יום שלישי, 13 במרץ 2018

יַהֲדוּת וְהוֹרוּת: ארבע מי יודע | פרשת ויקרא | כה' באדר ה'תשע"ח

בס"ד

השיעור מוקדש לתוצאות טובות בבדיקות ורפואה שלימה של חנניה שלום הנרי בן מזל, מרדכי בן מלכה ושל הילה בת אילה
­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת ויקרא
ארבע מי יודע
קורבנות, קירבה, קרבות, קרביים.
 
אנחנו מתחילים חומש חדש השבוע. החומש השלישי מחמשת חומשי תורה הפותח במילה וַיִּקְרָ֖א[1] שעל-שמה גם הפרשה.
יש בספר ויקרא עשר פרשות, ו-40% מ-613 המצוות.

חז"ל[2] נתנו לחומשים שלנו עוד שמות, כינויים:
לספר בְּרֵאשִׁית קוראים גם ספר הישר, על-שם האבות שהיו אנשים ישרים,
לספר שְׁמוֹת קוראים גם ספר הגלות והגאולה, יציאת מצרים וקבלת התורה,
לחומש בַּמִדְבַּר ספר הפקודים, על שם המפקדים שנערכו בו,
לספר דְּבָרִים משנה תורה, שבו משה רבינו, שונה (חוזר) שוב על כל התורה שכבר ניתנה.
ולספר וַיִּקְרָאתורת כהנים, בגלל עיסוקו במצוות הכוהנים, דיני המקדש והלכות הקרבת קורבנות.

מדרש ויקרא רבה אומר, שמתחילים ללמד תינוקות את פרשת ויקרא ולא את פרשת בראשית, בגלל ש:"התינוקות טהורין והקרבנות טהורין, יבואו טהורין ויתעסקו בטהורין[3]".
הרבי מלובביץ' מסביר: "עניינם של הקרבנות לכפר על פגמים בקיום התורה והמצוות, ומכאן שהם מבטאים את הקשר הפנימי, השורשי, הטהור, עם הקב"ה, שאפילו פגם בקיום התורה והמצוות אינו נוגע בו.
זו מדרגתם של ה'תינוקות'. הם מבטאים את הקשר הטהור עם הקב"ה, שכל מושגי הטומאה והפגם אינם יכולים לגעת בו. לכן "יבואו טהורין ויתעסקו בטהורין" - יבואו 'תינוקות' ויגלו את פנימיות עניינם של הקרבנות - ביטוי לאהבה הפנימית העמוקה של הקב"ה לעם-ישראל.[4]"
{

ספר ויקרא פותח כך: "וַיִּקְרָ֖א אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֤ר ה'֙ אֵלָ֔יו מֵאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר׃ דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם אָדָ֗ם כִּֽי־יַקְרִ֥יב מִכֶּ֛ם קׇרְבָּ֖ן לַֽה' מִן־הַבְּהֵמָ֗ה מִן־הַבָּקָר֙ וּמִן־הַצֹּ֔אן תַּקְרִ֖יבוּ אֶת־קׇרְבַּנְכֶֽם׃[5]"
שתי שאלות אפשר מיד לשאול על הפתיחה הזו:
1. חומש חדש, פרשה חדשה, והתורה מתחילה עם ו' החיבור?
2. למה האות אל"ף של המילה ויקרא קטנה יותר משאר האותיות של התורה?

1. למה ו' החיבור?
רש"י מלמד אותנו בפרשת מִּשְׁפָּטִ֔ים[6] המתחילה במילים "וְאֵ֙לֶּה֙ הַמִּשְׁפָּטִ֔ים", שבכל מקום שנאמר "אֵ֙לֶּה֙", זו פרשה חדשה שאינה קשורה לנאמר קודם. ואילו כאשר כתוב "וְאֵ֙לֶּה֙", עם ו' החיבור, משמעו תוספת, המשך, לנאמר קודם. במקרה של פרשת מִּשְׁפָּטִ֔ים, אנחנו לומדים ש"כשם שהפרשה הקודמת (עשרת הדיברות) ניתנה בסיני, כך גם החוקים הללו (של פרשת משפטים) נתנו בסיני."

