליחסים שלנו, מצד אחד לא לחכות שפגיעות וקונפליקטים יתמוססו מאליהם. ומן הצד שני, לתת לקצב של האחר, לתהליך של השני מקום, ולא לכפות דיון או שיחה.
לתת מקום לקצב ההתפתחות של הילדים שלנו: למהירות התפיסה שלהם, ליכולת שלהם לעשות דברים בו זמנית, לאופן שבו מתאים להם לנהל את הזמן של היום. למצוא דרך לתת גם לתהליך שלהם מקום בתוך הסדר יום המשפחתי.

3.      לדעת לנפות. לא כל דבר צריך להיכנס. לא לכל דבר צריך לתת חשיבות.
יש דברים שאנחנו לא צריכים. שמזיקים לנו.
לדעת להפריד את העיקר מהתפל. ולהיות סבלניים, לקצב של התהליכים, שלנו ושל האחרים.
לעשות בירור כנה ואמיץ, מה צריך ומה לא ממש.
לא לעשות מכל דבר ענין. להניח, להחליק, לעבור הלאה.
להשאיר רק את מה שבאמת באמת נחוץ, מה שיעזור לנו להתקדם עם עצמנו, ומה שיעזור לנו ביחסים שלנו עם אחרים.
עם בני הזוג, ועם הילדים בעיקר. לא כל דבר צריך מענה. לא כל התנהגות צריכה תגובה.
והכי חשוב: סבלנות. לחכות קצת לפני שמגיבים. לבדוק קודם, לעשות בירור ולנפות...

אבל בעיקר למדנו, שחשוב לשמור על הייחודיות של העצמי, גם בתוך הביחד של המשפחה, הגרעינית או המורחבת.
זה אומר, שיש זמנים של קרבה גדולה – אבל צריך להיות גם זמן להתרחקות כדי לשמר את העצמי, את ה"אני" את מה ששומר על הייחודיות של מי שאת.

{

דוגמא נפלאה אנחנו מוצאים אצל נעמי שמר ע'ה.

בשנת 2013, לקראת הוצאתו של אלבומו השישי "הגיבורים שלי", הלחין המוזיקאי אריאל הורוביץ, בנה של נעמי שמר, שיר בשם "המכתב של רבקה לנעמי". השיר מבוסס על מכתב שכתבה סבתו רבקה לאמו נעמי שמר, כשעוד קראו לה נעמי ספיר. המכתב נכתב בתקופה שאחרי מלחמת השחרור, כאשר נעמי בת ה-19 מקבוצת כנרת נסעה ללימודי מוזיקה בתל אביב. לנסיעתה ללימודים קדמה אסיפת חברים סוערת והתנגדות גורפת. אמה רבקה ביקשה לעודד אותה להמשיך בלימודים.

המכתב של רבקה לנעמי

"יום העבודה נגמר וירדתי לכנרת, לענות על מכתבך ילדתי הקטנה / קשה לך שם עכשיו בעיר בה את לומדת, קשה כמו שקשה תמיד בכל התחלה

רוח מתחילה לעלות וכבר סוער הים, כמו שסוערת נפשך שהיא נפש אמן / ובלב הים פתאום אני רואה סירה, ועליה דייג אחד שנלחם בסערה

מה יעשה הדייג - מה הוא יכול לעשות, כדי שהסירה תגיע אל החוף / יש רק דבר אחד שיעמוד בסערה, אם הוא יוסיף מטען לבטן הסירה

זו ילדתי התשובה גם לסערת נפשך, הלימודים שלך הם המטען על סיפונך / כאן פועלים עייפים כבר צמאים לשיר שלך, אבל את עוד צריכה לחתור, דרך כל הפוגות של באך".

{

האורח[23]


אם בשער יש אורח
שנחת מעבר ים
מה נציע לאורח
בבואו משם?

טנא ירוק, פרח לבן
יין אדום, פת במלח
זה מה שיש
שב איתנו כאן.

שב איתנו, זה הבית
תריס פתוח למדבר
שב איתנו כבן בית
לא כהלך זר.

טנא ירוק...

והלב הזה הפתי
שאף פעם לא יחכים
שוב נדלק ושוב הריע
אל המרחקים.

טנא ירוק...

האורחים הולכים הביתה
תריס פתוח שוב נסגר
השולחן נעור וריק
וזה מה שנשאר.

טנא ירוק...       

{
השיעור מוקדש לעילוי נשמת רות בת נתן היום פקודת שנתה. רוח ה' תניחה בן עדן.


{
בשם כל ישראל השיעור מוקדש לזכות המצפים לזרע בר קיימא
חיים בן פיגא ציביה ואסתר לאה בת צילי
גל יצחק בן סמדר וניקול מרים בת שרה
ולהבדיל לבריאות טובה גוף ונפש ורפואה שלימה של אמיליה בת אסתר, חיים שי בן דורית, רון בן באשה, ופזית בת נעמי בתוך שאר חולי עמו ישראל

{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה

שיעור ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר לנשים בע"ה ב'נ כל יום שלישי בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.

פרויקט שיעורי ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.

תגובות הארות והערות יתקבלו בשמחה

{

מקורות נוספים:[24]

אברמוביץ, שרה. (אדר א' תשס"ח). חוויה בחלה. עמ' 7. ישראל: שילובי יצירה.

הרב ד"ר כהנא, כמעיין המתגבר. אוחזר מתוך http://www.moreshet.co.il/

הרבנית מזרחי, ימימה. [שיעורים בדוא"ל למנויות "פרשה ואשה"].

מקראות גדולות על התורה. אוחזר מתוך http://mg.alhatorah.org/

הרב שילת, מ. (מלקט). (ה'תשע"ו). את עלית – אוצר שיחות מהרבי מליובאוויטש לנשים ונערות. עמ' 129-113. ישראל: מעיינותיך, משה שילת מוציא לאור.

הרב שפרינגער, זלמן שמעון. (תשרי ה'תשע"ח). התמים. כוחות הנפש א'. גיליון מו. כולל צמח צדק. ירושלים, עיה"ק: נערך ויוצא לאור על‏-ידי איגוד תלמידי הישיבות המרכזי בית משיח - 770.

Kluger, J. (2011, November). Jeffrey Kluger, The Sibling Bond. [Video file]. Retrieved from https://www.ted.com/talks/jeffrey_kluger_the_sibling_bond



[1]  פרשת שְׁלַח לְךָ֙: במדבר יג' א' – יב' טז' (4/10 ; 119 פסוקים)
[2]  במדבר טו' יח'-כ'
[3]  שמות לב' יא': "וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹקָיו וַיֹּאמֶר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה."
[4]  בתוך "חוויה בחלה"
[5]  חכם יוסף חיים מבגדאד (הבן איש חי) (כ"ז באב ה'תקצ"ה, 2 באוגוסט 1835 – י"ג באלול ה'תרס"ט, 30 באוגוסט 1909) היה מקובל, דרשן, מנהיג, מחבר ואחד הפוסקים הבולטים בקרב יהדות ארצות האסלאם. מכונה הבן איש חי על שם ספרו.
[6]  חוקי הנשים מ'
[7]  (א) הַזּוֹרֵעַ. (ב) וְהַחוֹרֵשׁ. (ג) וְהַקּוֹצֵר. (ד) וְהַמְּעַמֵּר. (ה) הַדָּשׁ. (ו) וְהַזּוֹרֶה. (ז) הַבּוֹרֵר. (ח) הַטּוֹחֵן. (ט) וְהַמְּרַקֵּד. (י) וְהַלָּשׁ. (יא) וְהָאוֹפֶה.
[8]  תהילים קד' טו'
[9]  תהילים קמה' טז'
[10] Graham Rawlinson’s study from Nottingham University was first published in 1999 in New Science Journal.
[11]  שמות טז' כו': "שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בּוֹ."
[12]  בראשית ב' ג'
[13]  מלכים א' ז' מח': "וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה אֵת כׇּל הַכֵּלִים אֲשֶׁר בֵּית ה' אֵת מִזְבַּח הַזָּהָב וְאֶת הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר עָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים זָהָב."
[14]  מתוך שמועות וסיפורים ח"א עמ' 5 (בתוך "התמים").
[15]  הצמח צדק, רבי מנחם מנדל שניאורסון היה האדמו"ר השלישי בשושלת אדמו"רי חסידות חב"ד. עמד בראשה משנת ה'תקפ"ח ועד לפטירתו בשנת ה'תרכ"ו. (20.9.1789 בלארוס – 29.3.1866 לובביץ').
[16]  רבי שניאור זלמן ברוכוביץ' מליאדי - האדמו"ר הזקן (במקור באידיש דעֶר אַלטעֶר רבי. מכונה גם הרב או בעל התניא והשולחן ערוך) (י"ח באלול ה'תק"ה (15 בספטמבר 1745) - כ"ד בטבת ה'תקע"ג (27 בדצמבר 1812)), הוא מייסדה של שיטת חסידות חב"ד והאדמו"ר הראשון בשושלת אדמו"רי חב"ד. חיבר את ספר התניא, ספר היסוד של חסידות חב"ד וכתב שולחן ערוך אורח חיים.
[17]  מתוך "התמים" עמ' 64
[18]  הרב ד"ר שמואל זנוויל כהנא (שז"ך; ה'תרס"ו – א' בתמוז ה'תשנ"ח; 1905 – 25 ביוני 1998) היה מנכ"ל משרד הדתות וכותב פורה. שימש כמנכ"ל משרד הדתות במשך כ-20 שנה, דבר שזיכה אותו בתואר מנכ"ל המשרד הממשלתי הוותיק ביותר. עסק במיוחד בפיתוח המקומות הקדושים בארץ ישראל, ובכללם יזם את הקמת מרתף השואה על הר ציון בירושלים.
[19]  את עלית עמ' 119
[20]  ויקרא כג' י'
[21]  "יש נוהגים שלאחר הפרשת החלה אומרים פרק כ"ה בתהילים, לדוד אליך ה' נפשי אשא, ופרק ל"ד בתהילים, לדוד בשנותו.[21]" אוצר דינים לאשה ולבת עמ' תרעח
[22]  אברהם ישעיהו קרליץ מכונה "החזון איש", על שם סדרת ספריו; (י"א בחשוון תרל"ט, 7 בנובמבר 1878, קוסובה, פלך גרודנה, רוסיה – ט"ו בחשוון תשי"ד, 23 באוקטובר 1953, בני ברק) היה מגדולי הדור הליטאים ומפוסקי ההלכה הבולטים במאה ה-20. ממעצבי דרכה של היהדות החרדית בארץ ישראל.
[23]  בשיעור הקשבנו לשיר "האורח". מילים ולחן: נעמי שמר ; ביצוע: להקת הכל עובר חביבי, מתוך אלבומם "הכל לא עובר חביבי" 1984: https://www.youtube.com/watch?v=LsjkI8D1zYQ
[24]  "כל המביא דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם". אבות ו' ו'

[© Smadar Prager, CGP]



Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Emotion Focused Psychotherapist since 1998 after graduating the four-year program in the Alfred Adler Institute in Israel.  With a home-based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island) she focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
To contact or to schedule an appointment please email smadarprager@gmail.com or call/text 917-513-1490.
I'd love to hear from you.

אין תגובות:

פרסום תגובה