אבל הרב יואל בן-נון מסביר שעל-פי רוב המפרשים זה הרבה יותר פשוט במקרה הזה: הפסוק שפותח את ספר ויקרא: וַיִּקְרָ֖א אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֤ר ה'֙ אֵלָ֔יו מֵאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר׃ חסר את הנושא – לא כתוב מי קרא אל משה. ולכן ברור שפסוק הזה הוא המשך ישיר לסוף ספר שמות.
בפסוק החותם את ספר שם כתוב: "וְלֹא יָכֹל משֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן.[7]"  
ברור אם כן, שהקב"ה באוהל מועד, והוא זה שקורא למשה.
חוץ מזה, מסביר הרבי מלובביץ', בתחילת פרשת תרומה הקב"ה בפירוש אמר למשה: "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם (במשכן) וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.[8]"

אז בשביל מה להתחיל חומש חדש? למה לא המשיכה התורה פשוט באותו מקום?
> מכיון שאנחנו נכנסים עכשיו לפרק חדש בהתפתחות של העם.
עכשיו אנחנו מתחילים נושא חדש לגמרי: בנית המשכן הסתיימה, עכשיו מתחילים החיים, עכישו מתחילה שגרת העבודה: עבודת הכוהנים, קורבנות, ועבודה בקודש.

{

2. מה זו האל"ף הקטנה?
רבי יצחק בן יהודה הלוי, כותב בפירוש שלו על התורה פענח רזא: "שאף שקראו השי"ת ועשה לו כל הכבוד הזה ונדבר איתו תדיר אעפי"כ הקטין עצמו לפניו ית' ולפני ישראל."
הוא ממשיך וכותב שיש עוד מקום בתורה שבה האות אל"ף שונה בגודלה משאר האותיות, וזה בספר בראשית במילה "אדם". שרצתה התורה להדגיש את גודלו של אדם שאפילו הקב"ה העיד עליו שהוא חכם יותר ממלאכי השרת[9], ובאה ללמד אותנו שבן אדם צריך להכיר במעלות שלו, ובמיוחדות שלו, ובכל הדברים הטובים שיש בו.
אבל יחד עם זה, אסור לו לאדם לשכוח שיש בו גם חסרונות, כי זחיחות דעת וגאווה מביאה לנפילה: האדם הראשון חטא, וגרם לא רק נזק לעצמו, אלא גם לאחרים.

משה רבינו לעומתו היה "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו [עָנָיו] מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.[10]"

והתורה רוצה להדגיש לנו, שזוהי תכונה שהקב"ה מאוד מחבב.
אנחנו יודעים, שהרי התורה ניתנה במדבר, כי רק מי שיכול לעשות עצמו הפקר, ולתת לכל אחד לדרוך עליו כמו המדבר, חכול לקבל את התורה. וכך כתוב במדרש רבה: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי[11] אלא כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר אינו יכול לקנות את החכמה והתורה. לכך נאמר במדבר סיני:[12]"

{

התורה מפרטת חמישה סוגים של קורבנות, 3 רשות, 2 חובה.
הרשות: עולה, מנחה, שלמים.
החובה: חטאת, אשם.
על קורבנות הרשות כתוב: ""אִם-עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן-הַבָּקָר, זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ; אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, יַקְרִיב אֹתוֹ, לִרְצֹנוֹ, לִפְנֵי ה'. וְסָמַךְ יָדוֹ, עַל רֹאשׁ הָעֹלָה; וְנִרְצָה לוֹ, לְכַפֵּר עָלָיו.[13]"
מסביר לנו הרמב"ן: "אין העולה באה אלא על הרהורי עבירת הלב.[14]"
ועל קורבנות החובה כתוב: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמר:
נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה... וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתו אֲשֶׁר חָטָא.[15]"
וגם "וְאִם נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל מִצְות ה' אֲשֶׁר לא תֵעָשֶׂינָה ...וְכִפֶּר עָלָיו הַכּהֵן עַל שִׁגְגָתו אֲשֶׁר שָׁגָג...[16]"
כך פסק הרמב"ם[17]: "חטאת ואשם אינם באין אלא על חטא, ואינן באין בנדר ונדבה."

אבל כשמדברים על קורבנות, התורה אולי מתכוונת לטקס הקרבה של קורבן, אבל אצלי האסוציאציה לוקחת למקום אחר לגמרי.
אני ישר חושבת על הטיפוס הקורבני.

אבל לפני כן, גילוי נאות - אני לא מבינה את הקורבנות!

ג
ילוי נאות. המילון מגדיר כך: גילוי נאות הוא חובתו של אדם או ארגון לגלות עובדות מהותיות שיש בהן כדי להשפיע על תוצאה של פעולה הנוגעת לצד שלישי (במקרה שלנו הצד השני 😊). בדר"כ משתמשים בביטוי הזה בתחום המשפטים, הכלכלה והחשבונאות.

הגילוי הנאות שלי: אני לא מסוגלת להרוג נמלה.
מעולם לא אהבתי ללכת לקרקס בגלל שריחמתי על החיות.
אני בוכה כשאני רואה חיה דרוסה על הכביש (כשהייתי קטנה הייתי ממררת בבכי והיה לוקח דקות ארוכות להרגיע אותי, זה הגיע למצב שהמבוגרים שישבו במושבים הקידמיים והיו רואים את החיה הדרוסה על הכביש לפני, היו מסיחים את דעתי לנוף שנמצא בכיוון הנגדי כדי שלא אבחין בחיה הדרוסה על הכביש),
כשהיו לנו עכברים בבית התעקשתי ללכוד אותם בצורה הומנית ולשחרר אותם במקום מרוחק, כשהתחלתי לעבוד ברפת בקיבוץ הפכתי להיות צמחונית (זה עבר לי עם השנים... רחוק מהעין רחוק מהלב), אבל אני לא מבינה את הקורבנות!
לא מבינה איך אפשר לקחת בעל חיים מהעדר שלי, שגידלתי אותו (או אפילו קניתי), להביא אותו לבית המקדש, ולעמוד ולראות אותו נשחט מול העיניים שלי.
ובכלל – בשביל מה? למה האכזריות הזו? מה עם צער בעלי חיים?
אין לי תשובות לשאלות האלה. לא תשובות שמניחות את דעתי בכל אופן.
אז אני מניחה את השאלות האלה בצד, יחד עם שאלות אחרות שעדיין לא מצאתי תשובה שמניחה את דעתי, וסומכת על הקב"ה שיום אחד יזכה אותי ב'ה להבין גם את זה.

שני דברים עולים בדעתי, וזו דעתי הפרטית, אין לזה סימוכין ולא בדקתי את זה, הוא ש:
1. זה בעצם פדיון הנפש המקורי – כמו ביום כיפור עם התרנגול כפרות.... נפש תמורת נפש.
ו-2. אולי עצם המחשבה על כך שאצטרך להקריב חיה, שבעל חיים יהרג בגלל משהו שעשיתי, יעזור לי להימנע מראש מעשיית דברים, מהתנהגות, שהעונש עליה הוא הקרבת קורבן.

בשיעור הציעה נטלי אפשרות #3:
פרנסה: הצאן והבקר היו מה שפירנס והאכיל את המשפחות של פעם. כל פרה היתה חשובה, כל תרנגולת משמעותית. להביא אחת מהן כקורבן זה פשוט יקר מידי – גם השיקול הזה יכול לשמש מוטיבציה למניעה מחטא.

{

על-פי פסיכולוגית האינדיבידואל של אלפרד אדלר לכל אדם יש מנוע המניע אותו בשדה החברתי שבו הוא חי: קוראים לזה סגנון חיים.

ד"ר אלפרד אדלר, 1870-1937 מייסד פסיכולוגית האינדיבידואל, אסכולה הומניסטית קוגניטיבית חיובית, נתן משקל רב לחוויה הסובייקטיבית של האדם, בקונטקסט של האינטראקציה שלו במערכות היחסים שלו עם אחרים.

במהלך השנים המעצבות, 0-6 בערך, הילד לומד דרך העיניים שלנו על עצמו ועל העולם,
ודרך העיניים שלו על העולם ואנשים אחרים.
דרך האהבה שלנו אותו, הוא לומד שהוא אהוב, והוא לומד לאהוב אחרים.
דרך ההתייחסות שלנו אליו, הוא לומד להתייחס לעצמו ולאחרים.
מה שהילד עושה בעיקר בשנים האלה זה להבין מי אני, מה תפקידי, מי אני ביחס לאנשים אחרים, מה תפקידם, מהו העולם, ואיך הוא מתפקד.
זו המון אינפורמציה.
אבל הכי חשוב אלה המשקפיים שדרכם הוא חווה את כל זה.  
האדם הוא האופטיקאי של המשקפיים של עצמו.
אדלר היה רופא עיניים, הוא היה ילד חולני, 2 מתוך 7, שגדל במשפחה בורגנית יהודית מתבוללת בפרבר ליד וינה.
בתקופה ההיא, של פרויד ויונג, הוא היה הראשון שהעז לצאת כנגד פרויד והמוסכמות ד'אז של "האגודה הפסיכואנליטית" (שבה גם כיהן כנשיא) והתעקש שהאדם הוא יותר מיצור שמונע רק ע"י דחפים וצרכים פנימיים (בעיקר מיניות ותוקפנות), ושהסביבה שבה הוא חי, החברה שבה הוא חי, המשפחה שלו, העבודה שלו, מצבו הכלכלי והבריאותי – ה כ ל  משפיע על האופן שבו האדם תופס את העולם, חושב עליו, מרגיש לגביו, ופועל בו.

אדלר דיבר על הוליסטיות, ועל בחירה.
על כך שהאדם הוא יותר מסך חלקיו, ועל העובדה שמהלך התנועה שלו בשדה החברתי הוא עושה בחירות המשפיעות על ההתקדמות שלו.

התוצאה של כל זה היא שדי מוקדם, כאמור בערך בגיל 6, האדם כבר הסיק מסקנות על העולם ועל עצמו ועל האנשים האחרים – ועכשיו, עפ"י המסקנות האלה הוא מנווט את עצמו הלאה בחייו.
לאופן שבו הוא מתנהל אנחנו קוראים: סגנון חיים.

{

לכולנו ארבעה צרכים בסיסיים:
ביטחון,    שייכות,    עצמאות,      ומסוגלות.
ולכולנו ארבע העדפות לגבי האופן שבו נשיג את הצרכים הללו:
נוחות,   ריצוי,   שליטה,   ועליונות.
בו בזמן יש דברים שנרצה להימנע מהם::
טיפוס [ביטחון] (נוחות) בעיקר מ: לחץ / אחריות / עמידה בציפיות
טיפוס [שייכות] (ריצוי) בעיקר מ: דחייה
טיפוס [עצמאות] (שליטה) בעיקר מ: השפלה
טיפוס [מסוגלות] (עליונות) בעיקר מ: חוסר משמעות.

אדלר מדבר על ארבעה טיפוסי אישיות[18] שלושה שליליים ואחד חיובי – שלילי במובן של מימוש עצמי ותרומה חברתית:
הטיפוס השולט: בעל רמת אקטיביות גבוהה ורמת עניין חברתי נמוכה. פועל באופן אגרסיבי ואסרטיבי, עם התחשבות מינימלית בצרכי הסביבה.
דוגמא לטיפוס שולט הינו אדם עם הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית: אחד כזה שאחרים לא ממש מעניינים אותו, הוא חסר אמפטיה והוא פועל באימפולסיביות ובתוקפנות. הם דואגים ל"מס. 1", לעצמם ומוכנים לדרוך על אחרים בשביל להשיג את המטרות שלהם.

הטיפוס המקבל: בעל רמת אקטיביות נמוכה וללא עניין חברתי. אלו הם אנשים הנשענים על אחרים לסיפוק צרכיהם, אך מבלי לפגוע בהם באופן אקטיבי.
דוגמא לטיפוס מקבל הינו אדם עם הפרעת אישיות תלותית: חוסר ביטחון עצמי, וכישרון לגרום לאחרים לקחת אחריות על החיים שלהם. הם יפחדו להיות לבד, לא להסכים עם אחרים, ולא מסוגלים לקחת החלטות לבד.

הטיפוס הנמנע: חסרי אקטיביות ועניין חברתי. אלו אנשים שהפחד מכישלון בהתמודדות עם מטלות החיים כה גדול אצלם, שהם נמנעים לחלוטין.
דוגמא לטיפוס כזה הינו אדם עם הפרעת אישיות נמנעת: לא אוהבים סיכונים, לא אוהבים מצבים חדשים, עסוקים בחשש מדחייה וביקורת, חרדתיים.
   
הטיפוס היעיל חברתית: בעל רמה גבוהה של אקטיביות ושל עניין חברתי.
אלו הם האנשים הבריאים נפשית, אשר באמצעות דו-שיח ושיתוף פעולה עם הסביבה מתמודדים היטב עם המטלות המרכזיות בחיים.

השילוב של הצרכים עם ההעדפות והאופן שבו הילד חותר להשיג אותם בעולם מייצרים לנו ארבעה טיפוסים עיקריים: מרצה, עליון מוסרי, נמנע, קורבן.
נקדים ונאמר שבכולנו יש את כל הארבעה. אף אחד הוא לא רק כזה או כזה, אלא שילוב שלהם, כשבדר"כ יש עדיפות – משמעותית יותר או פחות – לאחד מהם.
בגלל זה באנגלית קוראים לזה: Personality Priority, ובעברית: תנאי.
אמונות שהתקבעו, תמונת עולם, שהופכת את העולם להיות מקום צר לגור בו. אין הרבה אופציות.

הטיפוס המקבל -- מרצה: חביבות, ריצוי
ü      אני צריך שכולם יאהבו אותי
ü      יש קוד מוסרי לפיו צרכים כולם לעשות את הדבר הנכון, ומי שלא עושה צריך להיענש
ü      כשלמישהו יש בעיה זה משפיע עלי, אני עצוב כשמישהו אחר עצוב
ü      כשלא מרוצים ממני אני מרגיש פגוע ודחוי
ü      אני חייב להימנע מדחייה

הטיפוס השולט -- עליון מוסרי: מסוגלות, עליונות
ü      אני חייב להצליח בכל מה שאני עושה
ü      אסור לי לעשות שגיאות
ü      אני יכול לפתור כל בעיה, ואני לא יכול לשאת את זה אם אני לא יכול
ü      אני חייב להיות מושלם (פרפקט)
ü      אני לא יכול שמשפילים אותי
ü      אני חייב להרגיש שאני "מישהו" (משמעותי/חשוב)

הטיפוס הנמנע -- נמנע: ביטחון, בטיחות, נוחות
ü      העולם הוא מקום מסוכן
ü      הכי חשוב זה שיהיה לך כסף, בית, יציבות וביטחון
ü      אני לא יכול לשאת מצבים לחוצים
ü      עדיף ללכת על בטוח ולא להסתכן וליפול לקשיים
ü      עדיף לתת למישהו אחר להיות אחראי על החיים שלי
ü      אני צריך מאוד להיזהר באינטראקציות שלי עם אנשים אחרים

הטיפוס השולט -- קורבן: אוטונומיה, שליטה
ü      דברים צריכים להיות כמו שאני רוצה שהם יהיו
ü      העבר שלי שולט על חיי
ü      נסיבות חיי, מה שקורה מסביבי, שולט בי ובחיי, ואין שום דבר שאני יכול לעשות בקשר לזה
ü      אני חייב שיהיו מסביבי אנשים שאני אוכל לסמוך עליהם ולהישען עליהם
ü      אסור לי להיראות מגוחך
ü      אני חייב לשלוט במה באחרים, רק ככה אני יכול להיות שמח

{

איך נזהה ילד שמפתח סגנון חיים של קורבן?
איך נזהה בעצמנו דפוסים קורבניים?
ואיך יוצאים מזה?

המפתח הוא תמיד הרחבת אופציות – ומיקוד בשדה החברתי ולא באדם עצמו.
תרומה לחברה, שיתוף ואינטראקציה, כמו גם שימת דגש על החיובי:
כל אלה נותנים תחושת משמעות,
מעלים את הביטחון העצמי, את הערך העצמי,
ויוצרים רצף של חוויות טובות, שמעודדות מעצמן להמשיך ולעשות עוד.

נוצר מעגל המזין את עצמו.

אנחנו רוצים להגיע למצב שבו אפשר יהיה להתקדם בשדה החברתי לא רק בצורה אחת
 אלא שתהיינה עוד אפשרויות שמהן יוכל האדם/הילד לבחור.
במובן מסויים אפשר לחשוב על זה כמו על כביש: אנחנו רוצים שבמקום שיהיה בכביש הזה רק נתיב אחד, יהיו בו 3-4-5 או 6 נתיבים, ואפשר יהיה לבחור לנסוע בכל אחד מהם ולא רק באחד מסויים.

{

אולי התורה נתנה לנו מצווה של הקרבת קורבנות כדי שאנחנו לא נהיה קורבן בעצמנו.
לא נשתבלל במסכנות של עצמנו, במה שאין, אלא במה שיש.
שלא נסתובב בעולם בהרגשה של "שתו לי, אכלו לי, לקחו לי..."
שנלמד לקחת אחריות על חיינו?
שאולי על-ידי התקרבות לקב"ה – לא נצטרך להקריב את האושר שלנו על תנאים צרים של סגנון חיים חוסם אפשרויות.

{
הרבי מלובביץ' אומר ש"בראש ובראשונה, השם 'קרבנות'. 'קרבן' הוא מלשון קירוב, התקרבות. כלומר, הקרבן מבטא תהליך של התקרבות בין האדם לבין קונו. מצוות הקרבת הקרבנות אומרת אפוא, שחובה על האדם לנסות להתקרב ככל האפשר אל הקב"ה."

את הקורבן מקריבים על המזבח באמצעות אש.
"ה'מזבח' הרוחני הוא ליבו של האדם, וה'אש' הבוערת בו היא אש האהבה הטבעית שקיימת בכל יהודי אל הקב"ה. בליבו של כל יהודי קיימת שלהבת של אהבה לבורא, אלא שלא תמיד הוא עצמו מודע לקיומה. תפקידו של האדם ללבות אש זו ו'לשרוף' באמצעותה את התאווה של עיסוקיו הגשמיים, שכולם יהיו ספוגים באותה אהבה לקב"ה.

את ה'קרבנות' הללו יכולים וצריכים גם אנחנו להקריב, וגם המשמעות הרוחנית של עבודת הקרבנות היא נצחית בכל זמן ובכל מקום."

{

דוד המלך מבטיח לנו בתהילים: "כִּי, לֹא-יִטֹּשׁ ה' עַמּוֹ[19]".
לומר לנו שגם היום הקב"ה לא נטש אותנו, ולא עזב אותנו, ובמקום עבודת הקורבנות שהיתה לנו זמן שבית המקדש היה קיים, הוא השאיר לנו עבודה אחרת: עבודת התפילה.
"עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים:[20]"
וכמו עבודת הקורבנות, גם עבודת התפילה יכולה להיות לנו לזכות ומחילה, והשפעת שפע טוב ורחמים עלינו ועל כל העולם כולו.
ואמרו חז"ל[21] על הפסוק: "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ"[22]:
"
אמר ר' אבהו:
מי משלם אותם פרים שהיינו מקריבים לפניך?
שפתים שאנו מתפללים לפניך."
"כשם שעבודת המזבח קרויה עבודה כן תפילה קרויה עבודה.[23]"

{

דיברנו על קורבנוֹת: שהיינו מקריבים לקב"ה על המזבח במשכן,
דיברנו על קירבה: לקב"ה בתפילה,
דיברנו על כל מיני דברים שמרחשים בקרביים שלנו, בתוך תוכנו, מבלי אולי שבכלל ידענו עליהם,
ודיברנו גם על הקרבות היום-יומיים שלנו עם עצמנו, לשפר את עצמנו, את הזוגיות שלנו, את ההורות שלנו, את מערכות היחסים שלנו עם עצמנו ועם אחרים.

וכשנרים ארבע כוסות בליל הסדר, נזכור גם את ארבעת הטיפוסים.....😉

{

רואים רחוק רואים שקוף[24]


צר היה כל כך
הייתי אז מוכרח
לפרוש כנפיים ולעוף
אל מקום שבו
אולי כמו הר נבו
רואים רחוק רואים שקוף.

בן אדם כעץ שתול על מים
שורש מבקש
בן אדם כסנה מול השמיים
בו בוערת אש.

אז דרכי אבדה
חיי היו חידה
צמא כמו הלך במדבר
אל מילת אמת
שכוח בה לתת
לשאת פנים אל המחר.

בן אדם...

בערה בי אש
יצאתי לבקש
ימים סערתי כסופה
שבתי אל ביתי
למצוא שאת איתי
עד בוא הדרך אל סופה.

בן אדם...


{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה

שיעור
 ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.

פרויקט שיעורי ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.

{

מקורות:

הרב בן-נון, י. (אין תאריך). ספר ויקרא כהמשכו של ספר שמות. אוחזר מותך http://etzion.org.il/he/פרשת-ויקרא-–-ספר-ויקרא-כהמשכו-של-ספר-שמות

ברוד, מ. (עורך). (תשס"ז). שולחן שבת שיחות ורעיונות לפרשיות השבוע מעובדים מתוך אוצר שיחותיו של הרבי מליובאוויטש. פרשת ויקרא - עמ' 186-185 מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך א, עמ' 205. ישראל: מכון ליובאוויטש.

הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא – רש"י כפשוטו - ויקרא – פרשות ויקרא. עמ' ב-עו. ירושלים: לשם ספרי איכות.

הרב הלוי, י. ב. י. (שס"ז). ספר פענח רזא – פירוש יפה על חמישה חומשי תורה. פראג: דפוס השותפים. גרסת הספריה הלאומית של ישראל. אוחזר מתוך http://rosetta.nli.org.il/delivery/DeliveryManagerServlet?dps_pid=IE12214192

הרב מילר, ח. (עורך). (2007). ספר ויקרא – פרשת ויקרא: סוף מעשה: אל"ף קטנה, עפ"י שיחת שבת של הרבי מלובביץ' פרשת ויקרא תשמ"א. מהדורת לבייב, קול מנחם. עמ' 3-2.      כפר חב"ד: הוצאת ספרים קרני אור התורה (קה"ת).

מקראות גדולות על התורה. אוחזר מתוך  http://mg.alhatorah.org

צעירי אגודת חב"ד. אוחזר מתוך http://www.chabad.org.il/

רבינוביץ, נ. תפילה לאני. כפר חב"ד: הוצאת טעם ודעת.

הרב רוזנברג, ש. ג. (אדר התש"ע). מבורך, י. (עורך). זמן של חירות – דרשות לחג הפסח. אלון שבות: הוצאת מכון כתבי הרב שג"ר.

Ansbacher HL, Ansbacher RR. The individual psychology of Alfred Adler. New York: Basic Books; 1956.

Bitter, J. (1993). Communication styles, personality priorities, and social interest: Strategies for helping couples build a life together. Individual Psychology: Journal of Adlerian Theory, Research & Practice. 49:3/4. 351-360.




[1] פרשת וַיִּקְרָ֖א: ויקרא א' א' – ויקרא ה' כו'
[2]  בראשית, הישר: מסכת עבודה זרה עמ' כה' א' ;
[3]  מדרש רבה ויקרא פרשה ז' ג'
[4]  לקוטי שיחות כרך כב' עמ' 1
[5]  ויקרא א' א'-ב'
[6]  פרשת מִּשְׁפָּטִ֔ים: שמות, כא' א' – כד' יח'
[7]  שמות מ', לה'
[8]  שמות כה' כב'
[9]  בראשית רבה פרק יז' פרשה ד'
[10]  במדבר יב' ג'
[11]  במדבר א' א'
[12]  מדרש רבה במדבר פרשה א' פסקה ז'
[13] ויקרא א' ג'-ד'
[14]  שם (רבי משה בן נחמן, ידוע בראשי התיבות רמב"ן; (ד'תתקנ"ד, 1194 - י"א בניסן ה'ל', 4 באפריל 1270) היה מגדולי חכמי ספרד, פוסק, פרשן, הוגה, מקובל ורופא.
[15]  ויקרא ד' א'-ג'
[16]  ויקרא ה' יז'-יח'
[17]  מעשה הקרבנות יד' ח'
[18]  עפ"י "בטיפולנט"
[19]  תהילים צד' יד'
[20]  אבות א' ב'
[21]  ילק"ש הושע פרק יד' רמז תקלג
[22]  הושע יד' ג': "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה' אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָו‍ֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ."
[23] ספרי לדברים פרק מא'
[24]  בשיעור הקשבנו לשיר "רואים רחוק רואים שקוף". מילים: יענק'לה רוטבליט ; לחן: שמוליק קראוס (1.7.1935-17.2013), 1983 עם אילן וירצברג, ואח"כ באלבום "אחרי עשרים שנה" 1987.
בחרתי בביצוע של מאיר בנאי (5.7.1960-12.1.2017):
https://www.youtube.com/watch?v=2ZbNxKSmvrg

[© Smadar Prager, CGP]



Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
To schedule an appointment please contact at smadarprager@gmail.com or 917-513-1490.

אין תגובות:

פרסום תגובה